תגית: נסייה וטעייה

Going Bananas

ברוכים הבאים לעוד פרק במסע המפרך (והמופרך) שלי לטעום את כל טעמי בן&ג'ריס, והביקורות החסרות כל השפעה שמגיעות איתו.

והיום – Chunky Monkey, "גלידת שמנת משובחת עם בננות, חתיכות פאדג' (8%) ואגוזי מלך (5%)" (מחלקה האחורי של האריזה. שהיא עגולה, אז זה די מעניין). את השם, מציינת האריזה, תרם מעריץ שרוף. זה כרגיל נשמע מופרך, ynet למשל חושב אחרת ראו עובדה מספר 8. מצד שני, אני זו עם שאיפה לעורקים חסומים ולטעום את כל הטעמים אחרי שחלקם כבר הלכו לעולם שכולו טוב.

282 קלוריות למאה גרם, שהם קצת פחות מרבע קרטון המכיל 425 גרם שהם 500 מ"ל של נום טהור.

בניגוד לבצק-עוגיות-שוקולד-צ'יפס, כאן לא הגעתי עם ציפיות גבוהות – לא זכור ללי שהתלהבתי ממנה אי שם לפני כל אותן שנים ולטעם הזה מעריצים כה נלהבים שבצק העוגיות כבר לימד אותי לקחת בעירבון מוגבל.

אבל אז…

הגלידה היא מעין טעם בננתי-טעם-לוואי שכזה, שהוא כה נהדר ומתוק בטירוף, ואז מגיע עניין החיפוש של אותם חתיכות נהדרות של אגוזי מלך. הו, אגוזי מלך. איזו בחירה מופלאה. כל כך מעניין יותר מפקאן או משהו כזה. אז, אגוזי מלך. 5%, לפי האריזה. וחתיכות של פאדג'. הבעיה היחידה שלי בגלידה הזו, היא אכן הפאדג'. שבבי שוקולד קשים, שדי מקפיאים את הפה. מוטב היה אם היה מרכיב שוקולדי נימוח יותר. ועדיין, שוקולד הוא שוקולד, והטעם משתלב היטב.

כמו כל טעם, מומלץ לאכול אחר דקה מחוץ למקפיא. גם מקל על החלוקה, וגם נחמד ושמנתי יותר.

בכל מקרה, הגלידה הזו מקבלת ציון גבוה בסולם הלא קיים של דירוג טעמי בן&ג'ריס. כמו כן, היא מעלה את השאלה הפילוסופית – האם אנו רוצים יותר אגוזי מלך בגלידה משום שיש בה מעט? כלומר, האם הרצון המיידי שלי לעוד אגוזים היה נעלם אם אכן היו בגלידה עוד אגוזים? האם הציד, החיפוש, רק מגדיל את ערכם?

עם שאלה זו אסיים ופניי אל האופק, במחשבות על הטעם הבא.

קינוח שחיתות שקצת מזכיר סניקרס

יש ימים בהם  קמים בבוקר ופשוט מרגישים שהגיע הזמן לעשות שינוי. בימים כאלו אני מחליטה לקחת את עצמי בידיים, להתחיל לעשות כושר, להימנע מטיגון וסוכרים ולאכול הרבה דברים בצבע ירוק. לעומתם, יש ימים בהם קמים בבוקר וחושבים שלאתגר את העורקים זה רעיון טוב. בימים כאלו, נוטים להגיע אליי מגוון הצעות מגונות ומעוררות תמיהה משלל חברים מפוקפקים. הצעה כזו גרמה לכך שהתכנסנו להכין את קינוח השחיתות שקצת מזכיר סניקרס.

ממקורביו של הידיד המפוקפק נמסר כי הוא אינו, למעשה, מפוקפק. אבל מאחר והקינוח הוא שחיתות, לדעתי המסקנה ברורה.

מקורו המדויק של הקינוח לא מאוד ברור. הוא מועבר מדור לדור, מחבר לחבר. יש לשער שקיומו החל אי שם בתרבות אצטקית קדומה, כזו של אנשים בעלי סיבולת גבוהה ביותר ואורח חיים בו רק החזק שורד – משום שאפילו אני נאלצת להיאבק כשאני נעמדת מול גביע קינוח שכזה. הייתי מסבירה כמה נהדר הוא, כמה טעים ונפלא ומושחת. אבל המתכון והרכיבים די מבהירים את זה בעצמם. מתאים לכשמונה כוסות לא מאוד גדולות, אנחנו השתמשנו בחד"פ מושקע.

רכיבים

אוריאו מרוסק ומפורר בקערה. טעים לא פחות מהגרסה השלמה.

