לפני שנה התחלתי לעבוד בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. יש שם לא מעט מקומות לאכול בהם באיזור, אבל שניים שבו את ליבי. מסעדה אחת שינתה מאז הוואי, והשנייה שינתה את השם אבל נשארה נפלאה ממש כפי שהיא.

 

דה פפרס נקראה אז "סיילנס", מה שהזכיר לי גזע החייזרי ב"דוקטור הו" ולא ממש ביכיתי על שינוי השם. יש שם טוסטי נקניק מפנקים, כריכים וסלטים בהרכבה אישית. בגלל הדיאטה, אני חזק בסלטים.

דברים שחשובים לי בסלט: טריות, מבחר וערבוב. השניים הראשונים ברורים. בדה פפרס יש מבחר לא רע בכלל ואני די בטוחה שהוא טרי. הכל גם די נגמר עם אני מגיעה מאוחר אז זה די תומך בתאוריה 🙂

ערבוב, רבותיי. ערבוב. אי אז בשירותי הצבאי היו מוכרים בשופרסל של עזריאלי סלט בהרכבה עצמית, היית בוחר את כל הרכיבים ואז היו מערבבים אותם עם הרוטב בקערה גדולה. זה היה שווה את התור, ואז הפסיקו עם הערבוב. זה לא היה אותו הדבר. בדה פפרס מערבבים. גם פה יש תור בשעות העומס, ופה הוא הרבה יותר שווה את זה. כבר לא חיילת, כבר יכולה לאכול במסעדות ליד ואפילו לקחת את הזמן ולצאת קצת מאוחר יותר מהעבודה, אבל חוזרת שוב ושוב בכל זאת.

2013-11-07-14.19.13

הסלט שלי, שלצערי מצולם (שוב…) בסלולרי הגרוע שלי (חי חדקי שזה הדבר העיקרי שגורם לי לרצות להחליף מכשיר, אפילו יותר מזה שהוא מתפקד כמו נעל):

זה מתחיל ממלפפונים, שרי וגזר. לא קונה את הקטע הזה של כל העלים. ממשיכה לנבטים, קצת פטרוזיליה, פטריות ובצל סגול. אם ריק במקום, אני מרשה לעצמי לבקש שיחתכו אותו קצת קצוץ יותר, וכבר מכירים אותי אז זה עובד. זה הדברים הקטנים, אתם יודעים? לא הבצל (אם כי גם) אלא השירות. בכל מקרה, אחרי אלו – סלק. קצת עדשים שחורות ותירס (כי אני לא אמורה לאכול הרבה קטניות בצהריים). ואז תוספות יותר שוות – צפתית (שהחליפה מאז הדיאטה את הפטה), פלפלים קלויים. ולסיום, שני חטאים קטנטנים – אבוקדו וקצת חמוציות. כל זה עם ויניגרט לייט ונגיעה של פסטו שהמליץ לי להוסיף אחד העובדים.

אני מתלבטת קצת לגבי האם לקחת לחם וטחינה (פה הלכתי על פרוסה אחת של לחם קל) ולוקחת או יושבת לאכול את הסלט העצום הזה, שמשביע אותי לשעות. אחלה מקום, אחלה סלט. הסלק צובע את הכל בסגול, הטריות המתפצחת ועושר הטעמים של ערבוב הרכיבים המאסיבי הזה. סלט עצום ומלא באקסטרה תוספות כמו שלי יעלה לכם 33 ש"ח. נהדר.

 

דה פפרס, שדרות יהודית 7, תל אביב.

השאר תגובה