תגית: נסייה וטעייה

הפינה השנתית לעידוד משלוחי מנות

כמו בשנה שעברה, גם היום אני כאן כדי שיהיה לכם משלוח יותר מגניב, ופחות (אם לא כלל לא!) מעאפן. בשנה שעברה היה הפוסט הראשון, שבו פירטתי חמישה חוקי בסיס והצעות קלילות. האם שמרתם את הצנצנות שלכם? אני כן! למגינת ליבו של השיש במטבח, בן זוגי, וקרדית האבק… הממ…

בכל מקרה, מאז קרו אי אלו דברים. פתחתי את העסק העצמאי שלי לצילום. אם בא לכם, אתם מוזמנים לפרגן. זה ישמח אותי עד מאוד. במקביל, התחלתי עבודה חדשה במשרה לחלקית וחבר לעבודה תיאר באוזניי את משלוחי המנות של ושל אשתו, ובהם עוסק פוסט זה. העיקרון הוא פשוט – לוקחים משהו, שיש ממנו הרבה סוגים, ואז – מחלקים סוגים שונים למשלוחי מנות. בפעם הראשונה, הם עשו זאת עם תה – מספר חבילות, מחולקות לבודדים כך שכל משלוח מכיל אי אלו סוגי תה שונים לטעימה. זה רעיון מצוין לתוספת למשלוח או למשלוח כולו, יעיל מאוד לאלו שיש להם חברים שומרי כשרות והם לא, לאלו שהם או חבריהם מנסים להימנע מכמויות אפיות של פחמימות, לאלו שאין להם תנור ואו יכולות מטבחיות, או לאנשים כמוני (שעונה גם על כל הקריטריונים האחרים), שחושבים – ובצדק – שזה ממש, ממש מגניב.

אז בואו ונזרום קצת עם הרעיונות, shall we?

1. תה

פשוט, קל, מגניב ומתאים לחורף. תמיד תהיתם מהי חליטת פירות יער שהנצו בזריחת החמה עם ניחוח ארומתי ותחושת נעימות של בוקר? גם אני. זו הדרך שלכם להעניק טעימות מכמה סוגי תה שתרצו לשלל חבריכם, וכמובן לנצל את ההזדמנות ולנסות בעצמכם.

וריאציה אופציונלית: השקיעו ולכו לחנות תה מגניבה, וקנו חליטות מיוחדות. הוסיפו ספל מגניב, או קנקן, או את הדבר הזה שאת שמו אני לא זוכרת, נו, אתם יודעים, הכדור הכסוף הזה שמכניסים לתוכו חליטות. כמו כן, אפשר גם קפה. אבל אל תגידו לאף אחד שזה הגיע ממני.

תבלינים-וחליטות
חליטות שוות בשוק מחנה יהודה

2. משקאות אלכוהוליים

למשלוחי מנות למבוגרים, כמובן. קונים בקבוקים או פחיות של המשקה הרלוונטי, ומחלקים אותם לצנצנות או בקבוקונים. שימו לב לבחור משקה שישרוד את המעבר הזה, וכלי קיבול מתאים שניקיתם היטב. עד דלא ידע!

וריאציה אופציונלית: הכינו את האלכוהול בעצמכם, וצרפו מתכון. זה דורש השקעה מראש, מצד שני, זה מגניב הרבה יותר וישכלל את כישורי הכנת הליקרים שלכם. ניתן להכין כבר עכשיו לשנה הבאה 🙂

3. שמנים

יש מספר חברות של שמן זית בארצנו, ולחלקן וריאציות שונות של שמן. מאחר וזה מצרך יקר, לרוב לא ממש יוצא לטעום מספר סוגים שלו מלבד בתערוכות או דוכנים רלוונטים. שוב, חשוב לשים לב שאתם בוחרים כלי קיבול מתאים ומנקים אותו בהתאם.

וריאציה אופציונלית: אפשר לבחור בסוג אחד של שמן, ולתבל אותו מראש. שמן זית מתובל יכול להיות גם טעים וגם מהמם למראה – בקבוקונים יפים של שמן עם עשבי תיבול, למשל. וגם כאן – אתם משכללים את כישורי תיבול השמן שלכם, שזה כיף גם.

4. לבריאים שביניכם – גרנולה

כן, כן, זה נשמע מייגע משהו. בינות לכל המאפים השווים – גרנולה? אבל, גרנולה זה טעים. לאלו מכם שיש להם חברים בריאים או כאלו שאכפת להם ממה שהם אוכלים, גרנולה עשויה להתקבל בברכה, וסוגים שונים של גרנולות – מגניב וטעים אף יותר.

וריאציה אופציונלית – עשו זאת בעצמכם, כמובן. גרנולה ביתית זה שווה, ובנוסף במקום הצורה הסטנדרטים של מספר סוגים של דבר מסוים – תוכלו ליצור ערכת הרכבה לגרנולה תוצרת בית, עם רכיבים שונים שיגיעו בנפרד מהתערובת. אום נום נום.

5. למיטיבי לכת – ריבה, פרי

מתי לאחרונה קניתם 5 קילו סוכר, והשתמשתם בהכל באותו היום? זו ההזדמנות שלכם! פחות מתאים לחבריהם הכופרים של שומרי הכשרות, אבל עדיין מגניב, שלא לדבר על דרך מצוינת להכניס קצת צבע למשלוחי המנות שלכם.

וריאציות אופציונליות – אם ריבה פחות עושה לכם את זה, אבל פירות וסוכר ממש כן, אפשר ללכת על פירות מסוכרים. זה הזמן לאמלל את חבריכם בקליפות האתרוגים המסוכרות שהכנתן לפני חודשיים! אם אתם משוגעים על פירות אבל סוכר פחות עושה לכם את זה, פיית העוגיות כתבה פוסט מהמם על אבקת פירות שיכול להוות פיתרון מושלם עבורכם. המון עבודה, אבל מתנה מצוינת, בפרט לכל חובבי האפייה למינים. טוב בעיקר אם אין לכם הרבה משלוחי מנות להכין.

הרעיונות אין סופיים – מדברים אכילים ושווים כמו שוקולד וגבינות דרך דברים אכילים אך פחות סטנדרטים כמו טחינה גולמית או סוגי דבש – לדברים לא אכילים אך מגניבים אף הם כמו מנג'טים בשלל צבעי וצורות הקשת, חותכנים ועוד. יש לכם רעיון? הצעה? שאלה? אל תהססו לשאול כאן או בדף הפייסבוק של הבלוג.

בתיאבון, ופורים שמח! נתראה באירוע המגניב של עוגיו.נט? פעם שנייה מסורת 🙂

תה ברשת

הפוסט פורסם במקור בפרוייקט האושפיזין של הבלוג "מה יש לאכול". אם פספסתם אותו – הרי הוא כאן. לרווייה!


