תגית: צמחוני

המקרה המוזר של הצ'ורוס בשעת הבוקר, ותפודי מלכים.

היה זה לילה קר ואפל, הלילה בו התכנסו שתי בלוגריות תמימות כדי להכין צ'ורוס חמאת בוטנים ותפוחי אדמה של דולפין.

טוב, לא באמת – את האוטובוסים הנעלמים המשונים של כפר סבא תיקן מצעד שחסם כבישים וכיוון את הקו שלי הישר לביתה של מורקייק, כך שהגעתי באיחור של חצי שעה בלבד. השעה הייתה אחת עשרה, הזמן קצר וחמאת הבוטנים מרובה וכך גם ההתרגשותי. מור מצלמת את המצלמה שלי עם הפלפון שלה, ואני מספרת לה על התערוכה שלי – והיא אפילו לא נרדמת! כזו היא מור – נחמדה. ואני בתמורה? מצלמת פרטים מביתה הפרטי כדי להעלות אותם לאינטרנט. כלומר, באמת, מלחיות בצורת קאפקייקס! לא יכולתי להתאפק.

morcake-collaberationg1
מימין לשמאל – דורה בובת הסוכר, מלחיות קאפקייקס ותמונה שאינה בשחור לבן, אלא פשוט של דברי מטבח מנצנצים באפרוריות טבעית.

זה היה אמור להיות נפלא – התמה היא שמן עמוק, כך שלאור הבלוגריות המשתתפות הוחלט על צ'ורוס חמאת בוטנים. סוף סוף מישהי שחולקת את תאוותי לצבע-לא-ברור צבע-לא-ברור הזה. מור מראה לי איך להכין בצק רבוך ואנחנו טובחות אותו בהתלהבות עם כמות גדושה של חמאת בוטנים. מממ… חמאת בוטנים.

morcake-collaberationg2
שמועות מספרות שאי אפשר לעשות פוסט עם מור מבלי לצלם את הסלולרי שלה. האמנם?

אנחנו מחכות שהשמן יבעבע. "שמן אמור לבעבע?" אני תוהה פתאום, ואנחנו בודקות ומגלות שהשמן כבר מזמן עבר את 180 המעלות הדרושות… לא נורא.

יש לי וידוי. אני אומר אותו כבר עכשיו לפני התמונה, כדי שמי שהגיע לכאן כי הוא חיפש מתכון של צ'ורוס חמאת בוטנים עוד בפסקה הראשונה יבין לפני שהוא ייתעב אותי סופית – המתכון לא הלך. פשוט לא. וחבל, כי תראו איזה יופי. תראו את הדונאט הקטן שעשיתי שם, לכבוד החנוכה! בחלומותינו ציפינו אותו באבקת סוכר, ואני כבר דמיינתי את הצילום הקבוצתי שאעשה לכל המטוגנים השווים שלנו. קערת הסוכר קינמון עמדה שם מצפה וממתינה. וסוכר קינמון זה טעים!

morcake-collaberationg3

אבל, זה לא טוגן. לא טוגן! מדוע? מדוע זה חייב להיות כה יפה וגם כה בלתי ניתן לטיגון? האם זה חום השמן? האם זו חמאת הבוטנים שלנצח משאירה את הבצק במצבו העיסתי? ניסיון אפייה יצרה משהו הזוי ולא מגניב. כל שיכולנו הוא לגלגל את הכל בסוכר וקינמון. הדבר הזה נפל בקו שבין לא מספיק טוב ללא מספיק רע – לא מספיק טעים בשביל לתת לחברים ומשפחה, לא מספיק גרוע כדי שאאחל אותו לאויביי. בעיקר לא עם סוכר וקינמון. כבר אמרתי שסוכר וקינמון זה טעים?

בזמן שאנחנו מנסות עוד ועוד וריאציות של הדבר הזה, התחלנו עם המתכון המשפחתי שקיבלתי מדוד שלי ל – Pommes de terre Dauphine. בתרגום ישיר מדי – תפוחי האדמה של הדולפין. שזה מעין תואר אצולה כזה שלא באמת קשור ליונק הימי החביב על כולנו. הנה, תראו. דודי כינה את זה במתכון ששלח לי "תפודי מלכים", וזה שם הולם ביותר. שכן איך אתאר את המאכל הזה? מה שצ'יפס נועד להיות? כדורי אושר? מה שקרה כשחד קרן ותפוח אדמה שהתאהבו אי שם בייקום ענני ופלאפי? כן, קריפי, אני יודעת. אבל זה כה מוצלח – בצק פחזניות, מעורבב עם פירה, ומטוגן בשמן עמוק. קריספי, מושחת, נימוח, שווה.

תודה לדודי שהביאני עד הלום, ולמשפחתי שחיסלה חצי כמות ובכך פטרה אותי מהפיתוי הנוראי הזה.

 הרי המתכון, שאני מביאה לכם כאן כמעט מילה במילה, כי בשלמות לא מתעסקים. מספיק לדי הרבה כדורונים -אנחנו הכנו 2/3 כמות ויצאו משהו כמו 40, שזה די מרשים. כך שבערך 60 כדורונים קטנים. דוד שלי כתב שזה מספיק לשישה עד שמונה אנשים, ובכן – יש מצב. נחטפים במהירות, אבל דורשים הכנה ואכילה במקום. אם בכל זאת אתם בקטע של לשמור ולרענן מאוחר יותר – לשים בכלי אטום ולהכניס קצת לתנור לפני ההגשה, כדי שהקריספיות תחזור מעט. אבל באמת עדיף שלא.

רכיבים למחית תפוחי אדמה:

1 קילו תפוחי אדמה
מים
כף מלח בישול

 

רכיבים לבצק פחזניות:

½ ליטר מים
150 גר' חמאה (או שמן זית למתכון פרווה)
300 גר' קמח
קורט מלח
אופציונלי – פלפל שחור
6 בצים
סיר טיגון עמוק
שמן

 
הכנה:

מחית תפוחי אדמה – בשלו את תפוחי האדמה מכוסים במים עם כף מלח. כאשר תפוחי האדמה מוכנים, קלפו אותם ורסקו אותם בעזרת מועך תפוחי אדמה. אפשר למעוך בעזרת מזלג – זה מה שאנחנו עשינו. יותר קשה, מן הסתם.

בצק פחזניות -הרתיחו את המים עם המלח והחמאה.
ברתיחה הראשונה, מוזגים את הקמח בבת אחת לתוך הסיר, מנמיכים את האש ומערבבים מהר את הבלילה. המשיכו לערבב כדי ליבש את הבצק עד לקבלת מסה אחת שלא נדבקת לדפנות הסיר.
מסירים את הבצק מהאש. ניתן להעביר עכשיו את הבצק לקערת המיקסר. המיקסר מקרר את העסק, שזה די מגניב.
מוסיפים את הביצים אחת אחת תוך כדי ערבוב הבצק. אין להוסיף ביצה לפני שהביצה הקודמת נספגה היטב בבצק.

