תגית: מתוקים

Going Bananas

ברוכים הבאים לעוד פרק במסע המפרך (והמופרך) שלי לטעום את כל טעמי בן&ג'ריס, והביקורות החסרות כל השפעה שמגיעות איתו.

והיום – Chunky Monkey, "גלידת שמנת משובחת עם בננות, חתיכות פאדג' (8%) ואגוזי מלך (5%)" (מחלקה האחורי של האריזה. שהיא עגולה, אז זה די מעניין). את השם, מציינת האריזה, תרם מעריץ שרוף. זה כרגיל נשמע מופרך, ynet למשל חושב אחרת ראו עובדה מספר 8. מצד שני, אני זו עם שאיפה לעורקים חסומים ולטעום את כל הטעמים אחרי שחלקם כבר הלכו לעולם שכולו טוב.

282 קלוריות למאה גרם, שהם קצת פחות מרבע קרטון המכיל 425 גרם שהם 500 מ"ל של נום טהור.

בניגוד לבצק-עוגיות-שוקולד-צ'יפס, כאן לא הגעתי עם ציפיות גבוהות – לא זכור ללי שהתלהבתי ממנה אי שם לפני כל אותן שנים ולטעם הזה מעריצים כה נלהבים שבצק העוגיות כבר לימד אותי לקחת בעירבון מוגבל.

אבל אז…

הגלידה היא מעין טעם בננתי-טעם-לוואי שכזה, שהוא כה נהדר ומתוק בטירוף, ואז מגיע עניין החיפוש של אותם חתיכות נהדרות של אגוזי מלך. הו, אגוזי מלך. איזו בחירה מופלאה. כל כך מעניין יותר מפקאן או משהו כזה. אז, אגוזי מלך. 5%, לפי האריזה. וחתיכות של פאדג'. הבעיה היחידה שלי בגלידה הזו, היא אכן הפאדג'. שבבי שוקולד קשים, שדי מקפיאים את הפה. מוטב היה אם היה מרכיב שוקולדי נימוח יותר. ועדיין, שוקולד הוא שוקולד, והטעם משתלב היטב.

כמו כל טעם, מומלץ לאכול אחר דקה מחוץ למקפיא. גם מקל על החלוקה, וגם נחמד ושמנתי יותר.

בכל מקרה, הגלידה הזו מקבלת ציון גבוה בסולם הלא קיים של דירוג טעמי בן&ג'ריס. כמו כן, היא מעלה את השאלה הפילוסופית – האם אנו רוצים יותר אגוזי מלך בגלידה משום שיש בה מעט? כלומר, האם הרצון המיידי שלי לעוד אגוזים היה נעלם אם אכן היו בגלידה עוד אגוזים? האם הציד, החיפוש, רק מגדיל את ערכם?

עם שאלה זו אסיים ופניי אל האופק, במחשבות על הטעם הבא.

קינוח שחיתות שקצת מזכיר סניקרס

יש ימים בהם  קמים בבוקר ופשוט מרגישים שהגיע הזמן לעשות שינוי. בימים כאלו אני מחליטה לקחת את עצמי בידיים, להתחיל לעשות כושר, להימנע מטיגון וסוכרים ולאכול הרבה דברים בצבע ירוק. לעומתם, יש ימים בהם קמים בבוקר וחושבים שלאתגר את העורקים זה רעיון טוב. בימים כאלו, נוטים להגיע אליי מגוון הצעות מגונות ומעוררות תמיהה משלל חברים מפוקפקים. הצעה כזו גרמה לכך שהתכנסנו להכין את קינוח השחיתות שקצת מזכיר סניקרס.

ממקורביו של הידיד המפוקפק נמסר כי הוא אינו, למעשה, מפוקפק. אבל מאחר והקינוח הוא שחיתות, לדעתי המסקנה ברורה.

מקורו המדויק של הקינוח לא מאוד ברור. הוא מועבר מדור לדור, מחבר לחבר. יש לשער שקיומו החל אי שם בתרבות אצטקית קדומה, כזו של אנשים בעלי סיבולת גבוהה ביותר ואורח חיים בו רק החזק שורד – משום שאפילו אני נאלצת להיאבק כשאני נעמדת מול גביע קינוח שכזה. הייתי מסבירה כמה נהדר הוא, כמה טעים ונפלא ומושחת. אבל המתכון והרכיבים די מבהירים את זה בעצמם. מתאים לכשמונה כוסות לא מאוד גדולות, אנחנו השתמשנו בחד"פ מושקע.

רכיבים

אוריאו מרוסק ומפורר בקערה. טעים לא פחות מהגרסה השלמה.

12 עוגיות אוריאו מרוסקות היטב או יותר. עדיף יותר. בחבילת אוריאו סטנדרטית  ישנן 16 עוגיות, מחולקות ל-4 חפיסות. אם אתם חובבי אוריאו בהחלט אפשר להרחיב את זה לכל החבילה. קל לעשות שמות בעוגיות כשהן סגורות בתוך אותן מיני חבילות של 4 עוגיות – פשוט למעוך ידנית או להשתמש במשהו כבד כמו מערוך. לרסק דברים, זה גם נחמד.