פקעת תה שקניתי ברשת

לפני שנה תקפה אותי שורה של מחלות שהתבררו לבסוף כמחלת הנשיקה. שתיתי תה. המון תה. כמויות אפיות של תה. כשיכולתי, קניתי לעצמי עוד סוגים כי בכנות לא יכולתי לסבול תה רגיל יותר, וגם לא קמומיל. באופן לא מפתיע, תה בארץ עולה לא מעט כסף והאפשרויות לא מאוד רבות. גיליתי שאני אוהבת מאוד תה יסמין והחלטתי לקחת את חיבתי לשלב הבא לאינטרנט. כמה חודשים לאחר מכן, כשבאמתחתי מוכר אהוב ותה טעים, אני חולקת עמכם את מסקנותיי, בדיוק בזמן ההיערכות לחורף שבתקווה יגיע בקרוב אחרי שהבנתי שכל עוד אני חיה כאן, כדאי שאנתק את הקשר בין תה לעונות שנה בישראל...

לתחילת הניסוי, הלכתי על משהו מגניב ואקראי ככל האפשר תה פורח בתפזורת של 24 פקעות. תה כזה מגיע בכדורים קטנים, אשר כל אחד מהם, כשמוכנס לקנקן מים רותחים, נפתח לפרח שזור מהמם ויוצר תה טעים. הפרחים שקניתי עלו 20 דולר סה"כ, שזה כמעט כמו 80 ש"ח. את התה הזמנתי באיביי מהחנות הסינית "Dragon Tea House", והוא אמנם הצריך המתנה של כחודש וחצי עד שהגיע (החנות מציינת שמשלוח עשוי לקחת עד שמונה שבועות), אבל זה היה שווה את זה. הו כל כך יותר מגניב מתיונים. זה תה פשוט יפה, שלא לדבר על החדווה בלראות ארבעה אנשים בוהים בקנקן מים רותחים חמש דקות תמימות בריכוז רב. באשר לטעם גם כאן הייתי מרוצה. אני מצאתי שרובם מתאפיינים בטעמים של תה ירוק וניחוח יסמיני. היו יפים יותר ופחות, היו מעוררים יותר ופחות, ויש הבדלים בטעם. אבל לא היה אחד שלא אהבתי. אם אתם לא הרפתקנים כמוני, אפשר להשתמש באריזה כזאת (שלוקח לה לא מעט זמן להיגמר, כל פקעת מספקת לפחות 6 ספלי תה. אבל יש חבילות קטנות יותר) כחבילת ניסוי על מנת לאתר את הסוג החביב עליכם. הפקעות ארוזות בנפרד אך אינן מסומנות בהתאם, כך שזה אומר שתצטרכו להבחין לפי פרח או לשאול את מוכרי החנות. הם מאוד נחמדים, אז יש לי תחושה שהם ישמחו לעזור.

029

למעשה, אחרי הניסוי הזה, החלטתי להזמין ממנו שוב מוכר מנצח לא מחליפים, בעיקר לא כשיש לו 99.9% ביקורות חיוביות ב-Ebay. הפעם הלכתי על משהו קצת יותר סטנדרטי תה פניני יסמין. בחנויות מתמחות התה הזה, שעשוי מעלי יסמין מגוגלים ידנית במיני תהליכים למיצוי הטעם והפחתת המרירות, עולה מעל 150 ש"ח ל-100 גרם. אבל, אנחנו בכל זאת מדברים על משלוח מסין ואני לא מומחית בדבר כך שבעייתי להשוות מחירים ואיכויות. תסכימו איתי, בכל מקרה, ש-16$ ל-250 גרם זה לא רע בכלל. התה הזה הגיע בפחות מחודש, מה שהיה הפתעה נעימה ביותר, והיה מצוין בהתאם לציפיותיי. הוא הגיע ארוז באריזת וואקום, שהגיעה בתוך אריזה לסגירה חוזרת. מאוד נוח. בנוסף, הוא נחוש בדעתו לא להיגמר אף פעם שכן מעט מאוד כדורונים מספיק לקנקן. שזה מגניב ונחמד ויעיל.

דבר אחרון אחי הזדעזע למדי מכך שאני פשוט שותה תה אקראי מסין. אז, דבר ראשון, זה לא ממש אקראי. אני בוחרת מוצרים ומוכרים ולא פשוט קונה את הדבר הראשון שעולה בחיפוש. ספציפית תה גם משקיעים במים רותחים, שזה גם נחמד. אבל במידה מסוימת, הרפתקנות היא אכן חלק מהעניין. בהמשך לפוסט הקודם על הזמנת וניל ברשת, יש אי אלו אוצרות באינטרנט ואין צורך להגביל את עצמנו למה שנמצא במכולת הקרובה. אם יש דברים שהזמנתם בעצמכם, או שרציתם להזמין וחששתם אתם מוזמנים לפנות אליי ולחלוק דרך הבלוג או דרך דף הפייסבוק.

המקרה המוזר של הצ'ורוס בשעת הבוקר, ותפודי מלכים.

היה זה לילה קר ואפל, הלילה בו התכנסו שתי בלוגריות תמימות כדי להכין צ'ורוס חמאת בוטנים ותפוחי אדמה של דולפין.

טוב, לא באמת – את האוטובוסים הנעלמים המשונים של כפר סבא תיקן מצעד שחסם כבישים וכיוון את הקו שלי הישר לביתה של מורקייק, כך שהגעתי באיחור של חצי שעה בלבד. השעה הייתה אחת עשרה, הזמן קצר וחמאת הבוטנים מרובה וכך גם ההתרגשותי. מור מצלמת את המצלמה שלי עם הפלפון שלה, ואני מספרת לה על התערוכה שלי – והיא אפילו לא נרדמת! כזו היא מור – נחמדה. ואני בתמורה? מצלמת פרטים מביתה הפרטי כדי להעלות אותם לאינטרנט. כלומר, באמת, מלחיות בצורת קאפקייקס! לא יכולתי להתאפק.

morcake-collaberationg1
מימין לשמאל – דורה בובת הסוכר, מלחיות קאפקייקס ותמונה שאינה בשחור לבן, אלא פשוט של דברי מטבח מנצנצים באפרוריות טבעית.

זה היה אמור להיות נפלא – התמה היא שמן עמוק, כך שלאור הבלוגריות המשתתפות הוחלט על צ'ורוס חמאת בוטנים. סוף סוף מישהי שחולקת את תאוותי לצבע-לא-ברור צבע-לא-ברור הזה. מור מראה לי איך להכין בצק רבוך ואנחנו טובחות אותו בהתלהבות עם כמות גדושה של חמאת בוטנים. מממ… חמאת בוטנים.

morcake-collaberationg2
שמועות מספרות שאי אפשר לעשות פוסט עם מור מבלי לצלם את הסלולרי שלה. האמנם?