12 עוגיות אוריאו מרוסקות היטב או יותר. עדיף יותר. בחבילת אוריאו סטנדרטית  ישנן 16 עוגיות, מחולקות ל-4 חפיסות. אם אתם חובבי אוריאו בהחלט אפשר להרחיב את זה לכל החבילה. קל לעשות שמות בעוגיות כשהן סגורות בתוך אותן מיני חבילות של 4 עוגיות – פשוט למעוך ידנית או להשתמש במשהו כבד כמו מערוך. לרסק דברים, זה גם נחמד.

40 גרם חמאה שהוצאתם מבעוד מועד מהמקרר

250 גרם גבינת שמנת פילדלפיה או נפוליאון. אנחנו השתמשנו בנפוליאון. זה משנה קצת במרקם ובטעם, אבל יוצא נהדר עם שתיהן.

100 גרם אבקת סוכר

חצי חבילת סוכר וניל במקור כפית תמצית וניל, אבל אני לא מחבבת תמציות…

3 כפות חמאת בוטנים

2 מיכלי שמנת מתוקה

25 גרם שוקולד מריר או קצת יותר. אם אתם חובבי שוקולד, תוסיפו עוד 25 גרם לעסק.

50 גרם של שוקולד חלב

אופן הכנה

מערבבים את האוריאו המרוסק עם כ-25 גרם חמאה

שמים כשליש כוס שמנת בצד, ומקציפים את כל השאר עם 25 גרם מאבקת הסוכר

קערה צהובה ממטבח משפחתו של הידיד המפוקפק. זה כה יפה ושמשי וצהוב ונהדר. אני כל כך צריכה קערות צבעוניות משלי.

מקציפים בקערה נפרדת את גבינת השמנת יחד עם 75 הגרם הנותרים של אבקת הסוכר.

ממשיכים להקציף את כל העסק תוך הוספת חמאת הבוטנים וסוכר/תמצית הוניל עד קבלת תערובת אחידה וחלקה.

המקצף גם הוא באדיבות מטבח משפחתו של אותו ידיד מפוקפק. אני רוצה גם. להקציף זה כיף כמעט כמו לרסק דברים, לפעמים אפילו יותר.

לוקחים עוד (!) קערה, וממיסים בה את שלישי כוס השמנת ששמרתם בצד, יחד עם השוקולד (ששברתם קצת לפני) ושארית החמאה (כ-15 גרם).

בזמן שזה מתקרר קמעה, מקפלים את הקצפת (כדאי לשמור כחמש כפות בצד, לקישוט) עם תערובת חמאת הבוטנים, הגבינה וכו.

כנום שקופל לו יחדיו

בכוסות, מסדרים שכבות שכבות – שכבת אוריאו, שכבת קרם (או מה שזה לא יהיה), שכבת אוריאו, עוד שכבת קרם, ואז שכבה דקה של שוקולד (בתמונה די פינקנו אותו יותר מדי…) ולסיום מקשטים. אם אתם רוצים להתפרע בקישוט, לדעתי יתאימו מאוד טוב כאן שבבי בוטנים או M&M בוטנים, שגם יוסיפו צבע. מאחר והתוצאה הנהדרת נמצאת בתחילת פוסט זה, להלן קינוח עם עיניים.

זה קינוח - עם עיניים! לא יכולתי להתאפק...

לינק

כמו שציינתי, החמשו"ש הנוכחי הוא האחרון בפסטיבל "חמשושליים" הירושלמי. במסגרת הפסטיבל יש תפריטי מסעדות בהנחה. טבעי – הישראלי? סטודנטיאלי? נטול משאבים כלכליים? גרגרן? – ראה בכך הזדמנות מיידית לנסות מקום חדש, שכן עבר זמן. לצערי התפריטים שהשתתפו במבצע, מעבר לעובדה שלא הציעו לרוב הנחה משמעותית במיוחד, היו די דלים ומדכאים. אך לאחר חיפוש מה, מצאנו את עצמנו במסעדת לינק, כאשר שמתי מבטחי בעובדה שגם אם לא יהיה חדשני ומרתק, יהיו פירות ים.

הגענו והתיישבנו לאחר המתנת מה למארחת שתגיד לנו איפה. "תפקיד המארחת הוא מיותר" שח לי אחד מהידידים איתם באתי, ואני מיהרתי לחלוק עליו.  מארחת יכול להיות דבר מאוד נחמד, יעיל ומסביר פנים, גם אם ספציפית פה הם עמוסים, חשבתי לעצמי.