טיגון:
מוסיפים את מחית תפוחי האדמה לבצק הפחזניות ומערבבים עד לקבלת בצק הומוגני.
יוצרים כדורים קטנים בעזרת ידיים רטובות או בעזרת 2 כפות וטגנו אותם עד לקבלת צבע חום יפה. אנחנו עשינו את זה עם כף ומזלג ויצאו לנו אי אלו יצורים משעשעים, וזה היה חביב עד מאוד.

morcake-collaberationg4

מוציאים את הכדורים מהסיר לצלחת מכוסה בנייר סופג. הרבה נייר סופג. מגישים ואוכלים כל עוד זה חם.

נום!

morcake-collaberationg5

אנחנו, כמובן, ניסינו את זה גם אם סוכר וקינמון וגם עם אבקת סוכר. בהחלט פוטנציאל מעניין, אם כי במקרה הזה הייתי מנסה להפחית מעט את כמות המלח.

ניסיתם? אהבתם? דברו איתי פה או בדף הפייסבוק!

וכמובן, חוויותיה של מור מהמפגש – כאן! יותר תמונות! יותר פלפונים! יותר סטיילינג! כן! אני צריכה להתפטר ולהתא- אממ, לא משנה…

חנוכה שמח לכולם 🙂

סלט שווה של גרגירי חומוס, פטה ועוד

בשבוע שעבר אני וא' שוטטנו לנו בכרתים. חופש. חופש זה דבר נהדר, וספציפית לחופש הזה – החופש שאחרי התואר – חיכיתי במיוחד. כי הוא, אממ, אחרי התואר. לפחות כמעט.

אני מקווה להקדיש לחוויית האוכל בכרתים פוסט שלם, אבל בינתיים כבר הספקתי להכין (ולאכול!) סלט נפלא של גרגירי חומוס, קיצי וגם משביע.

את הסלט ניסיתי לשחזר מביקור במסעדת Kouzina e.p.e, אליה הגעתי דרך אתר tripadvisor בו היא הוצגה כמסעדה הכי מומלצת בעיר חאניה. איבדתי את הדרך קצת, וכמעט ויתרנו (אני מאמינה שהיה חשש מהותי שא' פשוט יאכל אותי בדרך, מרוב רעב), אבל לבסוף הגענו למקום נפלא וביתי, שפועל בעיקר בצהריים ונסגר בשעות הערב המוקדמות. המטבח פתוח שכזה, בלי תפריט באנגלית – המלצרים פשוט פותחים מולך את סירי התבשילים שיש באותו יום וכך רואים מה יש ובוחרים. אני אכלתי שם מוסאקה מצוינת וקצת קישואים ממולאים, וא' הזמין, מבלי ידיעתו, תבשיל עם היצור הדוחה ביותר בעולם, שראינו יום לפני כן באקווריום של כרתים, ולפני התבשיל – את הסלט הזה, שנשנשתי ממנו די הרבה…

רכיבים

גרגירי חומוס אני השתמשתי בכ-400 גרם (חצי חבילת) גרגירים קפואים של סנפרוסט

גבינת פטה השתמשתי בכ-60 גרם פטה עיזים, 20%, אבל מה שאתם אוהבים.

עגבניה אחת קטנה

שמיר קצוץ כשתי כפות

פטרוזיליה קצוצה כשתי כפות

בצל ירוק כן! כשתי כפות!

מיץ לימון מלימון אחד

שמן זית אני לא חושבת שהיוונים מודדים את שמן הזית שלהם, וכך אף אני לא מדדתי אותו.

אופן ההכנה

שמתם לב שיש רכיבים שהם לכשעצמם אופן הכנה? כמו, נניח, כל הדברים הקצוצים? בכל מקרה, מבשליםמפשירים את גרגירי החומוס שלכם (תלוי איזה חומוס בחרתם), נותנים להם להתקרר קצת אם צריך ושמים בקערה. מערבבים עם כמות נדיבה של שמן זית ועם מיץ הלימון וממליחים קלות. כמה שיותר זמן זה שם, יותר טוב. אז בלי לחץ.

חותכים את העגבניה לחתיכות קטנות וממליחים אותה קלות. אם אתם רוצים להשקיע, הכי שווה זה לחתוך רק את הבשר עצמו. אם השקעתם, חלק מנוזלי העגבניה הולכים גם הם לגרגירי החומוס בשמן והלימון. לא צריך הרבה (משהו כמו – שתי כפות!!11. או יותר, לפי הטעם…). ההמלחה היא עוד אקסטרה שנותנת לעגבניה להגיר נוזלים. שווה לתת לה לנוח טיפה, ואז שכשתוסיפו אותה לתערובת היא תוכל להיות יחסית נקייה מנוזלים ולא תסמורטט בערבוב. אלו הדברים הקטנים, אתם יודעים.

את השמיר, הפטרוזיליה, העגבניה החתוכה והבצל הירוק מערבבים עם הגרגירים. בסוף, חותכים את הפטה לקוביות ומערבבים פנימה גם כן. אני השארתי את זה לסוף בעיקר כי הפטה שלי נטתה להתפוררות קיצונית ורציתי לחתוך ולערבב ברגע האחרון. אבל זה לא באמת קריטי.

הכמויות הן המלצה אישית בלבד, אפשר להתפרע הרבה יותר, בעיקר עם השמיר לטעמי.

זהו, יש לכם סלט! הכמות להלן מספיקה לשתי מנות נאות מאוד. זה סלט מאוד ממלא.

מה אתם אומרים? מתאים לי שימורין? (התמונה תוחלף כשאניח ידי על פוטושופ ואתקן את הכיתוב…)

פרוייקט ארוחת קיץ – מתוקי עגבניות

בקושי הספקתי להגיח מנבכי פתיחת תערוכת הבוגרים בה אני מציגה, וכבר מצאתי את עצמי בפרוייקט בלוגרים קיצי. הרכיב המשותף – עגבניות. "אני אכין קינוח!" קפצתי ואמרתי, שכן אני תמיד מחפשת סיבות טובות לעשות דברים איומים. ואז הוספתי ושאלתי – "זה חייב להיות טעים?"

ואז התחלתי לחקור ומצאתי אי אלו מתכונים לקינוחי עגבניות. בהחלט ייתכן ועוד אחזור למסע הזה, אבל בינתיים באמתחתי שני מתכונים מתוקים לחלוק עמכם. הם לא "קיציים" במובן הקלאסי, אבל, ובכן, לא נורא.

בתור התחלה צד את עיני מתכון לקינוח עגבניות ממולאות – לקוח מכאן ומעוות ושחוט על ידי תיעובי החזק לאניס, חוסר ההיערכות שלי בכל הנוגע למיץ תפוזים ויד דמיוני הטובה עליי.

הרכיבים:

5 עגבניות בינוניות ומעלה, בשלות אבל לא רכות

שני אגסים קלופים וקצוצים

4 כפות שקדים קלופים פרוסים

מיץ מתפוז אחד גדול ולימון אחד קטן

גרידה מתפוז אחד גדול ולימון אחד קטן

חצי כף קינמון

מקל וניל

כוס סוכר

רבע כוס מים

ההכנה

חותכים את חלקן העליון של העגבניות כמו כובע שכזה, מרוקנים אותם ושומרים את התוך בצד.