אנחנו מחכות שהשמן יבעבע. "שמן אמור לבעבע?" אני תוהה פתאום, ואנחנו בודקות ומגלות שהשמן כבר מזמן עבר את 180 המעלות הדרושות… לא נורא.

יש לי וידוי. אני אומר אותו כבר עכשיו לפני התמונה, כדי שמי שהגיע לכאן כי הוא חיפש מתכון של צ'ורוס חמאת בוטנים עוד בפסקה הראשונה יבין לפני שהוא ייתעב אותי סופית – המתכון לא הלך. פשוט לא. וחבל, כי תראו איזה יופי. תראו את הדונאט הקטן שעשיתי שם, לכבוד החנוכה! בחלומותינו ציפינו אותו באבקת סוכר, ואני כבר דמיינתי את הצילום הקבוצתי שאעשה לכל המטוגנים השווים שלנו. קערת הסוכר קינמון עמדה שם מצפה וממתינה. וסוכר קינמון זה טעים!

morcake-collaberationg3

אבל, זה לא טוגן. לא טוגן! מדוע? מדוע זה חייב להיות כה יפה וגם כה בלתי ניתן לטיגון? האם זה חום השמן? האם זו חמאת הבוטנים שלנצח משאירה את הבצק במצבו העיסתי? ניסיון אפייה יצרה משהו הזוי ולא מגניב. כל שיכולנו הוא לגלגל את הכל בסוכר וקינמון. הדבר הזה נפל בקו שבין לא מספיק טוב ללא מספיק רע – לא מספיק טעים בשביל לתת לחברים ומשפחה, לא מספיק גרוע כדי שאאחל אותו לאויביי. בעיקר לא עם סוכר וקינמון. כבר אמרתי שסוכר וקינמון זה טעים?

בזמן שאנחנו מנסות עוד ועוד וריאציות של הדבר הזה, התחלנו עם המתכון המשפחתי שקיבלתי מדוד שלי ל – Pommes de terre Dauphine. בתרגום ישיר מדי – תפוחי האדמה של הדולפין. שזה מעין תואר אצולה כזה שלא באמת קשור ליונק הימי החביב על כולנו. הנה, תראו. דודי כינה את זה במתכון ששלח לי "תפודי מלכים", וזה שם הולם ביותר. שכן איך אתאר את המאכל הזה? מה שצ'יפס נועד להיות? כדורי אושר? מה שקרה כשחד קרן ותפוח אדמה שהתאהבו אי שם בייקום ענני ופלאפי? כן, קריפי, אני יודעת. אבל זה כה מוצלח – בצק פחזניות, מעורבב עם פירה, ומטוגן בשמן עמוק. קריספי, מושחת, נימוח, שווה.

תודה לדודי שהביאני עד הלום, ולמשפחתי שחיסלה חצי כמות ובכך פטרה אותי מהפיתוי הנוראי הזה.

 הרי המתכון, שאני מביאה לכם כאן כמעט מילה במילה, כי בשלמות לא מתעסקים. מספיק לדי הרבה כדורונים -אנחנו הכנו 2/3 כמות ויצאו משהו כמו 40, שזה די מרשים. כך שבערך 60 כדורונים קטנים. דוד שלי כתב שזה מספיק לשישה עד שמונה אנשים, ובכן – יש מצב. נחטפים במהירות, אבל דורשים הכנה ואכילה במקום. אם בכל זאת אתם בקטע של לשמור ולרענן מאוחר יותר – לשים בכלי אטום ולהכניס קצת לתנור לפני ההגשה, כדי שהקריספיות תחזור מעט. אבל באמת עדיף שלא.

רכיבים למחית תפוחי אדמה:

1 קילו תפוחי אדמה
מים
כף מלח בישול

 

רכיבים לבצק פחזניות:

½ ליטר מים
150 גר' חמאה (או שמן זית למתכון פרווה)
300 גר' קמח
קורט מלח
אופציונלי – פלפל שחור
6 בצים
סיר טיגון עמוק
שמן

 
הכנה:

מחית תפוחי אדמה – בשלו את תפוחי האדמה מכוסים במים עם כף מלח. כאשר תפוחי האדמה מוכנים, קלפו אותם ורסקו אותם בעזרת מועך תפוחי אדמה. אפשר למעוך בעזרת מזלג – זה מה שאנחנו עשינו. יותר קשה, מן הסתם.

בצק פחזניות -הרתיחו את המים עם המלח והחמאה.
ברתיחה הראשונה, מוזגים את הקמח בבת אחת לתוך הסיר, מנמיכים את האש ומערבבים מהר את הבלילה. המשיכו לערבב כדי ליבש את הבצק עד לקבלת מסה אחת שלא נדבקת לדפנות הסיר.
מסירים את הבצק מהאש. ניתן להעביר עכשיו את הבצק לקערת המיקסר. המיקסר מקרר את העסק, שזה די מגניב.
מוסיפים את הביצים אחת אחת תוך כדי ערבוב הבצק. אין להוסיף ביצה לפני שהביצה הקודמת נספגה היטב בבצק.

טיגון:
מוסיפים את מחית תפוחי האדמה לבצק הפחזניות ומערבבים עד לקבלת בצק הומוגני.
יוצרים כדורים קטנים בעזרת ידיים רטובות או בעזרת 2 כפות וטגנו אותם עד לקבלת צבע חום יפה. אנחנו עשינו את זה עם כף ומזלג ויצאו לנו אי אלו יצורים משעשעים, וזה היה חביב עד מאוד.

morcake-collaberationg4

מוציאים את הכדורים מהסיר לצלחת מכוסה בנייר סופג. הרבה נייר סופג. מגישים ואוכלים כל עוד זה חם.

נום!

morcake-collaberationg5

אנחנו, כמובן, ניסינו את זה גם אם סוכר וקינמון וגם עם אבקת סוכר. בהחלט פוטנציאל מעניין, אם כי במקרה הזה הייתי מנסה להפחית מעט את כמות המלח.

ניסיתם? אהבתם? דברו איתי פה או בדף הפייסבוק!