בשלב זה החלה המתנה. המתנה שהיוותה מעין אות למוטיב חוזר בשארית הערב. בשולחן לידינו קבוצת גברים החלה לאכול בשר ממחבת ענקית, הריח היה מדהים. שולחן רחוק מעט קיבל כוסות בירה מושכות וגבוהות. הדקות חלפו. הרגשתי את הצמא, הרעב. חלף מה שנדמה היה נצח ולא קיבלנו ולו תפריט. שולחן מולינו אישה מזגה לעצמה משקה מקנקן מוכסף, ומוחי הקודח דימה שודאי שנקטר נמצא באותו קנקן מפואר. לאחר דקות ארוכות נזכרה המארחת בקיומינו. "בואו נתחיל מחדש," היא אומרת במעין חיוך עצבני, והולכת להביא לנו תפריטים. כמה דקות מאוחר יותר מסרנו את ההזמנה וחיכינו.

המשכנו לחכות. חיכינו זמן רב. השולחן לידינו קיבל קולה. קולה מעולם לא נראתה יפה כל כך.

כדרכה של ארוחה, לבסוף הוגשו המנות הראשונות. חציל גרוזיני (בעצם חציל עם טחינה, ולידו סלט עגבניות), קרפצ'יו דג (אם אני זוכרת נכון בורי, עם אבוקדו ורוקט, שלא היה כלול בתפריט המבצע אך סקרן אותי) ועוד חציל שלא הזמנו. "סליחה, זו לא המנה שלנו" אמרנו למלצרית, והמארחת הגיעה באופן מדהים במהירותו ודרשה לדעת ממי ביקשנו להחליף את המנה.  הסברנו לה שזו פשוט לא המנה שהזמנו. כמה דקות לאחר מכן היא חזרה ליידע אותי שזו אכן טעות שלהם. בשלב זה בעיקר רציתי את המנה שלי. כעבור עוד מעט המתנה התחלנו, סוף סוף, לאכול. המנות היו חביבות, סבירות, אך לא יותר מזה. טבעות הקלמרי המטוגנות שלי היו בסדר גמור וגם הקרפצ'יו, אם כי האבוקדו היה מעט קשה וניכר היה שהוא זקוק למלח כמו גם החציל, שבאופן כללי לא ריגש אותי – וזה חבל, כי חצילים נוטים לרגש אותי.

למנה עיקרית ידידיי הזמינו שניהם "אלון – נתחי עוף מוקפצים בחלב קוקוס, פטריות, קארי חריף וכוסברה. מוגש על מצע של אורז לבן". אני הזמנתי שרימפס חריף עם גרגירי כמון וחומוס שלם, שהיה אמור להיות פיקנטי, מה שטיפה הדאיג בחורה כמוני, נטולת סיבולת לחריפות.

התמונה אחרי תיקון די מסיבי של פוטושופ ברמת הצבעים והתאורה. חשוך שם, והתאורה מאוד חמה בצבעוניות שלה. כל זה גרם לי לחשוב שגם תאורה יכולה להיות אלמנט חשוב במסעדה, כי היא יכולה לגרום לאוכל להיראות רע למדי, וחוץ מזה נחמד לא לאמץ את העיניים כשמדברים עם חברים. אולי זו רק אני...

המנה שלי הייתה מאכזבת. אני מאוד אוהבת שרימפס, והם גם לא צריכים הרבה – פשוט לשרות טוב ברוטב טוב, אפילו אם אחד פשוט – כמו קלאסיקת היין הלבן-שום-לימון שיש בהרבה מסעדות. כאן, הרוטב היה, כמו בשאר המנות, מעט חלש. השרימפס -שמאחר ולא ממש ספגו רוטב ניתן היה לדעת שהם חומרי גלם טובים לכשלעצמם- סבלו מזה מאוד. החשש שלי מחריפות, שאולי דווקא הייתה מרעננת את המנה הזו, נמוג בערפל של אותה חולשת טעמים.

מנת הקארי סבלה בערך מאותו הדבר. חולשת טעמים. חלב הקוקוס היה מורגש בקושי, והקארי היה קארי, אבל לא יותר מזה. באופן מפתיע, העדפתי את התבשיל הצמחוני שלי יותר, למרות שעכשיו אני אנסה להכניס לו קצת בוטנים או אגוזים או משהו דומה – מה שהיה הדבר הנחמד במנה הזאת, ודווקא לא צוין בתפריט.

אחרי שהביאו לנו חשבון לא שלנו, ואז את הנכון, ואז חיכינו עוד בשביל לקבל עודף, הלכנו, שבעים אך עצבניים. ללינק אני לא אחזור. השירות היה מתסכל, האוכל לא מספיק טוב בשביל לפצות על התסכול שבשירות, והמחירים היחסית סטנדרטיים לא מספיק סטנדרטיים בשביל לפצות על כל הנ"ל. המוזיקה, היא דווקא הייתה בסדר.

