תגית: מתוקים

פוסחות בשני סעיפים: מתכון למרציפן ביתי

לא טוב היות הבלוגר לבדו. אז, חשבתי שיהיה נחמד להפסיק לשבת לבד בחושך בקור בלי תנור, ולנסות לצלם עם ועבור בלוגרים שאשכרה יודעים להכין דברים. דיברתי עם רחל מבישול בזול, ומפה לשם התגלגלנו לרעיון של שני פוסטים במקביל. על פסח. חגיגי, שכזה.

עם מתכונים, וכזה.

של שתינו.

רגע. איך זה קרה? אוי.

עכשיו, אין לי ממש מושג למה אנשים עושים כזה עניין גדול מפסח. יש עוגות מוס. יש קצפת. יש עוגת מצות עם נוטלה. ומציות. הו, מציות. ומצות עם נוטלה, כבר אמרתי? אלים עדיי – אני שמחה לוותר על קצת לחם בשביל אלו. אבל בסדר, הבנתי, חג וכאלה. תהיתי מה לכתוב, ואז הבנתי שהמרציפן שרציתי לתת לו מתכון עוד מפורים יהיה מצוין. כי זה כשר לפסח, כי אין דבר כזה יותר מדי קינוחים, וכי אלו מכם שהתמזל מזלם לקבל הזמנה למימונה עשויים להיתקל במרציפן שכזה וזה לא הוגן שלכם יהיה ולנו לא!

רוצה מימונה.

בכל מקרה, פיניתי קצת זמן בין התואר ושלושת העבודות שלי והילכתי לי לביתה הביתי והמאובזר מטבחית של הבישולבזול. נדון קצת על צילום ואני, כך סיכנו, אצלם את הפוסט שלה – בשר עם שזיפים וקניידלך, והיא תצלם את שלי – מרציפן, רבותיי.

אנחנו מכינות לסירוגין את הצלחת לפוסט שלה ואת סירופ הסוכר למרציפן שלי. יצרנו שם סיר מלא גבישי סוכר שכמותן לא שזפה עין אדם, אפילו לא עין אדם גרוע מטבחית שכמותי. לא ברור איך. מתחילים מחדש, היא מזדעזעת מהבדיקות שאני מבצעת, אני גורמת לעצמי כוויה אחרי כוויה.

צובעות את המרציפן (בטעות!) בורוד זועק. לא בטוחה מי מאיתנו בבעיה גדולה יותר – אני עם האפורים והיא עם הורודים הזועקים.

אני הולכת לצלם את הבשר ומרגישה קצת כמו עלבון למקצוע.

רחל מנסה להסוות את הצבע בקצת אבקת סוכר ושקדים גרוסים ומתוודעת על הדרך לעובדה שמרציפן ביתי זה לא מרציפן תעשייתי – יש לו טעם. אפילו טעים. עלבון מקצועי או לא, אני מרגישה שאת שלי עשיתי.

אז, המתכון הוא של אמא שלי. בשנים בהם היה לי מזל מיוחד, היא ציפתה במרציפן הזה את עוגות יום ההולדת שלי. גם יפה וגם טעים – אל תתחילו אפילו לדבר איתי על בצק סוכר, אוקיי? בכל מקרה, זה חומר מאוד מאוד טעים, ומאוד מרוכז – ותכלס גם לא צריך ממנו הרבה. שימו כדורון בין שתי חצאי אגוז מלך או בתוך תמרים יבשים, ויש לכם קינוח נהדר.

בעוד שסוכר זה די זול, שקדים זה די יקר. הכמות המלאה עשויה לעלות לכם כארבעים ש"ח אם תקנו חבילות ארוזות מראש של 100 גר' שקדים. אבל – זה שווה את זה. לאירועים מיוחדים, זה נהדר.

צילום: בישול בזול

רכיבים

400 גר' שקדים קלופים טחונים – אפשר לקלף אחר השריה ארוכה במים, אבל באמת שלקנות קלופים זה באמת לא בעיה. אפשר לקנות טחונים או לטחון במטחנת קפה – אם אתם קונים קנויים, ממליצה לבדוק לפני הערבוב שאין גושים.

300 גר' סוכר

100 גר' מים

תמצית שקדים – מחליפה את מקומם המסורתי של שקדים מרים. אני השתמשתי בחומר לא מזוהה שקניתי בשוק בחמישה שקלים. על התוית כתוב "אסנס" (כן, ממש כך!) ואף מתנוססות עליה המילים "איכותי!" ו"100% טבעי", אבל לא רשום, למעשה, אחוזים וטבעיות של איזה חומר. נותרנו רק לתהות.