וכמובן, חוויותיה של מור מהמפגש – כאן! יותר תמונות! יותר פלפונים! יותר סטיילינג! כן! אני צריכה להתפטר ולהתא- אממ, לא משנה…

חנוכה שמח לכולם 🙂

שלושה בלוגים גלידה

מור אומרת שאני יכולה להיות נונקופורמיסטית ולכתוב פוסט בלוג-דיי גם אחרי שבלוג-דיי נגמר. אז הנה! תכלס, שנה שעברה פשוט החמצתי אותו לחלוטין, אז אני משערת שאני הולכת ומשתפרת! מי יודע, אולי שנה הבאה אני אשכרה אכתוב פוסט בבלוג-דיי עצמו…

אז, מאחר והכותרת הזאת עובדת רק עם שלושה בלוגים, נאלץ להסתפק בשלושה. אני מזכירה לכם שכאן למעלה בעמודים השונים בבלוג יש דף קישורים מומלצים, ושם יש וילכו ויתווספו עוד בלוגים ככל שיהיה לי זמן לסדר אותו כמו שצריך. אז, בואו נתחיל…

מכירים את זה שאתם מסתכלים על תמונות בבלוג, אבל לא ממש קוראים בו שום דבר? אז, כשמור מ-Morecake מפרסמת פוסט חדש זה לא ככה עבורי, לשם שינוי. כן, אחרי ימים ארוכים של לימודי צילום יש משהו מאוד מרענן בתמונות שלה, אשר מצולמות בטכנולוגיה מתקדמת ביותר (באמת!), אבל יותר מזה – זה בלוג פשוט מצחיק ואמיתי ואפילו הקשב ההולך-ופוחת-לאור-פלאי-הטכנולוגיה-והו-מה-זה-שם-מנצנץ-במסך שלי שם את בעיותיו בצד ואני אשכרה קוראת כל פוסט ופוסט.

אור נגוהות הוא בלוג של אישה מוכשרת ש(כבר לא!) לומדת איתי בבצלאל, במחלקה לצילום. בהתאם לעובדה הזאת הצילומים בבלוג מהממים – בדרכם המיוחדת של סרטי צילום, של אור רך שנתפס בעדשה ומטביע את חותמו על הכימיקלים. זכיתי אף לא פעם לטעום את מעשי ידיה, ואין ספק שהם בהחלט עומדים ברף הויזואלי (אהמ כל האנשים המוכשרים שלא טעמתי את עוגיותיהם אהמ!)

לגבי הבלוג השלישי קצת התלבטתי. יש כל כך הרבה… אבל אז היום צץ הפוסט הנפלא שמלמד איך להכין סטייקים בצידנית וזה היה כל כך הזוי, מופרע ואפשרי שפשוט לא יכולתי שלא לשים אותו כאן כבלוג שלישי. Haz Nom הוא ללא ספק הבלוג עם אחד מהשמות האהובים עליי בבלוגספירה העברית הטעימה, ולשם המוצלח מתווספים גם הסברים מדוקדקים והרבה יצירתיות. כלומר, באמת. סטייקים בצידנית!

ועכשיו – גלידה!

כבר זמן מה שאני תוהה לעצמי על גורלו של המסע שלי לסיקור טעמי בן&ג'ריס. לעיתים זה מרגיש חסר טעם. אני שוכבת ערה בלילות קרים וחושבת לעצמי – "למה?" במקרה הטוב ו"את מי זה מעניין?" במקרה הטוב השני. אבל רבותיי, גלידה. באמת שלא צריך יותר. ותכלס, גם על גלידה אפשר לדבר הרבה. עדיף ממלחמות, ללא ספק.

אז, טעם חדש הגיע למחוזותינו, הלא הוא הקרמל סוטרה. מעבר לזה שזה בעיני אחד מהשמות הפחות מוצלחים של הגלידות האלו (כן, שמות זה חשוב. גם צבעים לקירות אני בוחרת לפי השמות! אחרת איך אצליח לבחור בין לילך חצילי לערפל חלומי? שניהם נראים טוב!), אין ספק שזו גלידה למיטיבי לכת בלבד. מה היא גלידה למיטיבי לכת אתם שואלים? אני אסביר.

בעיני, לגלידה צריך להיות איזון. יש וניל ניטרלי, יש שוקולד חזק ונוכח, יש פירות חמצמצים מרעננים. בקרמל סוטרה יש רק טעמים דומיננטים ושום הפוגה. באם! גלידת שוקולד. פאו! גלידת קרמל מתוקה להחריד. בנג! ליבת קרמל רכה. ממש באטמן הולך פה. ולכל זה מתווספים עוד מיני שבבי שוקולד מריר. אחרי כמה כפות של הדבר הזה, צריך לשתות מים. אפילו הרבה מים.

הטעמים טעימים כתמיד, ואני משערת שגם הקטע הזה של קרמל רך מוקף בגלידה הוא די מגניב אבל אני אישית מעדיפה את הטעמים שלי כבר מסובבים יחד, זה יותר נוח.

בקיצור – ציון גבוה על הביצוע, כתמיד. לא חושבת שאני מסכימה עם הקונספט. אני אשאר עם הצ'אבי האבי שלי, תודה רבה.

ועכשיו, מאחר ולא היו תמונות בפוסט – במרץ – שזה לפני די הרבה זמן – הכנתי תמצית וניל ביתית, זוכרים? אז ככה היא נראית היום:

אז, אמנם צילמתי אותו עם השמש ממש מאחוריו, והוא יותר כהה במציאות, אך עדיין לא כהה כמו שהייתי רוצה וכמו שהוא כנראה היה אם הייתי חותכת את המקלות כמו שצריך. אבל, הצבע שלו האדים והעמיק, והריח הוא ריח ונילי וחזק, וכבר לפני כמה חודשים השתמשתי בה קצת וכבר אז כפית של תמצית הורגשה היטב. אז, אני מרוצה. הייתי אומרת "נראה מה יקרה בבלוג דיי הבא", אבל כולי תקווה שבדירתי החדשה שאין לי מושג עדיין איפה היא ואיך היא תראה, יהיה גם תנור, ותמצית הוניל הזאת תגמר עד אז 🙂

פרוייקט ארוחת קיץ – מתוקי עגבניות

בקושי הספקתי להגיח מנבכי פתיחת תערוכת הבוגרים בה אני מציגה, וכבר מצאתי את עצמי בפרוייקט בלוגרים קיצי. הרכיב המשותף – עגבניות. "אני אכין קינוח!" קפצתי ואמרתי, שכן אני תמיד מחפשת סיבות טובות לעשות דברים איומים. ואז הוספתי ושאלתי – "זה חייב להיות טעים?"

ואז התחלתי לחקור ומצאתי אי אלו מתכונים לקינוחי עגבניות. בהחלט ייתכן ועוד אחזור למסע הזה, אבל בינתיים באמתחתי שני מתכונים מתוקים לחלוק עמכם. הם לא "קיציים" במובן הקלאסי, אבל, ובכן, לא נורא.

בתור התחלה צד את עיני מתכון לקינוח עגבניות ממולאות – לקוח מכאן ומעוות ושחוט על ידי תיעובי החזק לאניס, חוסר ההיערכות שלי בכל הנוגע למיץ תפוזים ויד דמיוני הטובה עליי.

הרכיבים:

5 עגבניות בינוניות ומעלה, בשלות אבל לא רכות

שני אגסים קלופים וקצוצים

4 כפות שקדים קלופים פרוסים

מיץ מתפוז אחד גדול ולימון אחד קטן

גרידה מתפוז אחד גדול ולימון אחד קטן

חצי כף קינמון

מקל וניל

כוס סוכר

רבע כוס מים

ההכנה

חותכים את חלקן העליון של העגבניות כמו כובע שכזה, מרוקנים אותם ושומרים את התוך בצד.