נו, וניל כזה

ציינתי כבר את חלומי לטעום כל טעם ניתן לטעימה של בן אנד ג'ריס. שלבו את זה עם זיכרון פתאומי של קומיקס שמכריז דברים הרפתקנים על עולם המבוגרים, וקיבלתם חבילת בן אנד ג'ריס עם בצק עוגיות שוקולד צ'יפס אצלי במקפיא.

בעולם האמיתי, גלידה מגיעה עם קצת חבטות על מכסה הקרטון שלה.

הרומן שלי עם בצק עוגיות בכלל ובתוך גלידות בו"ג' (כי כמה כבר אפשר לכתוב את זה באופן מלא?) בפרט החל בצבא כשחברה בישרה לי שזו הגלידה הטעימה ביותר שלהם. בהתאם להצהרה הזאת היה בלתי אפשרי למצוא את הגלידה הזו במשך שנתיים לפחות, מה שרק רמז לערכה הגבוה. לבסוף, כשטעמתי ממנה בטעם העיר כלשהו, התאכזבתי מרות. "זה לא משהו," אמרתי לאותה חברה "ואין הרבה בצק בפנים". הטענה הזו, מזעזעת לכלשעצמה (מעודי לא חלמתי לאכול בצק לפני כן), הייתה מדויקת למדי והחברה טענה במרץ שכנראה מדובר בזה שקנינו גלידה בגביע, והטעימה באה בכלל בצורת טילון. משכתי בכתפיי ושכחתי מהעניין.

עד שלפני שבוע חברה אחרת הזכירה את הגלידה הנ"ל, וימים אחר כך ראיתי אותה במקפיא הסופר הקרוב למקום מגוריי.

בוא נדבר קצת על וניל. באנגלית לומר על מישהו "ונילה" אומר מעין למל"מ כזה. פרווה. הגלידה הזו היא ממש כך.

דבר ראשון, הוניל. מתוק מדי, עם מעט טעם לוואי (נראה לפעמים שלכל גלידת וניל יש טעם לוואי כזה או אחר…) ורמז למשהו שאולי הוא רום, אם זה עושה לכם את זה. המרקם, כמו תמיד, מושלם, (שימו לב לא לאכול קפוא מדי) אבל טעם זה חשוב יותר, ובגלידת וניל זה פשוט לא מספיק נחמד. וניל, כך אני מתחילה לחשוב, נועד לבוא עם דברים אחרים.

וכאן נכנס הבצק. שוב, לא מספיק בצק! וגם, מה הקטע הזה של אמריקאים לאכול בצק? למה? מי חשב על זה, ומתי, ואיך הוא לא חשב על דברים כמו סלמונלה? בכל מקרה, הבצק, למרות שאין מספיק ממנו, מרגיש כמו… ובכן, בצק. קומפלט עם מרקם קצת גרגירי כזה ועוד פעם – סופר מתיקות. לכל זה נכנסים שבבי שוקולד מריר שגם הם גורמים לי לתהות על מעמדו של שוקולד צ'יפס, בעולמי הקט, כבעל צורה מובנית ספציפית.

בכל מקרה, בו"ג' מצליחים להישאר באיזור החיובי עקב סיפור קטן על מקורה של הגלידה. חייבים לאהוב את תחושת החמימות הביתית. הרעיון לגלידה הגיע, מסתבר, מהצעה אנונימית על לוח ליד אחת מהחנויות שלהם אי שם לפני שנים. הרעיון של הצעות שמסתכלים עליהן ולעיתים מממשים נהדר בעיני… קרמבו וגלידה בכל ימות השנה, נניח, היה יכול להיות נחמד. שוקולד צ'ילי בארטיקים. מכירת מרשמלו באריזה שכוללת גם להביור קטן. או גדול. או כמה. השמיים הם הגבול.

המסע בעקבות הוופל #1 – וופל שמרים מבלילה שנח לילה

מי שאוהב לבשל ומתעסק רבות בעניין יודע שאין חשוב ממטבח טוב. מגוון שכלולים, התקנים, מגרות עם סגירה שקטה, קולטי אדים ומקררים שהם בעצם חלליות. לי, כמובן, אין ולו אחד מהדברים האלו, אבל לאמי יש, ולאחרונה התווסף לבית מגוריי חידוש מרתק – כיריים המשתמשות בטכנולוגיית חימום השראתי, או בלשון העם, אינדוקציה.

בהחלט מעורר השראה. בהמשך הפוסט – תמונות של אוכל! אל תחמיצו!