40 גרם חמאה שהוצאתם מבעוד מועד מהמקרר

250 גרם גבינת שמנת פילדלפיה או נפוליאון. אנחנו השתמשנו בנפוליאון. זה משנה קצת במרקם ובטעם, אבל יוצא נהדר עם שתיהן.

100 גרם אבקת סוכר

חצי חבילת סוכר וניל במקור כפית תמצית וניל, אבל אני לא מחבבת תמציות…

3 כפות חמאת בוטנים

2 מיכלי שמנת מתוקה

25 גרם שוקולד מריר או קצת יותר. אם אתם חובבי שוקולד, תוסיפו עוד 25 גרם לעסק.

50 גרם של שוקולד חלב

אופן הכנה

מערבבים את האוריאו המרוסק עם כ-25 גרם חמאה

שמים כשליש כוס שמנת בצד, ומקציפים את כל השאר עם 25 גרם מאבקת הסוכר

קערה צהובה ממטבח משפחתו של הידיד המפוקפק. זה כה יפה ושמשי וצהוב ונהדר. אני כל כך צריכה קערות צבעוניות משלי.

מקציפים בקערה נפרדת את גבינת השמנת יחד עם 75 הגרם הנותרים של אבקת הסוכר.

ממשיכים להקציף את כל העסק תוך הוספת חמאת הבוטנים וסוכר/תמצית הוניל עד קבלת תערובת אחידה וחלקה.

המקצף גם הוא באדיבות מטבח משפחתו של אותו ידיד מפוקפק. אני רוצה גם. להקציף זה כיף כמעט כמו לרסק דברים, לפעמים אפילו יותר.

לוקחים עוד (!) קערה, וממיסים בה את שלישי כוס השמנת ששמרתם בצד, יחד עם השוקולד (ששברתם קצת לפני) ושארית החמאה (כ-15 גרם).

בזמן שזה מתקרר קמעה, מקפלים את הקצפת (כדאי לשמור כחמש כפות בצד, לקישוט) עם תערובת חמאת הבוטנים, הגבינה וכו.

כנום שקופל לו יחדיו

בכוסות, מסדרים שכבות שכבות – שכבת אוריאו, שכבת קרם (או מה שזה לא יהיה), שכבת אוריאו, עוד שכבת קרם, ואז שכבה דקה של שוקולד (בתמונה די פינקנו אותו יותר מדי…) ולסיום מקשטים. אם אתם רוצים להתפרע בקישוט, לדעתי יתאימו מאוד טוב כאן שבבי בוטנים או M&M בוטנים, שגם יוסיפו צבע. מאחר והתוצאה הנהדרת נמצאת בתחילת פוסט זה, להלן קינוח עם עיניים.

זה קינוח - עם עיניים! לא יכולתי להתאפק...

יצירת הסופגנייה בעידן השיעתוק הטכני

זכרונות מציפים אותי מאי שם, לפני אי אלו שנים, מהתקופה בה הייתי צעירה ותמימה, שסופגניה הייתה כדור בצק מטוגן עמוקות, ממולא ריבה, שעליו פוזרה אבקת סוכר. המצאתן של הסופגניות הריקות הגיע מכורח מציאות – ישנם אנשים  שלא אוהבים ריבה. אט אט החלו תמורות שונות ומשונות בסופגנייה והנה היום היא מגיעה בשלל צורות, צבעים, תוספות וטעמים. לתוהה המשועמם כמוני נותר רק לשאול: מה כל זה אומר? עכשיו, כשהרחובות והמאפיות שוב שקטים, ומוחי כמעט ונגמל מכל הזמן והסוכר, אתהה בנידון.

סופגניית רולדין עם קרם פטיסייר, אחרי נסיעה מתל אביב לירושלים. לא במיטבה כמובן, אבל עדיין די מרשים לדעתי.

בראשית

בראשית הייתה סופגניה עם ריבה. פשוטה וחביבה. וויקיפדיה תספר לנו מספר דברים על מקורה, אבל בתמציתו של עניין סופגנייה זה משהו מלא שמן ולכן מתחבר יפה לכל עניין חנוכה – שכן חנוכה, כידוע, מדבר על שמן.

האמת, לא ממש ברור לי מתי נכנסה הריבה לעניין, ולכן אני מוכנה לקבל את עניין הסופגניות נטולות הריבה בלב שלם. בוא נניח, אם כך, שהסופגניות המקוריות היו אלו עם ובלי הריבה. אני יכולה להניח את זה בלי הוכחות, כי זה בלוג עם הומור וכי החלטתי. אז זהו. הרי האובייקט הבסיסי, הדימוי המבוקש.