בקערה מערבבים את האגסים והשקדים יחד עם גרגירי מקל הוניל. שומרים את המקל בצד.

בסיר קטן ממיסים את הסוכר והמים – בלי לערבב! תנו לו לבעבע, להתקרמל מעט, להסמיך. מוסיפים את מיץ התפוז והלימון ואת מקל הוניל שנשאר מהסעיף הקודם ומצמצמים 8-10 דקות.

לקערת האגסים מוסיפים את גרידת התפוז והלימון, חלק מתוכי העגבניות ששמרתם (אנחנו לא רוצים שזה יהיה נוזלי מדי, ומאוד הגיוני שיהיה לכם הרבה יותר מדי תוך בשביל התערובת הזאת), הקינמון ורבע מהקרמל התפוזי שלכם.

מניחים את העגבניות המרוקנות בתבנית אפייה קטנה, ממלאים אותן בתערובת האגסים, סוגרים עם הכובע שחתכנו מהן קודם, שופכים מעט מהקרמל בתחתית התבנית ומזליפים מעט מעל העגבניות ומכניסים לתנור. תאורטית לעשר דקות. אם יש לכם טוסטר אובן מהגיהינום כמו לי, זה יכול לקחת גם חצי שעה ומעלה. אבל כעיקרון, בסופו של דבר יש לכם עגבניות שנראות בערך ככה –

 מגישים עם הקרמל הנותר לצד כדור גלידת וניל. אני ניסיתי עם קצת גלידה בטעם קרמל (טעם חדש לבן&ג'ריס, הביקורת בקרוב!), יצא ממש מעניין ודי מתאים.

אז, בתור קינוח העגבניות הראשון שלי? מוזר. אפילו מוזר מאוד. אני שמחה שהוספתי את מיץ הלימון כי החמיצות שלו עובדת, ושמחה שהפחתתי ממיץ התפוזים כי הוא משתלט למדי, אבל כך גם טעם העגבניות והאגסים די נבלעים בו ועל כן כאמור מאוד מומלץ להיזהר עם כמות פנים-העגבניה שאתם מכניסים לתערובת. השקדים נותנים פריכות, ותכלס העגבניה הולכת די טוב עם מתוק. אז, לא רע. אם משעמם לכם, אפילו הייתי ממליצה לנסות. אבל, זה לא מתכון שאמליץ עליו ללא הסתייגות. בניגוד למתכון הבא, שהוא גם הרבה יותר קל, וגם כל כך גאוני שפשוט אין לי מושג איך לא מצאתי אותו קודם. מחדל. פשוט מחדל. במקור לקוח מכאן, כל מה שעשיתי היה לוותר על הסוכר הדק ולהמיר בסוכר רגיל. בעיני היופי במתכון הזה הוא הזמינות שלו, וחבל להכביד בדברים שקשה למצוא בארץ. מה גם שלדעתי במתכון המקורי הוא שם פחות מדי סוכר ביחס למים. מסתבר שאני קצת סומכת על עצמי בדברים האלו עכשיו, שזה די מגניב!

עגבניות שרי טבולות בקרמל על עלי בזיליקום – קינוח, ממתק או טעימת פתיחה

סוף סוף יוצא לי להשתמש בצלחת הזאת!

רכיבים:

כוס סוכר

רבע כוס מים

עגבניות שרי עם ענף הכי טוב

עלי בזיליקום

הכנה

בסיר קטן, ממיסים את הסוכר והמים – כמו במתכון הקודם, בלי לערבב! הסמיכות של הסוכר תקבע האם הציפוי של העגבניה שלכם יהיה קשה ופריך או יותר ממתקי ורך. אבל – שניהם נפלאים. עשיתי שתי נגלות של ציפוי, אחת התקשתה לאבן והשנייה נשארה רכה יחסית וזה היה נהדר. מה שכן, בהחלט יכול להיות שהחום בדירה שלי פשוט מנע מזה להתקשות… הממ… לא משנה

בכל מקרה, כשהסוכר נמס כולו והחל להזהיב, מורידים אותו מהאש וטובלים בו את העגבניות. אם אין לכם ענף או שאתם חוששים מכוויות אפשר לנסות עם קיסם וכאלה. תאורטית אפשר להניח על רשת לייבוש, אני פשוט הנחתי כל עגבניה מראש על עלה בזיליקום.

מחכים שהציפוי יתקשה, ואוכלים! אני אוכלת קומפלט עם העלה. זה פשוט נהדר – הסוכר עם הטעם של השרי יוצר שילוב שהוא לא ממש מפתיע כמו מפתיע בכמה שהוא נפלא. וגם – כל כך יפה!

הפוטוגניות היא ללא ספק פלוס רציני של המנה הזאת

אז, אלו קינוחי העגבניות שלי. רוצים גם אתם לתת לי סיבות טובות לעשות דברים נוראים? אל תהססו וכתבו לי כאן בתגובות או בדף הפייסבוק של הבלוג!

פרוייקט ארוחת קיץ כולל גם:

אורז אפוי עם עגבניות מיובשות של "מעז יצא מתוק"

עגבניות ממולאות בורגול ועשבי תיבול של "טולטולים"

גריסיני עם ממרח עגבניות מיובשות של "המערוך המקפץ"

פיצילים של "בישול בזול"

קיש עגבניות וקישואים על תחתית קינואה של "משהו מתוק – הבלוג של וויני"

פוסחות בשני סעיפים: מתכון למרציפן ביתי

לא טוב היות הבלוגר לבדו. אז, חשבתי שיהיה נחמד להפסיק לשבת לבד בחושך בקור בלי תנור, ולנסות לצלם עם ועבור בלוגרים שאשכרה יודעים להכין דברים. דיברתי עם רחל מבישול בזול, ומפה לשם התגלגלנו לרעיון של שני פוסטים במקביל. על פסח. חגיגי, שכזה.

עם מתכונים, וכזה.

של שתינו.

רגע. איך זה קרה? אוי.

עכשיו, אין לי ממש מושג למה אנשים עושים כזה עניין גדול מפסח. יש עוגות מוס. יש קצפת. יש עוגת מצות עם נוטלה. ומציות. הו, מציות. ומצות עם נוטלה, כבר אמרתי? אלים עדיי – אני שמחה לוותר על קצת לחם בשביל אלו. אבל בסדר, הבנתי, חג וכאלה. תהיתי מה לכתוב, ואז הבנתי שהמרציפן שרציתי לתת לו מתכון עוד מפורים יהיה מצוין. כי זה כשר לפסח, כי אין דבר כזה יותר מדי קינוחים, וכי אלו מכם שהתמזל מזלם לקבל הזמנה למימונה עשויים להיתקל במרציפן שכזה וזה לא הוגן שלכם יהיה ולנו לא!

רוצה מימונה.