כל זה מגניב ויפה, אבל כמו שפיטר פארקר טורח להזכיר לנו כל פעם מחדש, יחד עם כח מגניב מגיעים עוד דברים. במקרה של הכיריים, הן עובדות רק עם סירים מיוחדים. וכך, לאחר כל ההקדמה הזו, אני שמחה לבשר שנפלה בחלקי מן ההפקר מחבת וופל בלגי.

מיד ידעתי שגם בחלקי נפל כח הנושא בחובו אחריות גדולה, והיא – למצוא את הוופל הבלגי האולטימטיבי. מעולם לא אכלתי וופל בלגי טוב בבית כמו במקום כמו, נניח, באבט (שעדיין לא כתבתי עליה, הבושה). זה לא הגיוני – כלומר, יש הרבה דברים תעשייתיים שתמיד טעימים יותר בחוץ. אבל לרוב יש להם מקבילה ביתית מוצלחת. והוופלים שאכלתי בבית, על אף שהיו טעימים נורא, לא גרמו לי לתהות על אושר ריבועי כמו וופלים בבאבט. המסקנה היחידה- לא אכלתי וופל ממתכון מוצלח.

התחלתי לחקור את הנושא, ולאחרונה ערכתי צהרי וופל, חמושה בשני מתכונים נבחרים אשר יהוו את יריית הפתיחה למסע למציאת הוופל האולטימטיבי. התמה של צהריים אלו הייתה מתכונים שמערבים בתוכם תכנון כלשהו מראש -לכל הפחות זמן התפחה, מאחר והם מכילים שמרים. מתכון אחד הוא בלילתי והשני בצקי. שניהם שונים למדי מהוופלים שניתן למצוא בבתי קפה, לפחות אלו שאני טעמתי, ועם זאת יש להם את יתרונותיהם, ואני חושדת שאני עשויה להתמכר למתכון השני.

עדכון – המתכון לוופל השני נמצא כאן, כחלק מהניסיון שלי לארגן קצת את הבלוג.

מתכון ראשון – וופלים מבעוד לילה

את המתכון הזה מצאתי כאן, אצל אדם גאון המכונה "הוופלייזר". באמת, הוא גאון. הבחור פשוט ניסה להכין כל מיני דברים במחבת וופל בלגי, מהמבורגר ועד מקרוני וגבינה. איך יכולתי שלא לנסות את אחד מהמתכונים שלו לוופל של ממש?

זהו וופל מעט קוראסוני – טעם מודגש של חמאה, קראנצ'י אם נותנים לו את הזמן. בהחלט צריך תוספת – אנחנו ניסינו שוקולד מומס, ריבת חלב ושבבי קוקוס, ואפילו שילבתי טחינה גולמית עם קצת מייפל (מגניב לגמרי, על אף שסילאן הולך יותר טוב). מומלץ למי שאוהב טעם יותר עדין וקוראסון חמאה.

אני באמת צריכה להשיג צלחות…

רכיבים

2 כוסות קמח

2 כוסות חלב

כפית סוכר

חצי כפית שמרים מדובר בשמרים יבשים. אם אתם רוצים להשתמש בשמרים אחרים, יש אחלה טבלת המרה כאן.

שקית תמצית וניל במקור, חצי כפית של תמצית וניל. אפשרי אך או יקר או תעשייתי ומלא חומרים דוחים. כמו כן, עוד קצת מתיקות עושה קצת טוב למתכון היחסית נטרלי הזה, גם יותר מחבילה זה אפשרי. לשיקולכם.

חצי כפית מלח

100 גרם חמאה מומסת אבל לא חמה מרגישים אותה היטב, אבל לא הייתי מורידה ולו גרם אחד

2 ביצים

אופן הכנה

לילה לפני האכילה המובטחת מערבבים את כל החומרים היבשים – שימו לב לא לשים את המלח והשמרים זה על זה, עדיף למשל לערבב את המלח והקמח ורק אז להוסיף את השמרים. לזה מוסיפים את החמאה והחלב (ואם הלכתם על תמצית וניל ולא סוכר ונילין, גם את זה) ומערבבים. סוגרים את כל העניין בניילון נצמד ונותנים לזה לנוח בלילה.

יום לאחר מכן, אחרי שמתלהבים מהעובדה שהבלילה הכפילה את עצמה, מערבבים אותה עם החלמונים. זה השלב בו כדאי להתחיל לחמם את המחבת. מקציפים את החלבונים עד לרמת עמידות כלשהי ומקפלים את הקציפה פנימה. עצה ידידותית – אם אין לכם מקציף, אל תעשו את זה. למדתי זאת בדרך הקשה, ואחרי דרכים משעשעות (או טרגיות, תלוי מי מסתכל על זה) שהמצאתי כדי לנסות לגרום ליד שלי לשרוד את הערבוב הנוראי הזה, די ללא הצלחה.