מילוי אלטרנטיבי

מתי הגיעה ריבת החלב ולמה? האם קם אדם יום אחד, ואמר לעצמו – כל אותם אנשים שאוכלים סופגנייה בלי ריבה. הם בטח ישמחו אם יהיה משהו *אחר* שם- ריבת חלב זה כמו ריבה רק לא, נכון? כלומר, קוראים לזה ריבה- וכך נוצר לו מילוי ריבת חלב?  האם יש כאן ניצנים של הפשטה? צילו החיוור (המאוד חיוור. חיוור כמו גופה נרקבת ששטפו באקונומיקה וצבעו בלבן.) של האוונגרד? אין לדעת (אם כי כנראה שלא…). עם ריבת החלב הגיעו השוקולד ומאוחר יותר גם הוניל והקצפת. אני יכולה להבין את השוקולד – שוקולד הוא מעין ברירת מחדל של דברים מתוקים, שמוסיפים לכל דבר – גם לדברים שאינם מתוקים. הוניל הגיע, כנראה, כניגודו של השוקולד, והקצפת יחד איתם כחלק מאיזה שילוש קדוש של מתוקים.

ואחת עם ריבת חלב

המילוי אינו מספיק

אבקת הסוכר כבר לא עמדה בלחץ. אם יש שוקולד בפנים, מדוע של יהיה שוקולד גם מלמעלה? יותר שוקולד = יותר טוב. הגדילו לעשות השנה מאפה נאמן, שמכרו לי סופגניית שוקולד במחיר המופקע של שישה שקלים, ונוכחתי לגלות שהשוקולד הוא רק מעליה. מעליה!  הצורה הסטנדרטית והמילוי כבר אינם חשובים. מה שחשוב הוא ההתעסקות המטורפת עם הסופגנייה, השינויים הבלתי פוסקים, והדמיון, כפי הנראה, לדונאט. ושוב, כמות הדונאטים שכיסו את מדפי מאפה נאמן השנה הייתה מרשימה. כי דונאט זה אמריקאי, ואמריקאי זה טוב, ואמריקניזציה זה שולת.

אפקט הבריאות

סופגניות זה לא בריא. כל מי שאומר אחרת מרמה את עצמו, או מדבר על משהו שאינו סופגניות. אבל עם ניסיון השיקום התדמיתי של מקדונלדס והמיתוג הבריאותי ההולך ופושה עם השנים, גם סופגניות מנסות להיות בריאות. סוג השמן – אם לא סופגניות אפויות לחלוטין, רכיבים סמי איכותיים (אם כבר דיברנו על זה, מי שקרא למילוי הכהה ברשת אינגליש קייק "שוקולד" כפי הנראה לא טעם שוקולד מהו, וליבי יוצא אליו, גם אם מתמרמר על העובדה שנאלצתי לשלם סכום כה מופרע על כדור בצק ממולא בחומר לא מזוהה) וכמובן – גודל, שבא יחד עם תאור קלורי של הסופגנייה. האם אנחנו נהיים מודעים יותר לסביבתינו או מזוכיסטיים יותר, לא ברור.

קולקציות

כל הנ"ל הינו מהווה חלק מחידוש רחב והזוי יותר – קולקציות של סופגניות, כפי שלמשל רואים כאן בתמונות הפייסבוק של רשת רולדין. אני לא זוכרת בדיוק מתי זה התחיל. כנראה אי שם כשהסופגניות עוד היו בגודל נורמלי. מעבר לשיוך הברור לאופנה, יש כאן מהלך מרתק של, כביכול, סדרה של סופגניות. שלא לדבר על כך שקיומן של אותן סופגניות בשנה הבאה מוטל בספק – כמו סופגניות וודקה מלון ובננה לוטי של שנה שעברה. סופגניות במהדורה מוגבלת (אני כבר לא זוכרת מה קדם למה, החטיפים עם אותו השיווק או הסופגניות). הסופגניות מעוטרות במילים נהדרות כמו "גנאש" – ובכנות, מי יכול לעמוד בפני מילה כמו גנאש? – והתהדרות באלמנטים צרפתיים כמו קרם פטיסייר ושמפניה. הפוסטרים של רולדין הם חגיגה ללשון כמו שהם חגיגה לעיניים, במגוון צורות ועיטורים מושקעים. וכן, אני מודה, הסופגניות שלהם גם טעימות – אם כי ממש לא עליתי על העובדה שאני אוכלת סופגניית "וויסקי קרמל" עד שראיתי תמונות והבנתי מה זה היה אמור להיות.

עיון קצר בגוגל מראה שיש איזו נטייה לספוגניות עם אלכוהול. גם אלכוהול זו ברירת מחדל כלשהי, ומעניין לראות בגיגול קצר את התפתחות שילוב המשקאות ברולדין בשנים האחרונות – רום כהה, קלואה, וודקה ועכשיו גם שמפניה וויסקי. בכל מקרה, מה שהתחיל בסופגניית בננה לוטי (למי שלא היה בתאילנד, מדובר במעין חביתיית בננה נהדרת שכזו שמכינים ומוכרים בדוכני רחוב) בשנה שעברה, הגיע לשיאו בסופגניות הפופקורן והמרשמלו של השנה. אני ארשה לעצמי לקרוא לזה פופ-ארט. אולי קצת בדיליי, אבל נחמד לראות רכיבים כל כך קלילים בסופגניות. לא יצא לי לטעום, אבל הניסיון מעניין. הייתי רוצה לראות סופגניית במבה אדומה, קומפלט עם טעם הלוואי המשונה והכאילו-תותי שיש לה. מי יודע, אולי בעתיד נזכה לראות סופגניות מעוטרות בסוכריות גומי, ממולאות בג'לי בטעם וודקה אוכמניות, או משהו נוראי שכזה.