בכל מקרה, פיניתי קצת זמן בין התואר ושלושת העבודות שלי והילכתי לי לביתה הביתי והמאובזר מטבחית של הבישולבזול. נדון קצת על צילום ואני, כך סיכנו, אצלם את הפוסט שלה – בשר עם שזיפים וקניידלך, והיא תצלם את שלי – מרציפן, רבותיי.

אנחנו מכינות לסירוגין את הצלחת לפוסט שלה ואת סירופ הסוכר למרציפן שלי. יצרנו שם סיר מלא גבישי סוכר שכמותן לא שזפה עין אדם, אפילו לא עין אדם גרוע מטבחית שכמותי. לא ברור איך. מתחילים מחדש, היא מזדעזעת מהבדיקות שאני מבצעת, אני גורמת לעצמי כוויה אחרי כוויה.

צובעות את המרציפן (בטעות!) בורוד זועק. לא בטוחה מי מאיתנו בבעיה גדולה יותר – אני עם האפורים והיא עם הורודים הזועקים.

אני הולכת לצלם את הבשר ומרגישה קצת כמו עלבון למקצוע.

רחל מנסה להסוות את הצבע בקצת אבקת סוכר ושקדים גרוסים ומתוודעת על הדרך לעובדה שמרציפן ביתי זה לא מרציפן תעשייתי – יש לו טעם. אפילו טעים. עלבון מקצועי או לא, אני מרגישה שאת שלי עשיתי.

אז, המתכון הוא של אמא שלי. בשנים בהם היה לי מזל מיוחד, היא ציפתה במרציפן הזה את עוגות יום ההולדת שלי. גם יפה וגם טעים – אל תתחילו אפילו לדבר איתי על בצק סוכר, אוקיי? בכל מקרה, זה חומר מאוד מאוד טעים, ומאוד מרוכז – ותכלס גם לא צריך ממנו הרבה. שימו כדורון בין שתי חצאי אגוז מלך או בתוך תמרים יבשים, ויש לכם קינוח נהדר.

בעוד שסוכר זה די זול, שקדים זה די יקר. הכמות המלאה עשויה לעלות לכם כארבעים ש"ח אם תקנו חבילות ארוזות מראש של 100 גר' שקדים. אבל – זה שווה את זה. לאירועים מיוחדים, זה נהדר.

צילום: בישול בזול

רכיבים

400 גר' שקדים קלופים טחונים – אפשר לקלף אחר השריה ארוכה במים, אבל באמת שלקנות קלופים זה באמת לא בעיה. אפשר לקנות טחונים או לטחון במטחנת קפה – אם אתם קונים קנויים, ממליצה לבדוק לפני הערבוב שאין גושים.

300 גר' סוכר

100 גר' מים

תמצית שקדים – מחליפה את מקומם המסורתי של שקדים מרים. אני השתמשתי בחומר לא מזוהה שקניתי בשוק בחמישה שקלים. על התוית כתוב "אסנס" (כן, ממש כך!) ואף מתנוססות עליה המילים "איכותי!" ו"100% טבעי", אבל לא רשום, למעשה, אחוזים וטבעיות של איזה חומר. נותרנו רק לתהות.

ההכנה

מכינים סירופ סוכר – בסיר מניחים את הסוכר ומרטיבים במים, ושמים לב שכל הסוכר נרטב. אין צורך לערבב, רק לנער קלות. שמים על אש נמוכה עד שהסירופ מבעבע, הסוכר נמס, ואם מקררים קצת על כפית ונוגעים בעזרת כפית אחרת – נוצר חוט לא שביר אלא גמיש. אני עשיתי את זה עם האצבעות, להלן הזעזוע והכוויות הנ"ל. לא מערבבים כשזה על האש! הסירופ הוא החלק הבעייתי במתכון – אם הסירופ מצטמצם מדי עשויה להיות בעיה קלה בהמשך, וכל שינוי בסיר או בטמפרטורה גורמים לכך שבהחלט ייתכן שבפעם הראשונה זה קצת יתפספס. אל דאגה! זה שקדים וסוכר, רע זה לא יהיה. בפעם השנייה זה כבר יהיה מושלם.

כשהסירופ מוכן מערבבים אותו לתוך השקדים. זה הזמן להוסיף טיפות ספורות של תמצית שקדים וכמה טיפות של צבע מאכל, אם רוצים. אם יש צורך, לושו עם הידיים. לושו עד שהחומר גמיש, רך ונוח לעיצוב – כמו פלסטלינה. אם נשאר לכם קצת סירופ סוכר בסיר – אל תכפו אותו על השקדים המסכנים. אם אתם רואים שהסירופ נגמר וזה לא מספיק – מעט מים יכולים לעשות את העבודה. כאמור, פעם הבאה זה יהיה יותר מדויק.

בזמן שרחל מתחילה לצלם אני מנצלת את ההזדמנות להכיר מקרוב את מיכלאנג'לו, שסוף סוף הזדמן לי לפגוש אחד על אחד. אין, אפילו הכריזמה בתמונות לא עושה לו צדק. צב צב, אני אומרת לכם. לא' יש סיבה לדאגה. טוב, לא באמת. אני עושה צילום זריז שלו עם הבשר של ביזול, ואז הוא עובר לגהור מעל כדורי המרציפן שלי בזעם אופייני.

צילום: בישול בזול

לסיכום, אני מצלמת בגשם (התמונות שמורות במערכת! במערכת אמרתי!), האור הולך למחוזות מעוננים פחות ואנחנו נותרות עם ההבנה הפתאומית אך הברורה שהמשותף לפוסטים שלנו הוא ללא ספק הצורה הכדורית, ומצלמות צילום סיכום חוצה בלוגים.

מיד קבענו אותם לזוג. שמו בישראל קניידלמוס (עקב קרני הפטרוזילה שלו) והעלמה הורודה נותרה ללא שם, אך חיננית ומתוקה למרות זאת.

שבתי לדירתי, עייפה אך מרוצה ובבטני מרציפן למכביר. ובנימה אופטימית זו, חג שמח לכולם! מי ייתן והמצות יהיו טעימות, הניקיונות יהיו מהירים והפיצה שאחרי (או תוך כדי) תהיה פחממתית ומספקת מתמיד.

פסטה קפרזה, או באזיל אהובי

אלו מכם שמנויים לדף הפייסבוק של הבלוג אולי כבר שמו לב לקיומו של באזיל, שיח הבאזיליקום החדש שלי. באזיל הוא עציץ קטן וירוק, ששותה כמו גמל וניצב לו בשקט על אדן חלון המטבח בדירתי החדשה. כזה הוא באזיל. נחמד אבל ביישן. לא מדבר הרבה הילד.