זהו. שמים בלילה במחבת הוופל והופכים לפי הצורך. באיזור ה-5 דקות לדעתי, אבל זה משתנה ממחבת למחבת אז אני תומכת נלהבת של לבדוק ולהחליט. אני אפילו לא השתמשתי בשימן כלשהו – בהתחלה כי שכחתי, ואז כי כבר לא היה צריך. אז הייתי משמנת ממש ממש קצת את המחבת בחמאה או בתרסיס שמן ואחרי הוופל הראשון זה ממשיך היטב גם בלי.

גרנולה!

אתחיל בטרוניה על משהו שאפילו לא אתן לו את  הכבוד להיות בכותרת של הפוסט הזה.

סופגניות.

סופגניות, ותודה לוויקיפדיה. הסופגניה שלי, שקניתי בפרץ של חולשה (מאפיה מול הבית זה לאו דווקא טוב), נעלמה באופן מחשיד לפני שהספקתי לצלם אותה. הממ.

התחילה מעין אופנה כזאת להתחיל למכור סופגניות ברגע שחגי תשרי נגמרים. למה? אני משערת שבגלל שסופגניות זה מגניב וטעים ושווה קנייה וכסף וכאלה. אני לגמרי מסכימה עם מגניבותן של סופגניות. אבל בחשוון? זה לא לעניין. מה קרה ללחכות לסופגניה, לשמוח כשהיא מגיעה, להרגיש איזו יחודיות, משהו? למה אי אפשר פשוט למכור דונאט ולא סופגניה עד שמגיעה תקופת חנוכה? ואז, אגב, אני אשמח לקבל את הסופגניות האיכותיות שלי בגודל נורמלי, לא את שלושת הסנטימטרים שרולדין,למשל, מציעים בשנים האחרונות. ולא, לא אכפת לי קלוריות. תודה. בעיקר אם באמת היו סופגניות רק בחלק קטן מהשנה.

אוף.

שנית, אני שמחה לבשר שנתקלתי בגרנולה הטעימה בעולם*.

גרנולת רפאל עם חלבה ותמרים, מדגמנת במקום הקבוע מעל למקרר. Om nom nom.

כבר זמן מה שאני צורכת גרנולה. כשמתרגלים לזה עם יוגורט זה הופך לשגרת יום כזאת, וזה כיף שיש בבית. יש המון סוגים והמון חברות שמייצרות וקל למצוא גרנולה פשוטה בכל סופר אפשרי. יש אפילו באריזות של קילו אצל מוכר החגורות בשוק מחנה יהודה. ברצינות**.

את הגרנולה של רפאל מצאתי במכולת שמול ביתי. היא אורגנית, אבל לא בגלל זה קניתי אותה. בהתחלה קניתי אותה כדי לנסות משהו חדש ולנסות לפנק את עצמי – במחיר של 24.90 ל-350 גרם הייתי משוכנעת שזה יהיה קטע חד פעמי. הטעם הוכיח לי אחרת. היא מגיעה בשקית נייר חומה, שזה כבר חמוד. בצד יש כיתוב של "אנחנו שמים בגרנולה שלנו רק דברים שאפשר לצייר" והכל בפונט נהדר ומתאים להפליא (כן, פונטים זה חשוב!), עם ציורים וכיתוב של… כל מה שהם שמו בגרנולה (ואהבה. שאולי הם גם שמו בגרנולה, אבל על הקיטשיות של זה אני מוותרת רק כי השאר כל כך מוצלח.).

החלק הטוב באמת מתחיל כשפותחים את השקית ושואפים מהריח הנהדר שבוקע מהשקית, ומגיע לשיא בטעם (שצריך להגן עליו היטב ע"י סגירה מוצלחת של השקית) ובפריכות. תמרים. גרעיני חמניות. וחלבה. הו, חלבה… זה רק חלק ממה שיש שם. וזה, הו כל כך טעים…. אני אנסה מתישהו גם טעם אחר, בינתיים, אני חוששת שאני מכורה.

———————————————————————————————————————————————————-

* אתם מוזמנים להפנות אותי לדוגמאות סותרות. אני לא חושבת שיש דבר כזה יותר מדי סוגים של גרנולה מצוינת.

** היא עולה בערך 28 ש"ח לקילו, ומקורות מהימנים מסרו לי שהיא סבירה לגמרי אבל לא טעימה במיוחד. כמו כן, על האריזה יש תמונה שנראית כמו הכלאה של רב וג'יני. חיסרון או יתרון? לא ברור.