מרלין מוזהבת, של אנדי וורהול. בקרוב על גבי הסופגניות הקרובות למקום מגוריכם.

מה הלאה?

טוב, את ההתקדמות בגזרת הפופ-ארט כבר ציינתי. בחנויות פחות מוכרות ניתן לראות ערגה כלפיי פטיסרי צרפתי בסופגניות שמתחפשות לעוגות, ואפילו מעין פוסט מודרניזם (ברר) בצורת בני כלאיים כמו סופגניות מלוחות, או סופגניות עם גלידה. מה עוד? האם בעתיד נראה סופגניות ריבועיות? האם יגישו לנו סופגניות על כלים חד פעמיים מעוטרים ביד ועשויים מנייר תירס מתכלה, או שאולי יצלמו את תהליך אכילת הסופגניות ויציגו הכל כוידאו ארט? לא, אני חושדת שלא. אני חושבת שמה שנותר עכשיו הוא סופגניות עם קצת יותר זיקה לאמנות עכשווית. סופגניות פוליטיות. בעיני רוחי אני רואה סופגניות נקראות על שם אישי ציבור, סופגניות ימין, סופגניות שמאל. סופגניות וויקיליקס, אם הבאז יחזיק. אנו חיים בעולם מופלא, ואני חולמת שיוצרי ארץ נהדרת יצרו סופגנייה משלהם. אני בטוחה שזה יילך נהדר. אם הם היו עושים את זה לפני כמה שבועות, הם היו יכולים לעטר אותן בציפורים כועסות. זה היה יכול להיות מצחיק. או עצוב. טרם החלטתי.

 

אם שרדתם את כל הפוסט הזה, ואתם ירושלמים או מתעדים להיות בירושלים בקרוב, בסופ"שים האחרונים ובזה הבא מתקיים פסטיבל "חמשושלים", שמציע בין היתר מגוון ארוחות במסעדות ברחבי העיר במחירים מוזלים. אישית, מהתבוננות קצרה בתפריטים המשתתפים התאכזבתי מההגבלות, אבל עדיין, שווה לבחון. האתר הרשמי- כאן.

טראפלס שוקולד-תפוז עם קממבר

בשיטוטי ברחבי עולם בלוגי המזון הופנתי לאחד חביב וזמין במיוחד, בישול בזול. מעבר לעובדה שהוא קליל ופשוט להבנה (אפילו לי), הוא מציין מחירים וכאלה, שזה תמיד יעיל ולא תמיד קיים בבלוגים. לאחרונה הוא אף הפציע במתכון מסקרן במיוחד (כאן) של טראפלס עם קממבר בהשאלה כלשהי מכאן. בעוד הבלוגרית נאלצה להכין את הטארפלס עם ברי מאילוצים שונים, החלטתי לנסות בעצמי את הגרסה הקממברית, יען כי זה נשמע הזוי ומגניב גם כן. אצתי רצתי, קניתי קממבר, וניגשתי לעבודה.

שאלתי את עצמי, למה קממבר? אמנם יש מעט טעם, אבל אני לא בטוחה שהוא מצדיק את השימוש. זה מאוד מאוד עדין ולאו דווקא עדיף על פני טעמים אחרים. נוכחתי שאפשר להחליף די בקלות את הקממבר בחמאה, אבל אז אני חושדת שהטעם יהיה חמאתי מדי עבורי (איש איש וטעמו), ואחרי השוואה קלה של ערכים תזונתיים של קממבר עם הנתונים של חבילת החמאה בביתי מסתבר שקממבר די עדיפה על חמאה (ברמת קלוריות ושומן רווי למשל), שזה נחמד. מה גם, שאין לדעת מתי יגיע המחסור הבא בחמאה.

רכיבים:

1/2 כוס שמנת מתוקה
90 גרם גבינת ברי שמורידים לה את הקליפה
200 גרם שוקולד מריר אני השתמשתי בגרסת העלית עם 60% מוצקי קקאו. אם אתם חובבי מתוק, כאן המקום לגוון בשביל מתיקות רצויה. אוהבים מריר? לכו על משהו מריר יותר. מתוק? מתוק יותר.
גרידה מתפוז אחד הו פומפייה, אנו נפגשים שנית!

לציפוי שכזה

אבקת קקאו

אופן ההכנה

מרתיחים את השמנת בסיר.

התחלה צחורה ומבשרת טובות

ממיסים לתוכה את הקממבר.

מורידים מהאש.