בכל מקרה, יוצא שהרבה מהדברים שאני אוכלת מכילים בזיליקום לאחרונה, באדיבותו של זה הבאזיל. אני ממליצה לכל אדם באשר הוא אדם חובב באזיליקום להשיג לו עציץ. עולה כלום כסף, ממש קל לגדל אותו, ובזיליקום טרי זה ה-דבר. ומאחר וזה כזה נפלא וטעים ואין לי זמן להיות מאוד מקורית, יצא שלאחרונה אני אוכלת הרבה מאוד את אותו שילוב של מוצרלה-עגבניות-באזיליקום. בין אם זה בסלט, בכריך או עם פסטה. מה שאומר, שהפוסט הזה, כנראה הראשון מיני רבים שיתהו על קנקנם של העלים הריחניים והנהדרים האלו, לא יהיה מקורי או מתוחכם במיוחד – אבל הוא יהיה טעים וצבעוני. קצת הכנה לקראת שנת הלימודים הקרבה בצעדי ענק, בה סביר שלא יהיה כל כך זמן לתחכום בכל מקרה.

אז, עציץ באזיליקום שמרגיש אינסופי – יש. עגבניות  – עשוי להיות קצת יותר בעייתי. יש רק עגבניות מעאפנות בסופרשוק? אני קונה את הירוקות, מניחה אותן הפוכות ומחכה שיאדימו, מחוץ למקרר. ככה הן הכי טעימות ולא צריך להתפשר על מעוכות ופצועות. אבל זה אומר שאני צריכה סבב עגבניות קיים כל פעם – שכן לאחרונה אני מרגישה שדירתי, כשהיא ללא עגבנייה, מרגישה קצת יותר עצובה. לפעמים אני שוכחת או מחסלת עגבניות מהר מדי, ואז קצת עצוב לי.

את הסלט אני מנסה להכין באופן האופטימלי ביחס למרכיביו הצנועים. אני עדיין קצת חוששת מסכיני מטבח, ולא כל כך בקטע של להוסיף ירקות נוספים. התיעוב שלי מכל הנוגע לחיתוך בצלים נותר בעינו, ובמקרים מיוחדים אני אתגבר ואוסיף איזה בצל סגול, וזהו. לא ממש מיוחד. אז אני מנסה לשפר כמה שאפשר את אופן ההכנה. משהו שלמדתי לאחרונה לגבי ירקות בסלט – כדאי לתת להן לנוח קצת. אחרי החיתוך מפזרים קצת מלח, עושים משהו אחר לעשר דקות, שופכים את הנוזלים המימיים שניגרו מהעגבניה מתבלים ומחכים עוד מעט דקות. זה אמנם לוקח זמן, אבל זה לא זמן שעושים בו משהו, וזה מאוד שווה את זה. כך, סוף סוף שמן הזית מקבל את מקומו הראוי.

בכל הנוגע לכריכים, עגבניות הן די בעייתיות. אבל אני כאמור מכורה, אז אני עדיין מנסה לסדר לעצמי פה ושם כריך של השילוב הנ"ל. להשאיר את העגבניה שלמה עד הארוחה פותר את העניין. אני לוקחת קצת גבינה, עגבניה ועלי באזיליקום לעבודה וחותכת ומערבבת שם הכל למניעת מעיכה. יעיל ביותר, גם אם קצת טרחני. רק צריך לדאוג שיהיה מלח – בהיעדר שמן זית, מלח הוא עיקר הטעם.

ואז, הגענו לפסטה. אני מודה, את הפסטה קפרזה שלי אני בכלל אוהבת כשהעגבניות מגוררות ולא סתם חתוכות. אני מגררת בפומפייה (!), מפזרת קצת מלח ומסננת קצת את הנוזלים, ממש כמו עם הסלט. אני מערבבת את כל העסק עם עלי באזיליקום קצוצים דק, שמן זית ופלפל, ומפזרת על הפסטה החמה יחד עם מוצרלה חתוכה לקוביות קטנות. אפשר להקפיא את הגבינה כדי שהיא תהיה עמידה יותר בפני החום של הפסטה, אבל אני, באופן אופייני משהו, לא טורחת. מה שכן, הפרשי הטמפרטורות בין הפסטה החמה והרוטב הקר בהחלט מהווים את חלק מההנאה מהמנה הפשוטה הזאת. לגבי תוספות, יש שאוהבים להוסיף בצל, גרידת לימון, לתבל עם קצת סוכר ועוד. אני דווקא אוהבת לשים קצת חומץ בלסמי, וזהו. זה מוסיף קצת חמיצות מתקתקה שאני מחבבת. אבל האמת, גם לחומץ בלסמי אני די מכורה, והוא מוצא את דרכו גם לסלטים שונים לעיתים קרובות.

לפני הבלסמי והפלפל, עם קישוט עלים חסר תועלת. נורא התלהבתי מזה שאני סוף סוף מצלמת משהו על הצלחת הזאת, ולא הצלחתי להתאפק…
עם טיפה בלסמי והרבה ערבוב – פחות אסתטי, יותר טעים!
אתם לא מרגישים את זה כמוני, אבל באמת שזו תמונה כמעט טרגית.

אולי זה נשמע קצת מוזר, לדבר על מזון שעיקרו שלושה מרכיבים (ושמן זית, אסור לשכוח שמן זית), אבל זוהי רק ההתחלה. לי ולבאזיל יש עוד דרך רבה לפנינו, ואם גלידת באזיליקום זה טעים (וזה בהחלט יכול להיות טעים, מניסיון), השמיים הם הגבול.

פשטידה שאפילו אני יכולה להכין

עונת הקיץ מזמנת במשפחתינו שלל מסיבות יום הולדת, והיד נטויה. אני ואחיי נולדנו בהפרשים של שבועיים, וחגיגות יום ההולדת של א' נמשכו על פני כמעט חודש, כך שיצא לי לחשוב לא מעט על אוכל למסיבות שכאלו. עליי להכות על חטא –  מאז ומתמיד הגשתי במסיבות יום ההולדת שלי פסטה, יען כי היא קלה להכנה, כשבעצם זה לא כזה פרקטי. הבושה. אוכל למסיבות, כך טען א' בנחרצות האופיינית לו, צריך להיות משהו שאפשר לקחת בידיים. הקביעה הזאת קיבלה משנה תוקף במשתה יום ההולדת של אחי האמצעי, משתה שלא היה מבייש, אממ, אנשים שעושים משתי יום הולדת מוצלחים מאוד.

כשקפצה עליי הזקנה (כשהפכתי לזוועה מטבחית) כאילו ירש ממני אחי הנ"ל כל זיקה קולינרית ומטבחית שהייתה לי והיטיב בהרבה לטפחה. את השולחן עיטרו ריבועי לחם גבינתיים, כיסונים ממולאים שקשוקה, מגוון תופינים, תמליאי שוקולד אישיים ועוד. אך בין כל היצירות שהניח על השולחן היה דבר אחד לפחות שאף אני מסוגלת להכין בקלות יתרה, הלו הוא פשטידת בטטה דקה, פריכה וכמובן טעימה, שמתכונה עובר במשפחתינו מדור לדור. טוב, אלינו מדודה שלנו. קרוב מספיק.

החלק הנחמד בפשטידה הזאת הוא הפשטות – את הבצק משקשקים בקופסת פלסטיק ואת המילוי אפשר לגוון די בקלות – אצלנו מחבבים מילוי בטטה או פטריות, אבל אני משוכנעת שאפשר להכין עם בצל, קישואים וכיד הדמיון הטובה. וכמה שזה פשוט – ככה זה טעים. כלומר, זה מאוד טעים.