בקערה מערבבים את האגסים והשקדים יחד עם גרגירי מקל הוניל. שומרים את המקל בצד.

בסיר קטן ממיסים את הסוכר והמים – בלי לערבב! תנו לו לבעבע, להתקרמל מעט, להסמיך. מוסיפים את מיץ התפוז והלימון ואת מקל הוניל שנשאר מהסעיף הקודם ומצמצמים 8-10 דקות.

לקערת האגסים מוסיפים את גרידת התפוז והלימון, חלק מתוכי העגבניות ששמרתם (אנחנו לא רוצים שזה יהיה נוזלי מדי, ומאוד הגיוני שיהיה לכם הרבה יותר מדי תוך בשביל התערובת הזאת), הקינמון ורבע מהקרמל התפוזי שלכם.

מניחים את העגבניות המרוקנות בתבנית אפייה קטנה, ממלאים אותן בתערובת האגסים, סוגרים עם הכובע שחתכנו מהן קודם, שופכים מעט מהקרמל בתחתית התבנית ומזליפים מעט מעל העגבניות ומכניסים לתנור. תאורטית לעשר דקות. אם יש לכם טוסטר אובן מהגיהינום כמו לי, זה יכול לקחת גם חצי שעה ומעלה. אבל כעיקרון, בסופו של דבר יש לכם עגבניות שנראות בערך ככה –

 מגישים עם הקרמל הנותר לצד כדור גלידת וניל. אני ניסיתי עם קצת גלידה בטעם קרמל (טעם חדש לבן&ג'ריס, הביקורת בקרוב!), יצא ממש מעניין ודי מתאים.

אז, בתור קינוח העגבניות הראשון שלי? מוזר. אפילו מוזר מאוד. אני שמחה שהוספתי את מיץ הלימון כי החמיצות שלו עובדת, ושמחה שהפחתתי ממיץ התפוזים כי הוא משתלט למדי, אבל כך גם טעם העגבניות והאגסים די נבלעים בו ועל כן כאמור מאוד מומלץ להיזהר עם כמות פנים-העגבניה שאתם מכניסים לתערובת. השקדים נותנים פריכות, ותכלס העגבניה הולכת די טוב עם מתוק. אז, לא רע. אם משעמם לכם, אפילו הייתי ממליצה לנסות. אבל, זה לא מתכון שאמליץ עליו ללא הסתייגות. בניגוד למתכון הבא, שהוא גם הרבה יותר קל, וגם כל כך גאוני שפשוט אין לי מושג איך לא מצאתי אותו קודם. מחדל. פשוט מחדל. במקור לקוח מכאן, כל מה שעשיתי היה לוותר על הסוכר הדק ולהמיר בסוכר רגיל. בעיני היופי במתכון הזה הוא הזמינות שלו, וחבל להכביד בדברים שקשה למצוא בארץ. מה גם שלדעתי במתכון המקורי הוא שם פחות מדי סוכר ביחס למים. מסתבר שאני קצת סומכת על עצמי בדברים האלו עכשיו, שזה די מגניב!

עגבניות שרי טבולות בקרמל על עלי בזיליקום – קינוח, ממתק או טעימת פתיחה

סוף סוף יוצא לי להשתמש בצלחת הזאת!

רכיבים:

כוס סוכר

רבע כוס מים

עגבניות שרי עם ענף הכי טוב

עלי בזיליקום

הכנה

בסיר קטן, ממיסים את הסוכר והמים – כמו במתכון הקודם, בלי לערבב! הסמיכות של הסוכר תקבע האם הציפוי של העגבניה שלכם יהיה קשה ופריך או יותר ממתקי ורך. אבל – שניהם נפלאים. עשיתי שתי נגלות של ציפוי, אחת התקשתה לאבן והשנייה נשארה רכה יחסית וזה היה נהדר. מה שכן, בהחלט יכול להיות שהחום בדירה שלי פשוט מנע מזה להתקשות… הממ… לא משנה

בכל מקרה, כשהסוכר נמס כולו והחל להזהיב, מורידים אותו מהאש וטובלים בו את העגבניות. אם אין לכם ענף או שאתם חוששים מכוויות אפשר לנסות עם קיסם וכאלה. תאורטית אפשר להניח על רשת לייבוש, אני פשוט הנחתי כל עגבניה מראש על עלה בזיליקום.

מחכים שהציפוי יתקשה, ואוכלים! אני אוכלת קומפלט עם העלה. זה פשוט נהדר – הסוכר עם הטעם של השרי יוצר שילוב שהוא לא ממש מפתיע כמו מפתיע בכמה שהוא נפלא. וגם – כל כך יפה!

הפוטוגניות היא ללא ספק פלוס רציני של המנה הזאת

אז, אלו קינוחי העגבניות שלי. רוצים גם אתם לתת לי סיבות טובות לעשות דברים נוראים? אל תהססו וכתבו לי כאן בתגובות או בדף הפייסבוק של הבלוג!

פרוייקט ארוחת קיץ כולל גם:

אורז אפוי עם עגבניות מיובשות של "מעז יצא מתוק"

עגבניות ממולאות בורגול ועשבי תיבול של "טולטולים"

גריסיני עם ממרח עגבניות מיובשות של "המערוך המקפץ"

פיצילים של "בישול בזול"

קיש עגבניות וקישואים על תחתית קינואה של "משהו מתוק – הבלוג של וויני"

זה די אותו דבר, מלבד הגעגוע

התמונות שלי נשלחו למסגור, ואפשר לומר, בערך, שחזרתי!

וכמה הולם זה שפוסט החזרה שלי מרכיב בתוכו ישן וחדש. גם הזוני, מוסד ותיק שטרם דיברתי עליו, וגם וופל שוקו, הלא הוא בבט לשעבר.

אז, בקצרה, ביום בהיר אחד הגיע אחי לביקור בעיר בירתינו החמה והיבשה. מאחר ובבט שוקו היו סגורים, שמנו פעמינו אל הזוני. את זוני אני מכירה זמן רב, אבל בניגוד לחבריי פחות התלהבתי ממנו. יש בו משהו… תל אביבי כזה. מעין שילוב של הבראסרי, הדיקסי והבנדיקט. באופן שאני לא מחבבת. כאמור, כנראה שתל אביב וכאלה. בכל זאת, יש כבוד. אומרים שההמבורגר במקום הוא מהטובים בארץ, או משהו כזה. והם פתוחים 24/7, שזה נחמד.

וארוחת בוקר עם בייקון? ובכן, זה אפילו נחמד מאוד.

קרוק מדאם – לחם קלוי, בייקון, אמנטל וביצת עין. 43 ש"ח.