שוברים את השוקולד ומכניסים אותו לסיר, עד שהכל נמס באופן חביב.

כה יפה

מערבבים לכל זה את גרידת התפוז ומכניסים למקרר לכמה שעות.

לוקחים ככף מלאה למדי מהשוקולדיות שיש לכם בסיר, ומגלגלים לכדור בעזרת הידיים. זה מלכלך בטירוף. אני יותר מעכתי את זה לצורה סמי-כדורית. את שלב הגלגול בקקאו (מגלגלים את הכביכול-כדורים בקקאו…) עשיתי די בזהירות ותוך ניסיון נוסף להקנות לזה צורה כדורית יותר. זה לא עבד משהו, אבל הטעם נשאר טעים ביותר. מכניסים קצת למקרר וזה מוכן.

ב"בישול בזול" יש גם טראפלס עגול ויפה יותר, והוא גם מונח על צלחת אמיתית וסמי אובלית (!) שכזו. אבל, זה מה שיש ועם זה ננצח... בקרוב בלילות שימורים - צלחות אמיתיות! חסל סדר תמונות תקריב?

הקטע של גרירת התפוז נהדר. אני לרוב סקפטית בקטעים האלו, אבל גם הטעם מצוין וגם נתקלים מדי פעם בחתיכות וזה מוסיף. תגובות הסועדים היו חיוביות ביותר. בכל מקרה, עכשיו מעניין אותי לנסות סוגים נוספים של גבינות. אולי אחרי שהעורקים שלי יחלימו.

נו, וניל כזה

ציינתי כבר את חלומי לטעום כל טעם ניתן לטעימה של בן אנד ג'ריס. שלבו את זה עם זיכרון פתאומי של קומיקס שמכריז דברים הרפתקנים על עולם המבוגרים, וקיבלתם חבילת בן אנד ג'ריס עם בצק עוגיות שוקולד צ'יפס אצלי במקפיא.

בעולם האמיתי, גלידה מגיעה עם קצת חבטות על מכסה הקרטון שלה.

הרומן שלי עם בצק עוגיות בכלל ובתוך גלידות בו"ג' (כי כמה כבר אפשר לכתוב את זה באופן מלא?) בפרט החל בצבא כשחברה בישרה לי שזו הגלידה הטעימה ביותר שלהם. בהתאם להצהרה הזאת היה בלתי אפשרי למצוא את הגלידה הזו במשך שנתיים לפחות, מה שרק רמז לערכה הגבוה. לבסוף, כשטעמתי ממנה בטעם העיר כלשהו, התאכזבתי מרות. "זה לא משהו," אמרתי לאותה חברה "ואין הרבה בצק בפנים". הטענה הזו, מזעזעת לכלשעצמה (מעודי לא חלמתי לאכול בצק לפני כן), הייתה מדויקת למדי והחברה טענה במרץ שכנראה מדובר בזה שקנינו גלידה בגביע, והטעימה באה בכלל בצורת טילון. משכתי בכתפיי ושכחתי מהעניין.

עד שלפני שבוע חברה אחרת הזכירה את הגלידה הנ"ל, וימים אחר כך ראיתי אותה במקפיא הסופר הקרוב למקום מגוריי.

בוא נדבר קצת על וניל. באנגלית לומר על מישהו "ונילה" אומר מעין למל"מ כזה. פרווה. הגלידה הזו היא ממש כך.

דבר ראשון, הוניל. מתוק מדי, עם מעט טעם לוואי (נראה לפעמים שלכל גלידת וניל יש טעם לוואי כזה או אחר…) ורמז למשהו שאולי הוא רום, אם זה עושה לכם את זה. המרקם, כמו תמיד, מושלם, (שימו לב לא לאכול קפוא מדי) אבל טעם זה חשוב יותר, ובגלידת וניל זה פשוט לא מספיק נחמד. וניל, כך אני מתחילה לחשוב, נועד לבוא עם דברים אחרים.

וכאן נכנס הבצק. שוב, לא מספיק בצק! וגם, מה הקטע הזה של אמריקאים לאכול בצק? למה? מי חשב על זה, ומתי, ואיך הוא לא חשב על דברים כמו סלמונלה? בכל מקרה, הבצק, למרות שאין מספיק ממנו, מרגיש כמו… ובכן, בצק. קומפלט עם מרקם קצת גרגירי כזה ועוד פעם – סופר מתיקות. לכל זה נכנסים שבבי שוקולד מריר שגם הם גורמים לי לתהות על מעמדו של שוקולד צ'יפס, בעולמי הקט, כבעל צורה מובנית ספציפית.

בכל מקרה, בו"ג' מצליחים להישאר באיזור החיובי עקב סיפור קטן על מקורה של הגלידה. חייבים לאהוב את תחושת החמימות הביתית. הרעיון לגלידה הגיע, מסתבר, מהצעה אנונימית על לוח ליד אחת מהחנויות שלהם אי שם לפני שנים. הרעיון של הצעות שמסתכלים עליהן ולעיתים מממשים נהדר בעיני… קרמבו וגלידה בכל ימות השנה, נניח, היה יכול להיות נחמד. שוקולד צ'ילי בארטיקים. מכירת מרשמלו באריזה שכוללת גם להביור קטן. או גדול. או כמה. השמיים הם הגבול.