מבלי להכביר (עוד…) במילים, מתכון. הכמויות לתבנית בגודל 40×50.

רכיבים לבצק:

300 גרם קמח תופח
100 גרם מים רותחים
100 גרם שמן


רכיבים למלית:

חבילת שמנת מתוקה
3 ביצים
מלח ופלפל
בטטה גדולה/חבילת פטריות


אופן ההכנה:

בצק: שמים בתוך קופסה עם מכסה את הקמח והשמן, לאחר מכן את המים הרותחים ומעט מלח. משקשקים ומנערים היטב עד לקבלת בצק אחיד.

מעבירים את הבצק לתבנית ואופים כ-15 דקות בחום 180 מעלות.

מלית: למלית בטטה, מבשלים את הבטטה ללא הקליפה בשלמותה עד שהיא מתרככת מעט. חותכים לקוביות קטנות (קוביות של סנטימטר בערך), מפזרים על הבצק האפוי ומעל טימין מיובש. אם מדובר בפטריות, מבשלים אותן עם מעט חמאה ושמיר עד שהן מתרככות ומפזרים אותן על הבצק האפוי.

בשתי האופציות, אחי ששמים את המרכיבים על הבצק, מכינים את המלית- מערבבים בקערה את השמנת עם הביצים יחד עם מלח ופלפל לפי הטעם, אפשר גם עם מעט שום גבישי.

שופכים את התערובת מעל הכל (חשוב לעשות את זה רגע לפני שמכניסים את הפאי לתנור, אחרת השמנת נספגת בתוך הבצק וכל המלית נעלמת) ואופים בחום של 180 מעלות למשך חצי שעה או עד שהתערובת מזהיבה.

במסיבות, אנחנו חותכים לריבועים ומניחים במגש או בצלחת גדולה. בארוחות ערב, אנחנו חותכים לחתיכות ענקיות ואוכלים אותן. ואז לוקחים עוד חתיכות ואוכלים גם אותן. עד שזה נגמר.

ממלכת החלבה

דמיינו לכם ממלכה רחוקה. יש בה טירה ואחו ובאחו רועים להם חדי קרן בשלל צבעים, ובטירה לוחמים להם אבירים ואבירות כי זו ממלכה שוויונית ומגניבה מעין כמוה.

עכשיו, עזבו אותה. עזבו אותה, משום שאין בה חלבה. ובאופן מפתיע משהו ובלי אף רמז מכותרת פוסט זה, בממלכת החלבה  דווקא יש. הרבה ממנה.


עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם שתי שאלות –

האחת, מי אמר שבממלכה הקודמת שציינתי אין חלבה? ועל כך אענה – ידוע שממלכות שכאלו נמצאות באירופה כלשהי, ואילו החלבה לא הייתה נפוצה כל כך באירופה. (כן, כן, וויקיפדיה. והיא אפילו תגיד לכם שחלבה זה בריא.)

השנייה – איפה? מה? כמה?

אז כמו שאתם רואים בתמונה, ממלכת החלבה היא דוכן שכזה, הנמצא בשוק מחנה יהודה. יש שני דוכנים למען האמת, שניהם של אותה החברה. משום מה יש אנשים שמעדיפים איש איש דוכן מסוים, אבל מי אני שאתווכח, הרי ידוע שM&M חום הוא הכי טעים וכבר שנים שאנשים לא מבינים את זה.

כיכרות כיכרות של חלבה מעטרות את הדוכן, כמו גם חבילות מוכנות של חלבה מתולתלת ומעין אלו. המחירים די אסטרונומיים – עד 99 ש"ח לקילו. אבל בשביל "חלבת קפה למבוגרים בלבד" מצאתי את עצמי משלמת את המחיר הזה לא פעם. הדחיסות, הטעם, הכל – אני פשוט אוהבת את החלבה הזאת. כל כך עד שקשה לי, כל פעם מחדש, להמשיך להתווכח עם המוכר לגבי הכמות – לא שזה היה עוזר במשהו, כפי הנראה. תמיד תקבלו יותר ממש שרציתם. לא ממש יצא שיצאתי משם עם פחות מ-250 גרם, כי "היא מתפוררת אחרת". אה-הה. בכל מקרה, הטעם שווה את זה. בנוסף לחלבת הקפה הנפלאה חיבבתי מאוד את חלבת הפרג, ויש גם את חלבת המלך וחלבת המלכה, שלפחות את אחד מהם אני אוהבת מאוד אך לא זוכרת איזו – אבל זה בסדר, בכל מקרה אפשר לטעום לפני שקונים. הכל מצוין, אבל אני בחורה אחת בשביל כל כך הרבה חלבה לטעום, אז לצערי בינתיים לא גיבשתי דיעה על כל טעם וטעם… יום יבוא!

אישית, אני מאוד מחבבת את השוק. הרחוב שהפך לזוועה בשם אגריפס (ותודה לרכבת הקלה שהביאנו עד היום, למרות שהיא נוסעת על ריק. למעוניינים להתרשם מהמצב ואולי אף לתרום, התמונות מדברות בעד עצמן) די מדכא תחילה, אבל ברגע שכבר נכנסתם, ובכן, לי אישית מאוד קשה לצאת משם בלי כל מיני דברים שאני אוהבת גם אם לא באמת צריכה. נכון לעכשיו אני גם מנסה פה ושם את "פסטה בסטה". עד כה נוכלתי שהמקום חמוד, פסטה טעימה ומחירים סבירים, בעיקר אם לוקחים משהו בלי תוספות, רק פסטה ורוטב נטו. ברגע שאפתח רצון להזמין משהו מעבר לפסטת הסלק שלהם (עם תוספת גבינת עיזים, בבקשה), אכתוב עליהם קצת יותר. בינתיים הנה תמונה פרי סמארטפוני של הפסטה הזאת, הלוא היא הדבר הכי משובב נפש צבעונית שאכלתי מאז האוכל ההודי ההוא ליד לונדון מיניסטור. ואודה באמת, שם אני בכלל חושדת שמשתמשים בצבעים רדיואקטיביים. טוב, לא באמת.

סלט מוזר של אננס חם וריקוטה קרה

אז, חזרתי מרומא (רשמים בהמשך) ומצאתי את עצמי בלא פחות משלושה חגיגות ביום העצמאות. שלושה מנגלים ואחד – חלבי! "האמנם?" תהיתי לעצמי כשהתוודעתי לרעיון "חילול קודש!" הוספתי בהתלהבות. אך דווקא במנגל זה, האחרון ליום הולדה הנוכחי של מדינתינו הקטנטונת, גיליתי שילוב נהדר ומופלא, שספק שהייתי עולה עליו לבדי – אננס על האש עם גבינת ריקוטה. הריקוטה חסרת הטעם יחסית יחד עם האננס המשומר, העסיסי והמתקתק… הו! התגלית מילאה אותי התלהבות אין קץ וכך יום לאחר מכן, אף שצפיתי כריך משונה באופק, מצאתי עצמי מפרקת את המטבח בניסיון למצוא את הסלט המושלם שיכיל – איך לא – אננס חם, וריקוטה קרה.