אחי הזמין את ארוחת הבוקר הקלאסית (45 ש"ח), והחלפנו את השתייה החמה שלו בעוד מיץ תפוזים בשבילי. היה טעים מאוד, וצערי היחיד היה על כך שכוסות המיץ היו קטנות. סטנדרט, אבל סטנדרט מעט מרגיז. בכל מקרה, מדובר בארוחות בוקר משתלמות ביותר, וממש לא יקרות ביחס לרכיבים ולאיכות.

Zuni, יואל משה סלומון 15.

 

בשלב זה בבט וופל שוקו כבר נפתח, ממש מטרים מאיתנו, ושמנו פעמינו אליו בשביל קינוח, והאמת – כי ממש רציתי לבדוק ולכתוב מה דעתי על המוסד הזה, אחרי שהתנתק משורשיו ואימץ לעצמו את שם העסק הכי מקורי בכל הארץ התיאורטית בה אין עסקים בכלל מלבד העסק הזה. כל מה שנותר להם הוא לאמץ כלב בשם חומי וחתול בשם מיצי, ומיליון פיות ימותו, או משהו כזה.

בכל מקרה, כבר בכניסה חיכתה לנו הפתעה:

תצוגה. כמעט שבע שנים אני מכירה את המקום. ולפתע – תצוגה.

נראה שגם שינו מעט את העיצוב. אני חושבת.

התריסים… תמיד היו בצבע הזה? כמו כן, יש לי תחושה שמשהו חסר בשלט. הייתכן והבעלים עדיין לא לגמרי שלם עם בחירת השם החדש למקום? האם עדיין יש תקווה?

האמת שהמקום נראה מסודר יותר ממש שהיה לאחרונה, אבל זה תהליך שלדעתי החל לפני זמן מה. תחרויות ציור מתרחשות להן בלוח מסודר משלהן, שלטי התשובות הנפוצות המשעשעים שמעטרים את המקום השתנו קמעה וגם לוח תמונות התווסף.

בסופו של דבר, הגיעה שאלת הטעם.

ואני לא יודעת אם זו הדרדרות איטית שגרמה לך שלא אשים לב לכלום, או שזה באמת די אותו הדבר. אבל האמת, זה די אותו הדבר. הוופלים טעימים, השוקו טוב, התוספות מפנקות.

ועדיין, זה לא כמו פעם. אולי זו העלאת המחירים האיטית שכבר קשה להתעלם ממנה. אולי אלו הסנטימנטים. אבל איך שלא אסתכל על זה, משהו בי היה מעט נוגה עת כרסמתי את הוופל הבאמת מוצלח באותו יום שלישי בבוקר.

כן…

נותר לי רק למצוא זמן וללכת סוף סוף לבקר בסניף הגבעתיימי בשעות הפתיחה המוזרות שלו. אולי שם נמצאת הישועה. ואולי מקור התוגה הוא בכלל בי עצמי, והבעיה היא אחרת לגמרי…

פוסט כתוב דק דק, מעוטר בקישוטים משונים ומתובל בזלזול כבד

אחרי שסיימנו (א' ואני) להעביר אותי דירה, מצאנו את עצמנו בדרכינו לעוד העברה אחרונה לבית אימי. הייתי מותשת. תדלקנו. אמרתי לעצמי, אקנה משהו בyellow, על אף המחירים האיומים. והנה, בין כריך מעוך לשוופס אשכוליות, נחה עיניי על תפוצ'יפס באריזה שחורה – סדרת השף, בטעם פטריות יער ושמנת.

אני מודה שלא ממש יצא לי לשכשך בבאז שנוצר סביב אייל שני. נהניתי קלות ממחולל ההתרשמויות הרנדומלי שלו, ואהבתי את הקומיקס בפוסט יום ההולדת של בישול בזול (אתם מחפשים את סוף הפוסט), אבל כל אלו הם הומור ואותו עצמו לא ממש שמעתי – אין לי טלוויזיה ולא יוצא לי להוריד את פרקי מאסטר שף ובהתחשב בעובדה שאני לומדת באקדמיה לעיצוב ואמנות אני בספק שאני צריכה עוד ניסוחים מליציים באורך הגלות בסדר היום שלי. אבל לא יכולתי שלא לחייך קמעה, ספק בשעשוע וספק במרמור, מהתיאור שנוסח לו על גב האריזה:

"תפוחים של אדמה מדברית שנאספו במסירות לב, נפרסו בסכין לנתחים דקיקים שהוזהבו ובושמו בפטריות של יערות וקרם חלב.

אני שמח להיות אתכם ועם התפוצ'יפס בסדרת השף.

אייל שני"

או אז גם ראיתי שלצד התיאור הנ"ל מודפסת בעוז חותמת הרבנות יחד עם הכיתוב"כשר פרווה" והבנתי שמדובר בעיקר במרמור.

קוראים יקרים, מה זה הבולשיט הזה? כלומר, מה העניין של לקחת מקבץ מילים סמי רנדומלי (אדמה מדברית מילא, אבל קרם חלב במוצר פרווה?!) ולהשתמש בו כשיווק? מה קרה למקבצי המילים הלא ממש רנדומליים, נניח "פרוסות תפוחי אדמה בטעם שמנת ופטריות יער", או, אם רוצים להיות מדויקים יותר "תפוחי אדמה שנחתכו באופן מכני לפרוסות, עורבבו עם אבקת פטריות, אבקת פטרוזיליה, המון מלח, מחזקי טעם וחומרי טעם וריח כדי שיהיה להם רמז לטעם של שמנת"?

כלומר, בסדר, שמות גדולים (?) עוזרים לפרסום, אז סבבה. אבל למה להוסיף את התיאור המטופש הזה? למה לקרוא לזה "סדרת השף" כשכל קשר בין זה לבין מטבח של ממש מתחיל ונגמר בשאיפה מילולית? אררג.

יש לי חלום. ובחלומי, הרבה מילים ייאמרו על ידי אנשים שבאמת רוצים לומר אותם, והם יהיו מילים של תוכן, ולא יגידו עליהן "פלצנות" יען כי זו מילה איומה כמעט כמו "לחפור". יש לי חלום ובו מילים כאלו ייאמרו על דברים שראויים להרבה מילים, דברים שאינם אוסף כימיקליים שמתיימר להיות קשור איכשהו לאוכל של ממש.

אה, כן, זה גם לא טעים. זה בעיקר טעם מעוות של פטריות והרבה טעם לוואי משונה.

בנימה אופטימית זו, ב-31.8 היה בלוג-דיי ואני החמצתי אותו, שכן מעולם עד השנה לא שמעתי עליו קודם… גיליתי אותו במקרה על דרך המלצתה הנדיבה של מאיה מבלוג "בצק אלים", אבל לא הספקתי לכתוב כלום בעצמי. עם זאת, מאחר ואני חובבת גדולה של ימי אינטרנט החלטתי לפצות על כך על ידי לינקים לבלוגים שאני אוהבת בסוף הפוסטים הקרובים שאעלה. אמנם כבר בפוסט זה השתדלתי לשלב כמה קישורים, אבל הקישור ה"רשמי" הראשון, אני משערת, יהיה Inn at the Crossroads.