עברי האפל

אולי שמתם לב, אבל זה בלוג אוכל עם ממש קצת מתכונים ודי הרבה תהיות. זה בתקווה ישתנה בקרוב, אבל חשוב להבין כי השם "לילות שימורים" לא ניתן במקרה – נטייתי הטבעית היא פשוט לא לבשל, למרות שאני נורא אוהבת לאכול.

הפעמים היחידות בהם הצלחתי להכין משהו היו אי שם בימי התלהבות האפייה המוקדמים של החטיבה, אז הסתכלתי על מתכון כנוסחה מדעית, לפחות בפעמים הראשונות בהם אפיתי כל דבר. מהר מאוד עברו ימי האפייה שלי, ואחי האמצעי, שיחיה, לקח על עצמו בהמשך את תפקיד העוגה הסופ"שית (והשבוע – פאי תפוחים עם ריבה. נום.). זה לא שלא ניסיתי, אתם מבינים. אבל אני איומה, באמת. אם למטבחי העולם היה מח כוורת, הוא כנראה היה שונא אותי, ואני לא הייתי מאשימה אותו. במהלך השנים חשבתי על כמה רעיונות משונים שיצרו טעויות הזויות ולעיתים איומות. בחרתי להביא לפניכם כמה מהלקחים שגם אם לא הפנמתי, לפחות הכרתי בהם.

1. כשאתם אני, צריך לחשוב לכל אורך הדרך

תחילת הרומן שלי עם מטבחים באשר הם התחיל כמובן בבית. הייתי צריכה להקשיב לסימנים, הייתי צריכה לשים לב. אבל הייתי צעירה וחסרת ניסיון וחשבתי לתומי שאוכל לעבוד על אוטומט כשהחלפתי בטעות את הסוכר במלח בעוגת שוקולד, וכשניסיתי להכין פנקייקים בשמן זית. אז זה היה בעיקר מקום לתסכול ואחר כך להומור, במקום שזה יהיה סימן מבשר רעות לעתיד.

אפילו בתמונה קטנה זה נראה כה שונה. לא ברור איך יכולתי לטעות… את תקרית שמן הזית נראה שהדחקתי לחלוטין

2. ההצגה לא תמיד חייבת להימשך

עוגות עם מלח הן אולי טעות שאפשר להבין איכשהו, אבל יש מקרים בהם הכישלון הביט בי ואני פשוט סירבתי להביט בו. אחד מהם היה כשאני וחברתי הטובה, נקרא לה ל', החלטנו להכין עוגיות. את כל השלבים עד שלב האפייה עברנו בשלום יחסי, ואז גילינו שהתנור מושבת מסיבה לא ברורה.

לא היו לנו הרבה ברירות. האדם השפוי יסתכל על הסיטואציה ויאמר, טוב, שימו את הבצק במקרר או במקפיא, או אפו אצל שכן, או משהו כזה. אנחנו ניתחנו את אופציות הבישול הקיימות והבנו שהדבר היחיד שיש בבית מלבד תנור ושמשתמשים בו כדי להפוך מוצר לפני בישול לאוכל מבושל (כן, זה שחשבנו במונחי בישול ולא אפייה היה צריך להוות נורה אדומה…), הוא כיריים. טיגנו את העוגיות. זה היה… מעניין.

 

יפה, אז אלו עוגיות. עכשיו דמיינו את זה מפורר דק-דק, ובצבע חום-שחור כזה. אתם יודעים מה, עזבו, פשוט דמיינו פירורי לחם קטנים וכהים במיוחד.

 

3. חשבו פעמיים לפני שאתם עושים הומאז' מאולתר

היה זה קיץ, שנת 2005, ואני וחבריי עסקנו רבות בנושא "אשליות" לצורך כנס כלשהו. אולי זה מה שגרם לנו לחשוב על השיר Lucy in the Sky with Diamonds ולתהות איך זה שלא שמענו על אף אחד שהכין פאי מרשמלו קודם ולהחליט שאנחנו נכין פאי כזה. עם מרשמלו בצורתו המקורית, ושוקולד, ובצק פריך ומתפורר וכיפי.

זה אולי לא היה כישלון מטורף, אבל זה בהחלט היה… מיוחד. זה היה הדבר המתוק ביותר שאכלתי מימי. מרקם לא ברור אחרי שהשוקלד החם מדי נתקל במרשמלו. קורנפלור… לא ברור. רוב הפאי הלך, אם אני זוכרת נכון, לחבורת בני נוער שאחת מאיתנו הדריכה, כאלו שיוכלו לעמוד בכמויות הסוכר הבלתי נתפסות ההן.