המסע בעקבות הוופל #1.5 – וופל בלגי בנוסח לייג'

פוסט זה מובא לכם בחסות המסע לעדכון הבלוג. נכון לעכשיו, זה ממתכוני הוופל הבלגי המוצלחים והעשירים שניסיתי. הוא גם זכה לתמונה מעודכנת- הרי היא לפניכן. הערות נוספות שלי בכתב הנטוי.

וופל בנוסח לייג'

דרך חיפוש מתכונים מפרך נתקלתי בלא מעט טענות שוופל בלגי מקורי עשוי בצק שנתחב אל המחבת. חיפשתי אחר מתכון מוצלח ולבסוף הגעתי לזה שהביקורות עליו היו פשוט מוצלחות מכדי לא לנסות. מה אומר? הוא מושלם. פשוט מושלם. חברתי טוענת שהטעם מזכיר את זה של דניש. אני לא טרחתי לבחון את העניין. מדובר בוופל מאוד חמאתי, מאוד עשיר, שלא צריך תוספות, לדעתי.


רכיבים

2/3 כף שמרים צר לי על המידות המשונות. ככה זה כשמתרגמים כמויות. אם זה עוזר לכם, מדובר בכ-7.08 גרם, שזה למעשה טיפ טיפה פחות מ-2/3 כף, אבל מי סופר הא?

2 כוסות קמח

3/4 כוס של קוביות סוכר במקור זה פניני סוכר, אבל כאלו קצת קשה למצוא. שמועות אומרות שיש באיקאה. אני מדדתי בכוס קוביות, ואז ריסקנו אותם לשבבים, יצא מצוין. לא לוותר על המרכיב הזה. סוכר רגיל פשוט לא יהיה אותו הדבר. אגב, המתכון המקורי מציין כוס שלמה, אבל שמנו פחות ויצא מתוק בדיוק במידה, אז זו הכמות שאני ממליצה.

250 גרם חמאה מומסת ייתכן ויש מקום להפחית קצת מכמות החמאה, מטעמי… בריאות ועושר יתר? אבל לא הייתי נסחפת עם זה. (כבר ניסיתי והורדתי ל-200, וזה סבבה. מעבר לזה, כאמור, אפשרי אבל לאו דווקא מומלץ)

3 ביצים

שליש כוס מים פושרים עד חמימים

כף וחצי סוכר ואו סוכר ונילין אישית שמתי שקית של סוכר וניל וכפית של סוכר לבן, אבל זה, כמו הרבה דברים, תלוי טעם

1/8 כפית מלח ברצינות. שמינית. אני פשוט שמתי את המידה המדויקת להפליא "קצת", והייתי מרוצה בהחלט.

אופן הכנה

ערבבו לתוך כוס המים את השמרים, המלח והסוכר (לא קוביות הסוכר, שאר הסוכר), ותנו לעסק לנוח לרבע שעה. שימו לב, שוב, שאתם לא שמים את המלח ישר על השמרים.

בקערה שימו את כוסות הקמח וצרו בהם חור. לתוך החור שפכו את תערובת השמרים שהכנתם קודם, הביצים והחמאה. ערבבו עד שנוצר בצק אחיד, ותנו לבצק הזה לנוח עד שהוא יכפיל את גודלו (שמרים זה מגניב!)

ערבבו את הבצק עם קוביות הסוכר המרוסקות ותנו עוד קצת מנוחה לתערובת. בינתיים חממו את המחבת. הבצק אמור להיראות בערך כך:

כך נראה הוופל לפני שהוא הופך לוופל
כך נראה הוופל לפני שהוא הופך לוופל

 

 

כל פעם תחבו לתוך המחבת גוש כדורי משהו של בצק. אפשר למעוך קצת בעזרת מזלג. סגרו את המחבת, הפכו לפי הצורך, וזהו, יש לכם וופל! שבבי הסוכר הופכים למעין קרמל נהדר כזה, רק מעט קרנצ'י, מתיקות נהדרת שפשוט לא צריך להוסיף לה כלום.

מחקר וופלי שמרים הוכתר בהצלחה לדעתי. פעם הבאה, בלילות יותר קונבנציונליות, כאלו עם אבקת אפייה, ופעם אחרת מיוחדים ממיוחדים שונים. המחבת הזאת נהדרת.

(אומג התמונות שהייתי מצלמת לבלוג הזה כשהייתי עצלנית וגרתי במרתף…)

אל תתנו לצורתו הפחוסה להטעות אתכם. זוהי חתיכת וופל חתיכתית ביותר.
אל תתנו לצורתו הפחוסה להטעות אתכם. זוהי חתיכת וופל חתיכתית ביותר.