מדובר בבלוג חמוד נורא שמביא מתכונים לשלל מאכלים הנמצאים בסדרת הספרים "שיר של אש וקרח", שחלקכם אולי מכירים מהסדרה שיצאה השנה ב-HBO, משחקי הכס, שמבוססת על הספר הראשון. בבלוג מביאים מתכונים בגרסת ימי הביניים שלהם וגם בגרסה המודרנית אם יש, ומדי פעם אף ממליצים על מתכונים אהובים מימי הביניים שהם היו רוצים לראות בספר אך לא נמצאים בו. אותי זה מאוד מגניב, והרבה פעמים זה גם נראה מאוד טעים.

skinny cow

לפני כמה שבועות הסתובבתי בסופר עם חברה והיא חיפשה מותג גלידות דלות שומן חדש בשם "skinny cow". מאוחר יותר באותו השבוע יצא שא' הזדעזע בפניי על אותו מותג בדיוק והראה לי פלאייר. חככתי בדעתי רבות, ובסוף החלטתי לכתוב על העניין.

בואו ונתחיל בשם – skinny cow. אישה, אם את רואה את הגלידה הזו – את פרה. את יכולה לנסות להיות פרה רזה – זה אפילו כתוב לנו על האריזה – "העוצמה קיימת בך, עכשיו נותר לך רק להתחיל ולפעול" (סחטיין על הניסוח המתאים לשני המינים, וכמובן שבעיות דימוי עצמי אינן נחלתן של נשים בלבד)- אבל בסופו של יום, את פרה. זה שם שמבטא כל כך הרבה, באופן כל כך פשוט, חיובי וחייכני. אפשר לקפל לתוכו את העובדה שחנויות למידות גדולות התחילו למכור בגדים ממידה 40, או את העובדה שבמותגים כמו קסטרו ושות' כבר כמעט בלתי אפשרי למצוא מידות 44 ומעלה, וכשיש הגודל הפיזי של המידה קטן מאשר המקובל בעולם. אפשר לקפל לתוך זה את העובדה שכמעט כל דף פייסבוק פתוח של אישה יעוטר בפרסומת אחת לפחות שקשורה להרזייהניתוח פלסטי (טוב, או חתונה, דרכים לגרום לבן הזוג אושר ומשהו שיעזור לך לא לעבוד במטבח כל כך קשה. וזה רק מהדף שפתחתי עכשיו). אפשר לקפל לתוך זה את העובדה שכשמחפשים "האם אני שמנה?" בגוגל, השאלות הראשונות שמתקבלות הן של ילדות בנות 15 (או 11…). שאנורקסיה מתחילה להיות בעיה של גילאים צעירים יותר ויותר. בגלל שנראה שכיום, כל נקבה היא פרה פוטנציאלית. כשהאישה היא פרה, המון אנשים מרוויחים. חוץ מהנשים עצמן. כאמור, כל אחת יכולה לנסות להיות פרה רזה – וכאן נכנסות שלל תעשיות וביניהן הגלידות לעניין.

ואיזו פרה רזה את רוצה להיות? מזל שיש לוגו שידגים לנו.

לא ממש התחשק לי לשים את שם הבלוג על תמונה שכזו...

פרה שכובה לה בחושניות על שם החברה, עצמותיה מתבדרות ברוח וסביבה סרט מדידה צהוב, משל הייתה ליידי גאגא דיאטטית במיוחד. לא במפתיע, היא רזה. פעם, אי שם בתנ"ך, פרות רזות הן סימן למזל רע. עכשיו זה דווקא אחלה. ולא סתם רזה – גרומה. זרועות בולטות באמירה הנחשקת "אין עליי ולו גרם שומן אחד". על בריאות לא ממש כתוב שם. והפרה הרזה הזו היא אסטרטגיה שיווקית יעילה. כי זה מה שאומרים לנשים ונערות (עד מתי עד שזה יעבור לילדות של ממש?) שהן צריכות לשאוף אליו. עכשיו, אני אמנם לא הייתי מכנה את עצמי "שמנה". אני כן הייתי מרוויחה בריאותית מלהוריד כמה קילוגרמים עודפים, ובטח שמלהיכנס לכושר – שנת הלימודים האחרונה ותקופת הבחינות בכלל לא ממש עשו לי טוב בתחום. אבל אם אכנס למשטר דיאטטי כלשהו זה יהיה ממש מתוך ההבנה הזאת – ולא מתוך השנאה העצמית הפוטנציאלית במסווה של עפעוף ריסים מצוירים שאני רואה במותג הזה.

עכשיו, מסיבות שונות הייתי מעדיפה שלא לקנות את זה בכלל. אבל, חשבתי על זה רבות והחלטתי שזה לא כזה לעניין לשטוח את משנתי ולא לבחון את המוצר. אז קניתי וטעמתי.

דבר ראשון, זה מהגלידות היקרות ביותר שנתקלתי בהן. ל-6 יחידות, סה"כ 395 גרם, שילמתי 29.99 שקלים חדשים. זה יותר מבן&ג'ריס. זה יותר מהאגן דאז. זה הרבה יותר מקרמיסימו בטעם יוגורט ותות, 2% שומן (ש,אולי בעוונותיי, אני מאוד מחבבת). זה הרבה, הרבה כסף. אז נכון שהסופר הקרוב למקום מגוריי נוטה להיות יקר – אבל גם שם הגלידה הספציפית הזאת יקרה יותר מהשאר.

המראה מוצלח – תכלס, בדיוק כמו בתמונה, אולי קצת דק יותר. ברמת הטעם, אני מודה שביחס לגלידות מופחתות שומן זה היה לא רע. לא ממש הרגשתי טעם חזק של וניל, אבל היא לא הייתה מתוקה מדי. כן היה טעם לוואי עדין שכזה, אבל עדין. הביסקוויט עצמו היה חביב, גם אם לא פריך במיוחד. אבל זה מאז ומתמיד בעייתי בגלידות ארוזות.

אני מיציתי את הניסיון. את הגלידה הזאת לא אקנה שוב. טעם חביב לא מצדיק בעיניי את המיתוג המזעזע, ואני מעדיפה להישאר עם קרמיסימו, או יותר טוב – עם אבטיח. אני משערת שניתן לטעון שאני מגזימה, וזה לגיטימי. אני, בתור בחורה שלא רואה את עצמה מגולמת בצורת פרת עור ועצמות, אולי יכולתי לתת לעצמי להנות מהספק ולהמשיך את ההנאה המועטה שהגלידה הזאת הייתה יכולה לספק לי. אבל זה לא עוצר בי, וזה לא עוצר בגלידה. לשמחתי פה ושם כבר עולות קריאות נגד דוגמניות מרוטשות עד העצם. אז, מתוך הגזמה או לא, אני אמנע מעתה והלאה.