 

טעם לוואי, מרקם צמיגי, צבעים שלא רואים על אוכל. אני ממש אוהבת מרשמלו...

 

4. זה שזה קורה בקומדיות, לא אומר שזה לא יקרה במציאות

כשעזבתי את הבית חשבתי שאני אבשל בדירה אליה אעבור. באמת ניסיתי. ניסיתי לחסוך כסף לטיול הגדול, לאכול בחוץ זה יקר גם כשאתה לא סטודנט עני. כמובן שלא ידעתי לבשל, והייתי רגילה למטבח בבית. המון סיבות טובות לחוסר הצלחה. אבל נקודת השפל האמיתית לא הגיעה ממחסור בכלי מטבח או מבורות מטבחית. היא הגיעה משקית קינואה שניסיתי לפתוח. לא משנה העובדה שבכל מקרה לא ממש הצלחתי לבשל אותה כמו שצריך. הכישלון הראשוני היה בפתיחת השקית, שנקרעה באופן מרשים וגרמה לרוב הגרגירים המשונים להתפזר בכל המטבח, וקצת בסלון. מהמקרה העגום הקטן אך בהחלט לא הראשון הזה, התחלתי סוף סוף להבין שהעולם מנסה לרמוז לי משהו.

5. יצירתיות זה לא תמיד טוב

בשנים בהן הייתי במעונות, לא יצא לי לבשל שום דבר מקורי במיוחד. ארוחות יוצאות דופן נעשו עם חברות ואז היה מישהו שיאזן את האנרגיה המטבחית השלילית שלי. בתחילת החודש עברתי לדירה נורמלית, ונראה שמיד שכחתי את עברי בכל מה שקשור לניסיונות במטבח של עצמי. כך יצא שאתמול, יום חמישי, הלכתי לאוניברסיטה עם סנדוויץ' מנגו וגבינת עיזים. כן, כן.

 

המנגו מדגמן, לפני, על גג המקרר שלי. לצערי תמונות ה"אחרי" מעט קשות לצפייה וצונזרו מתוך התחשבות בקהל הקוראים ומתוך מבוכה

 

איך זה היה?

אני לא בטוחה. לפעמים אוכלים משהו ובהתחלה זה מרגיש בסדר, אבל אחרי כמה פעמים כבר לא. אני יודעת שזה היה מעניין. אולי זה היה ממש טעים אם הייתי חותכת פרוסות יותר דקות של מנגו. מה שכן, מנגו ממש לא הופך כריכים (איזו מילה חמודה) לספוגיים בניגוד לעגבנייה, אז לפחות ברמת הטריות לדעתי יש משהו ששווה לעבוד עליו. אולי (וכנראה) אני מתגרה בגורל (לא שזה יעצור אותי) – אבל יש לי כמה מחשבות (שכבר גרמו לאנשים לעשות פרצופים משעשעים) בעקבות כל העניין, נראה מה ילד יום.

קולה!

קולה זה די בלאי. כלומר, זה אחד מהמשקאות האלו שאני פשוט יודעת שממש כדאי לא לשתות, ועם זאת לעיתים חוטפת craving רציני לכוס גדולה וקרה מלאה בשחור השחור הזה. או שאולי זה חום?

ישבתי לי בשבוע שעבר במסעדת "קינג ג'ורג" ברחוב הארבעה בתל אביב. מקום נחמד, מאוד מאוד זול, עם המבורגר שנראה כאילו יצא מפוסטר ובכללי אוכל חביב ביותר, בעיקר ביחס למחיר. הזמנתי לי כוס של דיאט קולה (כי מה זה כבר עוד רעל ביחס לעוד קלוריות?) ובושרתי שיש רק פפסי מקס. התבאסותי כנראה ניכרה על פניי שכן מיד אמר לי המלצר שהוא מבין לליבי, ושאם ארצה הוא יכול לשים לי נענע בפנים. זה מטשטש את הטעם, הוא אמר.

מה אומר, תחילה היה הדבר משונה. לאחריו מוצלח, ולבסוף קצת פחות מוצלח, כשהנענע פשוט שרתה שם קצת יותר מדי. בכל אופן, הניסיון היה מעניין ביותר וייתכן ואחזור עליו שוב בפעם הבאה שאאלץ להתעמת עם פפסי מקס.

כל הסיפור גרם לי להבין עוד פרט, כשניסיתי להיזכר במה בדיוק המלצר שם לי בכוס: נענע ומנטה זה בעצם אותו הדבר. בורות מטבחית כבר אמרתי? הלם כזה לא היכה בי מאז שהבנתי את טיב שמו של הקרמבו.

(עריכה מאוחרת- מסתבר שגם זה לא באמת נכון)