המסע בעקבות הוופל #1 – וופל שמרים מבלילה שנח לילה

מי שאוהב לבשל ומתעסק רבות בעניין יודע שאין חשוב ממטבח טוב. מגוון שכלולים, התקנים, מגרות עם סגירה שקטה, קולטי אדים ומקררים שהם בעצם חלליות. לי, כמובן, אין ולו אחד מהדברים האלו, אבל לאמי יש, ולאחרונה התווסף לבית מגוריי חידוש מרתק – כיריים המשתמשות בטכנולוגיית חימום השראתי, או בלשון העם, אינדוקציה.

בהחלט מעורר השראה. בהמשך הפוסט – תמונות של אוכל! אל תחמיצו!

כל זה מגניב ויפה, אבל כמו שפיטר פארקר טורח להזכיר לנו כל פעם מחדש, יחד עם כח מגניב מגיעים עוד דברים. במקרה של הכיריים, הן עובדות רק עם סירים מיוחדים. וכך, לאחר כל ההקדמה הזו, אני שמחה לבשר שנפלה בחלקי מן ההפקר מחבת וופל בלגי.

מיד ידעתי שגם בחלקי נפל כח הנושא בחובו אחריות גדולה, והיא – למצוא את הוופל הבלגי האולטימטיבי. מעולם לא אכלתי וופל בלגי טוב בבית כמו במקום כמו, נניח, באבט (שעדיין לא כתבתי עליה, הבושה). זה לא הגיוני – כלומר, יש הרבה דברים תעשייתיים שתמיד טעימים יותר בחוץ. אבל לרוב יש להם מקבילה ביתית מוצלחת. והוופלים שאכלתי בבית, על אף שהיו טעימים נורא, לא גרמו לי לתהות על אושר ריבועי כמו וופלים בבאבט. המסקנה היחידה- לא אכלתי וופל ממתכון מוצלח.

התחלתי לחקור את הנושא, ולאחרונה ערכתי צהרי וופל, חמושה בשני מתכונים נבחרים אשר יהוו את יריית הפתיחה למסע למציאת הוופל האולטימטיבי. התמה של צהריים אלו הייתה מתכונים שמערבים בתוכם תכנון כלשהו מראש -לכל הפחות זמן התפחה, מאחר והם מכילים שמרים. מתכון אחד הוא בלילתי והשני בצקי. שניהם שונים למדי מהוופלים שניתן למצוא בבתי קפה, לפחות אלו שאני טעמתי, ועם זאת יש להם את יתרונותיהם, ואני חושדת שאני עשויה להתמכר למתכון השני.

עדכון – המתכון לוופל השני נמצא כאן, כחלק מהניסיון שלי לארגן קצת את הבלוג.

מתכון ראשון – וופלים מבעוד לילה

את המתכון הזה מצאתי כאן, אצל אדם גאון המכונה "הוופלייזר". באמת, הוא גאון. הבחור פשוט ניסה להכין כל מיני דברים במחבת וופל בלגי, מהמבורגר ועד מקרוני וגבינה. איך יכולתי שלא לנסות את אחד מהמתכונים שלו לוופל של ממש?

זהו וופל מעט קוראסוני – טעם מודגש של חמאה, קראנצ'י אם נותנים לו את הזמן. בהחלט צריך תוספת – אנחנו ניסינו שוקולד מומס, ריבת חלב ושבבי קוקוס, ואפילו שילבתי טחינה גולמית עם קצת מייפל (מגניב לגמרי, על אף שסילאן הולך יותר טוב). מומלץ למי שאוהב טעם יותר עדין וקוראסון חמאה.

אני באמת צריכה להשיג צלחות…

רכיבים

2 כוסות קמח

2 כוסות חלב

כפית סוכר

חצי כפית שמרים מדובר בשמרים יבשים. אם אתם רוצים להשתמש בשמרים אחרים, יש אחלה טבלת המרה כאן.

שקית תמצית וניל במקור, חצי כפית של תמצית וניל. אפשרי אך או יקר או תעשייתי ומלא חומרים דוחים. כמו כן, עוד קצת מתיקות עושה קצת טוב למתכון היחסית נטרלי הזה, גם יותר מחבילה זה אפשרי. לשיקולכם.

חצי כפית מלח

100 גרם חמאה מומסת אבל לא חמה מרגישים אותה היטב, אבל לא הייתי מורידה ולו גרם אחד

2 ביצים

אופן הכנה

לילה לפני האכילה המובטחת מערבבים את כל החומרים היבשים – שימו לב לא לשים את המלח והשמרים זה על זה, עדיף למשל לערבב את המלח והקמח ורק אז להוסיף את השמרים. לזה מוסיפים את החמאה והחלב (ואם הלכתם על תמצית וניל ולא סוכר ונילין, גם את זה) ומערבבים. סוגרים את כל העניין בניילון נצמד ונותנים לזה לנוח בלילה.