חמושה במסקנות מסלט הפומלית והתות, הגעתי למסקנה שבסלט זה יהיה צורך בארבעה רכיבים:

אחד ירוק (הלכתי עם חסה, פשוט אך יעיל)

אחד פריך (שקדים)

אחד מתוק (אננס, כמובן. קוביות שלו בסירופ קל. הגיע הזמן שיהיו קצת שימורים בבלוג הזה, לא?)

ואחד שאינו יודע לשאול (הו, ריקוטה. חמש אחוז. משמרת לי את אשליית הבריאות, עד שמאוחר מדי).

ואז החלתי בהכנה עצמה

ניקיתי את החסה וחתכתי אותה לחתיכות קטנות – אני די מחבבת את היכולות לאכול סלט במזלג מבלי תמרונים מיוחדים.

במקביל, ריקוטה או לא ריקוטה, אשליית הבריאות פגה מהרה כשהחלטתי לטגן את השקדים בקצת חמאה וסוכר חום. לאנשים הפחות מושחתים ממני שקוראים את המתכון הזה תוך שימור האשלייה שזה סלט ולא קינוח, בהחלט אפשר לעקוף את עניין החמאה והסוכר באיזה ספריי שמן או משהו… בכל מקרה, כשהשקדים החלו להשחים קמעה, הוספתי את האננס, מסונן בעצלות – יען כי אני עצלה הינני.

משם זה די פשוט – מערבבים את כל העסק.

אני ממליצה להכניס לפחות חלק מהריקוטה בהגשה עצמה, כדי שלפחות למעט זמן הטמפרטורות יישארו סותרות. על אף התמונה החביבה מטה עם הריקוטה מעל הקערה – זו לא הדרך. כלומר, לא כל הדרך. בהתחלה מניחים את הריקוטה… אבל אז מערבבים היטב את הכל יחד וזה מאבד מהאסתטיות המועטה שיש לדברים עם ריקוטה מלכתחילה. מה שכן, הריקוטה המעורבבת קושרת באופן נהדר את כל הטעמים ומוסיפה מרקם שעל אף הקלישאה, אין לי מנוס אלא לכנות אותו "קטיפתי שכזה".

ומה לגבי רוטב?

ובכן, אני עשיתי קצת עיוות של ויניגרט – טיפה חרדל וקצת דבש, וסירופ מהאננס. זה לא ממש ויניגרט, אין בו שמן או מיץ לימון – אישית לא חשתי בחסרונם, אבל אם אתם מחובבי החמוץ אני משערת ששווה לנסות. אין צורך בהרבה רוטב, האננס די מכסה על רוב הגזרה הזאת.

כמו כן, בשביל הכיף ניסיתי בחלק קצת קרוטונים. השקדים לא היו פריכים מספיק בעיני, גם אם הטעם שלהם מאוד הוסיף. אז בעיני, קרוטונים הם תוספת נהדרת לחובבי הפריכות הפריכה יותר.

אני חוששת שעניין האננס והריקוטה שבה אותי קשות. אבל לפחות מצאתי דרך לשלב בו חסה. זה קצת מוריד מתחושת האשמה כשאני מנשנשת את השניים סתם כך, אם כי עכשיו אני מוסיפה גם שקדים מטוגנים בחמאה… אבוי.

קינוח שחיתות שקצת מזכיר סניקרס

יש ימים בהם  קמים בבוקר ופשוט מרגישים שהגיע הזמן לעשות שינוי. בימים כאלו אני מחליטה לקחת את עצמי בידיים, להתחיל לעשות כושר, להימנע מטיגון וסוכרים ולאכול הרבה דברים בצבע ירוק. לעומתם, יש ימים בהם קמים בבוקר וחושבים שלאתגר את העורקים זה רעיון טוב. בימים כאלו, נוטים להגיע אליי מגוון הצעות מגונות ומעוררות תמיהה משלל חברים מפוקפקים. הצעה כזו גרמה לכך שהתכנסנו להכין את קינוח השחיתות שקצת מזכיר סניקרס.

ממקורביו של הידיד המפוקפק נמסר כי הוא אינו, למעשה, מפוקפק. אבל מאחר והקינוח הוא שחיתות, לדעתי המסקנה ברורה.

מקורו המדויק של הקינוח לא מאוד ברור. הוא מועבר מדור לדור, מחבר לחבר. יש לשער שקיומו החל אי שם בתרבות אצטקית קדומה, כזו של אנשים בעלי סיבולת גבוהה ביותר ואורח חיים בו רק החזק שורד – משום שאפילו אני נאלצת להיאבק כשאני נעמדת מול גביע קינוח שכזה. הייתי מסבירה כמה נהדר הוא, כמה טעים ונפלא ומושחת. אבל המתכון והרכיבים די מבהירים את זה בעצמם. מתאים לכשמונה כוסות לא מאוד גדולות, אנחנו השתמשנו בחד"פ מושקע.

רכיבים

אוריאו מרוסק ומפורר בקערה. טעים לא פחות מהגרסה השלמה.

12 עוגיות אוריאו מרוסקות היטב או יותר. עדיף יותר. בחבילת אוריאו סטנדרטית  ישנן 16 עוגיות, מחולקות ל-4 חפיסות. אם אתם חובבי אוריאו בהחלט אפשר להרחיב את זה לכל החבילה. קל לעשות שמות בעוגיות כשהן סגורות בתוך אותן מיני חבילות של 4 עוגיות – פשוט למעוך ידנית או להשתמש במשהו כבד כמו מערוך. לרסק דברים, זה גם נחמד.

40 גרם חמאה שהוצאתם מבעוד מועד מהמקרר

250 גרם גבינת שמנת פילדלפיה או נפוליאון. אנחנו השתמשנו בנפוליאון. זה משנה קצת במרקם ובטעם, אבל יוצא נהדר עם שתיהן.

100 גרם אבקת סוכר

חצי חבילת סוכר וניל במקור כפית תמצית וניל, אבל אני לא מחבבת תמציות…

3 כפות חמאת בוטנים

2 מיכלי שמנת מתוקה

25 גרם שוקולד מריר או קצת יותר. אם אתם חובבי שוקולד, תוסיפו עוד 25 גרם לעסק.

50 גרם של שוקולד חלב

אופן הכנה

מערבבים את האוריאו המרוסק עם כ-25 גרם חמאה

שמים כשליש כוס שמנת בצד, ומקציפים את כל השאר עם 25 גרם מאבקת הסוכר

קערה צהובה ממטבח משפחתו של הידיד המפוקפק. זה כה יפה ושמשי וצהוב ונהדר. אני כל כך צריכה קערות צבעוניות משלי.

מקציפים בקערה נפרדת את גבינת השמנת יחד עם 75 הגרם הנותרים של אבקת הסוכר.

ממשיכים להקציף את כל העסק תוך הוספת חמאת הבוטנים וסוכר/תמצית הוניל עד קבלת תערובת אחידה וחלקה.