הידעתם? החיה עם אחוז השומן היחסי הגבוה ביותר היא בכלל לוייתן כחול. מישהו באמת צריך למתג פרות קצת יותר טוב... חיה די חביבה, סך הכל

ונילה טופי קראנץ'

לא צריך שם אחר לרשומה הזו, משום שהטעם אומר את הכל. וניל. טופי. קראנץ'. האמנם?

באמת, באמת ששקלתי להפסיק עם כל העניין. גלידות באות אל קרבי והקלוריות, הו הקלוריות. אפסיק, אמרתי לעצמי. אעשה הסבה לארנבת ואחיה על חסה לבדה.

ואז, בסופרמרקט שבמעמקיי ההר, ראיתי את הקרטון הזה כשהאחוזים הנוספים מעטרים אותו והמילה "אקסטרה" לוחשת בתשוקה שרק מילים כתובות יכולות ללחוש בה. לא הצלחתי לעמוד בזה. פשוט לא. אימצתי אותו אל חיקי, העברתי אותו בקופה, והוא ליווה אותי באוטובוס בדרך הביתה, עד המקפיא, עד הסוף המתוק, או המר, תלוי איך מסתכלים על זה – שכן סופו של הקרטון הוא בפח, אחרי שזללתי לאיטי את כל שש מאות ומשהו המיליליטר שלו בהנאה מרובה.

אני מודה שנחמד להיתקל בפרושים שונים (וויקיפדיה, אהובתי…) לממתקים שונים דרך הגלידות השונות. והפעם – טופי. הטופי שעליו גדלתי היה מעין דבר פירותי, צמיגי משהו, מתוק להחריד. טעים, או דוחה (בעיקר עם הוצמד אליו הכשר בד"צ, האויה), אבל בהחלט צמיגי.

כמו בפאדג', גם כאן ציפיתי למרקם רך משהו ונתקלתי בקושי. הטופי שבגלידה הוא יותר בכיוון של סוכריית קרמל. אבל הו, איזו סוכריית קרמל.

החלק היפה בגלידות האלו הוא התוספות. במקרה של טופי קראנץ, בנבכי גלידת הוניל הזו נמצאים רסיסים של אותו חומר סוכרייתי, עטופים בשוקולד אוהב. אבל הקטע הטוב באמת הוא המליחות. כן, מליחות. אני יכולה להישבע שבעמקי הטופי נמצא לו מלח, והקונטרסט, הו הקונטרסט. האם זה רק הדמיון שלי שמרגיש את התפוצצות הטעמים? האם זה חומר תת הכרתי בגלידות הללו (זהה במקצת לחומר הממכר שאני חושדת שיש בלואקר)? אין לדעת. אבל זה טעים.

מחשבות הכפירה שלי נמוגו בכפות של גלידה עם טופי מנצנץ, ואני ממשיכה לתור אחר הטעם הבא. אם כי להבא, אולי, אקח את האריזות האישיות…

 

Huff and puff

לחברתי הטובה – אקרא לה ע' בהיעדר השראה כרגע – ולי יש מנהג מגונה ביותר של צריכת כמויות איומות של פיצה בצוותא תוך צפייה בסדרות ערפדים זולות. בהיעדר סדרות ערפדים שטרם ראינו, מצאנו את עצמנו בדירתי רואות את יצירת המופת "סקוט פילגרים נגד העולם" וניצלנו את ההזדמנות על מנת להזמין את הפיצה החדשה של דומינוס, הלא היא "Puff פיצה", פיצה מבצק עלים פריך. אנחנו מחבבות למדי את דומינוס כי יש להם מבצעים לא רעים ותוספות כיפיות ולאו דווקא כשרות, ולעיתים בחורה פשוט רוצה פחמימות עם בשר וגבינה וקלוריות. אז הרי. חששתי מקונספט הבצק, אבל אמרתי, באמת כדאי לנסות.

כשהזמנתנו הגיעה, גילינו שמשום מה חסרה תוספת ואחרי שהתקשרנו לקטר נוכחנו שהבעיה קרתה עוד בתהליך ההזמנה וקיימת אף במייל האישור (התוספת שהזמנו לא הופיעה בה כלל). בכל זאת, הובטחה לנו תוספת חינם בהזמנתנו הבאה. היה נחמד ביותר, והסבנו לאכול עולצות ורעבות.

אתחיל בקצת צבע.

וזה כה צבעוני!

פתחנו באצבעות גבינה שבעקבותן החלטנו מבעוד מועד להזמין ולנסות את מארז המונוסודיוםדיפים. דווקא הופתענו לטובה. הפומודורו היה החביב עליי בפשטותו (למרות שיש לי תחושה שבינו לבין המילה פומודורו יש בעיקר עגבניות), ואילו ע' העדיפה את הפלפלים הכתומים החריפיםחרפרפים קמעה. הפסטו אף הוא לא רע בכלל, ונראה פחות רדיואקטיבי בצבעו ממוצרים דומים.

אחרי הנחמדות של הדיפים, עברנו לפיצה עצמה, שהחלטתי להציג כאן במלוא עוצמתה הויזואלית-

יכולתי לסגנן משהו, אבל האמת שיש משהו כמעט פלאי בכמה לא מרשים זה נראה בדיעבד.

אסכם זאת באמירה פשוטה: אם הייתי רוצה מלאווח, הייתי הולכת לג'חנון באר במרכז העיר. לא רציתי מלאווח. רציתי פיצה. אולי הייתי צריכה לדעת, בצק עלים וכאלה. אבל עדיין – זה לא היה מגעיל, אבל זה פשוט לא היה טעים. התבאסנו, והמגש הלך לאחר כבוד למקפיא שלי, שם אשמור אותו לאויביי הגדולים או לאנשים רעבים עד חוסר אכפתיות.

מה גם, שאני לא מבינה למה לחתוך פיצה ריבועית למשולשים, ולא לריבועים קטנים. כאן זה אמנם קצת הכרחי בגלל נטיית ההתפרקות של הבצק, אבל התוצאה נותרת לא נוחה במיוחד. חשנו דחף עז לגלגל את המשולשים המשונים שנוצרו בחיתוך, ממש כמו במלאווח, אפילו לפני שטעמנו והבנו כמה הדמיון חזק.

לפעמים, פעמים רבות, Less is more. פעם הבאה, אדבוק בפיצה פיצתית במובהק, ועדיין, דומינוס נשארה חביבה עליי – בעיקר אחרי האדיבות בעניין התקלה הטכנית.

בנוסף, אחרי גיגול אודות הפיצה, הגעתי לפרסומת שמכילה בובת גרב ומאור כהן, הזויה במיוחד. אני מודה, ליבי שבוי קמעה.