יום לאחר מכן, אחרי שמתלהבים מהעובדה שהבלילה הכפילה את עצמה, מערבבים אותה עם החלמונים. זה השלב בו כדאי להתחיל לחמם את המחבת. מקציפים את החלבונים עד לרמת עמידות כלשהי ומקפלים את הקציפה פנימה. עצה ידידותית – אם אין לכם מקציף, אל תעשו את זה. למדתי זאת בדרך הקשה, ואחרי דרכים משעשעות (או טרגיות, תלוי מי מסתכל על זה) שהמצאתי כדי לנסות לגרום ליד שלי לשרוד את הערבוב הנוראי הזה, די ללא הצלחה.

זהו. שמים בלילה במחבת הוופל והופכים לפי הצורך. באיזור ה-5 דקות לדעתי, אבל זה משתנה ממחבת למחבת אז אני תומכת נלהבת של לבדוק ולהחליט. אני אפילו לא השתמשתי בשימן כלשהו – בהתחלה כי שכחתי, ואז כי כבר לא היה צריך. אז הייתי משמנת ממש ממש קצת את המחבת בחמאה או בתרסיס שמן ואחרי הוופל הראשון זה ממשיך היטב גם בלי.

גרנולה!

אתחיל בטרוניה על משהו שאפילו לא אתן לו את  הכבוד להיות בכותרת של הפוסט הזה.

סופגניות.

סופגניות, ותודה לוויקיפדיה. הסופגניה שלי, שקניתי בפרץ של חולשה (מאפיה מול הבית זה לאו דווקא טוב), נעלמה באופן מחשיד לפני שהספקתי לצלם אותה. הממ.

התחילה מעין אופנה כזאת להתחיל למכור סופגניות ברגע שחגי תשרי נגמרים. למה? אני משערת שבגלל שסופגניות זה מגניב וטעים ושווה קנייה וכסף וכאלה. אני לגמרי מסכימה עם מגניבותן של סופגניות. אבל בחשוון? זה לא לעניין. מה קרה ללחכות לסופגניה, לשמוח כשהיא מגיעה, להרגיש איזו יחודיות, משהו? למה אי אפשר פשוט למכור דונאט ולא סופגניה עד שמגיעה תקופת חנוכה? ואז, אגב, אני אשמח לקבל את הסופגניות האיכותיות שלי בגודל נורמלי, לא את שלושת הסנטימטרים שרולדין,למשל, מציעים בשנים האחרונות. ולא, לא אכפת לי קלוריות. תודה. בעיקר אם באמת היו סופגניות רק בחלק קטן מהשנה.

אוף.

שנית, אני שמחה לבשר שנתקלתי בגרנולה הטעימה בעולם*.

גרנולת רפאל עם חלבה ותמרים, מדגמנת במקום הקבוע מעל למקרר. Om nom nom.

כבר זמן מה שאני צורכת גרנולה. כשמתרגלים לזה עם יוגורט זה הופך לשגרת יום כזאת, וזה כיף שיש בבית. יש המון סוגים והמון חברות שמייצרות וקל למצוא גרנולה פשוטה בכל סופר אפשרי. יש אפילו באריזות של קילו אצל מוכר החגורות בשוק מחנה יהודה. ברצינות**.

את הגרנולה של רפאל מצאתי במכולת שמול ביתי. היא אורגנית, אבל לא בגלל זה קניתי אותה. בהתחלה קניתי אותה כדי לנסות משהו חדש ולנסות לפנק את עצמי – במחיר של 24.90 ל-350 גרם הייתי משוכנעת שזה יהיה קטע חד פעמי. הטעם הוכיח לי אחרת. היא מגיעה בשקית נייר חומה, שזה כבר חמוד. בצד יש כיתוב של "אנחנו שמים בגרנולה שלנו רק דברים שאפשר לצייר" והכל בפונט נהדר ומתאים להפליא (כן, פונטים זה חשוב!), עם ציורים וכיתוב של… כל מה שהם שמו בגרנולה (ואהבה. שאולי הם גם שמו בגרנולה, אבל על הקיטשיות של זה אני מוותרת רק כי השאר כל כך מוצלח.).

החלק הטוב באמת מתחיל כשפותחים את השקית ושואפים מהריח הנהדר שבוקע מהשקית, ומגיע לשיא בטעם (שצריך להגן עליו היטב ע"י סגירה מוצלחת של השקית) ובפריכות. תמרים. גרעיני חמניות. וחלבה. הו, חלבה… זה רק חלק ממה שיש שם. וזה, הו כל כך טעים…. אני אנסה מתישהו גם טעם אחר, בינתיים, אני חוששת שאני מכורה.

———————————————————————————————————————————————————-

* אתם מוזמנים להפנות אותי לדוגמאות סותרות. אני לא חושבת שיש דבר כזה יותר מדי סוגים של גרנולה מצוינת.

** היא עולה בערך 28 ש"ח לקילו, ומקורות מהימנים מסרו לי שהיא סבירה לגמרי אבל לא טעימה במיוחד. כמו כן, על האריזה יש תמונה שנראית כמו הכלאה של רב וג'יני. חיסרון או יתרון? לא ברור.