המקצף גם הוא באדיבות מטבח משפחתו של אותו ידיד מפוקפק. אני רוצה גם. להקציף זה כיף כמעט כמו לרסק דברים, לפעמים אפילו יותר.

לוקחים עוד (!) קערה, וממיסים בה את שלישי כוס השמנת ששמרתם בצד, יחד עם השוקולד (ששברתם קצת לפני) ושארית החמאה (כ-15 גרם).

בזמן שזה מתקרר קמעה, מקפלים את הקצפת (כדאי לשמור כחמש כפות בצד, לקישוט) עם תערובת חמאת הבוטנים, הגבינה וכו.

כנום שקופל לו יחדיו

בכוסות, מסדרים שכבות שכבות – שכבת אוריאו, שכבת קרם (או מה שזה לא יהיה), שכבת אוריאו, עוד שכבת קרם, ואז שכבה דקה של שוקולד (בתמונה די פינקנו אותו יותר מדי…) ולסיום מקשטים. אם אתם רוצים להתפרע בקישוט, לדעתי יתאימו מאוד טוב כאן שבבי בוטנים או M&M בוטנים, שגם יוסיפו צבע. מאחר והתוצאה הנהדרת נמצאת בתחילת פוסט זה, להלן קינוח עם עיניים.

זה קינוח - עם עיניים! לא יכולתי להתאפק...

גראטן פוריסטי

אין פחמימה בעולם כמו פחמימה של אמא. זוהי פחמימה אוהבת, חמימה, ואם היא גם עתירת קלוריות – ללא ספק אלו קלוריות של אושר. לאחרונה מטבחי שדרג את עצמו הן בטוסטר אובן והן במעין כלי חרס שכזה, שמהווה נכון לעכשיו את התבנית היחידה בדירה. שני אלו הביאו אותי למסקנה שהגיע הזמן לנסות להכין גראטן, אותו מאכל חמים ונהדר שזכור לי טובות מזה שנים, ספציפית מהסופ"ש האחרון בו באתי לבקר.

וויקיפדיה תואיל לפרט יותר ממני, אבל כעיקרון הגראטן הקלאסי הוא כזה בו תפוחי אדמה נפרסים לפרוסות, מונחים בתבנית שאינה עמוקה במיוחד יחד עם שלל דברים ואז נאפים עד שהחלק העליון מזהיב, משחים ומקריספ.

את הגראטן שלי התחלתי בפעולה החשובה מכל – לשאול את אמא איך. זו פעולה יעילה אך מסוכנת שכן יש חשש שלעולם, לעולם, זה לא ייצא טוב באותה המידה, אבל אם זאת הביטחון העצמי עולה – לרוב יותר מדי. וכשהביטחון המטבחי שלי גבוה, לרוב דברים רעים קורים. זה לא מה שקרה כאן. מה שקרה כאן הוא שמלבד דבר אחד ששכחתי ושלא ממש הפריע, יצא לי ממש טעים.

התבנית החדשה מדגמנת עם תפוחי האדמה, רגע לפני האפייה, בפינה הקבועה על גג המקרר. המקרר הזה, יש עליו.

רכיבים – פירוט כמויות בהמשך

תפוחי אדמה (אני לקחתי את אלו עם הקליפה הצהובה)

שמנת מתוקה לבישול ואפייה

אגוז מוסקט השתמשתי בכזה הטחון, שלצערי נאלצתי להשאיל משכניי כי ירושלים היא זוועה קולינרית שאין בה תבלינים שאינם פפריקה, והנה כך התפספסה לה הזדמנות לרכישה מטבחית נוספת

פלפל שחור ובהזדמנות זו אדגיש כמה עדיף פלפל גרגירי שטוחנים על אבקת פלפל… לא הרבה הבדל במחיר בהתחשב בזמן שזה מחזיק, בעיקר אם אתם סטודנטים כמוני שמבשלים בעיקר לעצמם, אבל הו כל כך משנה ברמת הטעם.

מלח

מעט חמאה או שמן


אופן ההכנה

בחרו את התבנית שלכם – לא כזאת עמוקה. חרס זה נהדר אבל לא חובה.  לוקחים תפוחי אדמה שיספיקו לתבנית אחרי שייפרסו. כפי שרואים למעלה, אני הכנתי במעין ריבועון אישי שכזה מיני גראטן משני תפוחי אדמה, אחד גדול והשני בינוני. כעיקרון, תבנית גדולה יכולה להכיל כ2-3 קילו תפוחי אדמה. אבל, אין ברירה – צריך להשתמש בעין. את תפוחי האדמה קולפים וחותכים לפרוסות דקות ואחידות ככל האפשר. בשלב זה מגיע הרגע המכריע.

המתכון הזה פשוט, אבל צריך להשקיע בו מעט. כל פרוסה ופרוסה צריכה לגעת בשמנת, ולכן לא טוב פשוט להניח את השמנת אחרי שהנחתם את הפרוסות בתבנית. זה קצת יותר קשה בכמות גדולה, אבל מה שצריך לעשות זה לקחת את השמנת (מיכל אמור להספיק לאיזור ה-3 קילו, אני הייתי צריכה כ-4 כפות. אבל שוב – גם כאן עין זה חשוב. במקרה הכי גרוע אפשר להוסיף אחר כך), לקחת את הפרוסות, ובכלי נפרד לערבב הכל בעדינות. האמת, אני עם שני תפוחי האדמה שלי עשיתי את זה ידנית. פשוט שפכתי את השמנת מעליהם ובשלב ההנחה בתבנית וידאתי שכל פרוסה קיבלה קצת. אפשר לתבל את השמנת קודם – פלפל ומוסקט לפי הטעם והרבה מלח.

אחרי שיש לכם הר של פרוסות שכל אחת ואחת מהן חוותה שמנת מהי, מניחים את הפרוסות בתבנית ששימנת קודם בקצת שמן או חמאה (את זה שכחתי לעשות… זה פחות מפריע בתבנית חרס, אבל עדיין לא הייתי מוותרת על זה)  שכבות שכבות. ממליחים ומתבלים תוך כדי במידת הצורך, אם העדפתם שלא לתבל בשלב השמנת או אם סתם צריך עוד מלח. בסוף ההנחה שופכים מעל את השמנת שנותרה בכלי הערבוב.

את כל זה שמים בתנור או בטוסטר אובן עד שהשכבה העליונה משחימה ובדיקה קצרה במזלג מראה שתפוחי האדמה שבתחתית בושלו. וזהו.

רואים? את התמונה הזו לא צילמתי על המקרר, וזו הייתה טעות. מה שכן, אני די בטוחה שזה היה טעים בהרבה אחרי האפייה מאשר לפניה, גם אם מצולם באופן פחות מושך.

 

פשוט וטעים, רק לוקח קצת זמן אפייה – למיני גראטן שלי לקח כשלושת רבעי שעה בטוסטר אובן שהטמפרטורה שלו לא ממש ברורה לי. יש הרבה גיוונים, אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.