ההכנה

מכינים סירופ סוכר – בסיר מניחים את הסוכר ומרטיבים במים, ושמים לב שכל הסוכר נרטב. אין צורך לערבב, רק לנער קלות. שמים על אש נמוכה עד שהסירופ מבעבע, הסוכר נמס, ואם מקררים קצת על כפית ונוגעים בעזרת כפית אחרת – נוצר חוט לא שביר אלא גמיש. אני עשיתי את זה עם האצבעות, להלן הזעזוע והכוויות הנ"ל. לא מערבבים כשזה על האש! הסירופ הוא החלק הבעייתי במתכון – אם הסירופ מצטמצם מדי עשויה להיות בעיה קלה בהמשך, וכל שינוי בסיר או בטמפרטורה גורמים לכך שבהחלט ייתכן שבפעם הראשונה זה קצת יתפספס. אל דאגה! זה שקדים וסוכר, רע זה לא יהיה. בפעם השנייה זה כבר יהיה מושלם.

כשהסירופ מוכן מערבבים אותו לתוך השקדים. זה הזמן להוסיף טיפות ספורות של תמצית שקדים וכמה טיפות של צבע מאכל, אם רוצים. אם יש צורך, לושו עם הידיים. לושו עד שהחומר גמיש, רך ונוח לעיצוב – כמו פלסטלינה. אם נשאר לכם קצת סירופ סוכר בסיר – אל תכפו אותו על השקדים המסכנים. אם אתם רואים שהסירופ נגמר וזה לא מספיק – מעט מים יכולים לעשות את העבודה. כאמור, פעם הבאה זה יהיה יותר מדויק.

בזמן שרחל מתחילה לצלם אני מנצלת את ההזדמנות להכיר מקרוב את מיכלאנג'לו, שסוף סוף הזדמן לי לפגוש אחד על אחד. אין, אפילו הכריזמה בתמונות לא עושה לו צדק. צב צב, אני אומרת לכם. לא' יש סיבה לדאגה. טוב, לא באמת. אני עושה צילום זריז שלו עם הבשר של ביזול, ואז הוא עובר לגהור מעל כדורי המרציפן שלי בזעם אופייני.

צילום: בישול בזול

לסיכום, אני מצלמת בגשם (התמונות שמורות במערכת! במערכת אמרתי!), האור הולך למחוזות מעוננים פחות ואנחנו נותרות עם ההבנה הפתאומית אך הברורה שהמשותף לפוסטים שלנו הוא ללא ספק הצורה הכדורית, ומצלמות צילום סיכום חוצה בלוגים.

מיד קבענו אותם לזוג. שמו בישראל קניידלמוס (עקב קרני הפטרוזילה שלו) והעלמה הורודה נותרה ללא שם, אך חיננית ומתוקה למרות זאת.

שבתי לדירתי, עייפה אך מרוצה ובבטני מרציפן למכביר. ובנימה אופטימית זו, חג שמח לכולם! מי ייתן והמצות יהיו טעימות, הניקיונות יהיו מהירים והפיצה שאחרי (או תוך כדי) תהיה פחממתית ומספקת מתמיד.

בריוש צרפתי אמיתי

כצרפתייה למחצה וכבת אדם באופן כללי, יש לי חיבה למאפים צרפתיים. את רובם, כך הבנתי במרוצת השנים, לעולם לא אכין בבית. אבל את חלקם בהחלט כן. כזה הוא הבריוש – מאפה שמרים עתיר חמאה, נימוח, אימת עורקים ומשמח לב אדם. אתמול, בסדנת מאפים צרפתיים מצוינת במטבח של גליה, התוודעתי למתכון חדש לבריוש שהוכרז אפילו על ידי אימי כאחד הבריושים המוצלחים ביותר שאכלה, שזה די מרשים. ועל כן הרי הוא לפניכם – מוגש כשירות טעים לציבור. שימו לב, זהו מתכון לבריוש שנמצא קושי על סף המתקתק, כפי שהוא אמור להיות, למען האמת. אפשר להוסיף תוספות שונות, כמו למשל גרידת לימון/תפוז, שוקולד, צימוקים וכו'. המתכון עצמו פשוט, אבל דורש קצת המתנה – בעיקר התפחה של לילה. תודה רבה לגליה שאפשרה לי לפרסם אותו ברבים.

בריוש צרפתי

רכיבים

חצי קילו קמח

30 גרם שמרים טריים/15 יבשים

5 ביצים

65 גרם סוכר

10 גרם מלח

75 גרם חלב או מים (לכו עם החלב, אם כבר אז כבר!)

300 גרם חמאה רכה חתוכה לקוביות קטנות

אופן ההכנה

מערבבים במיקסר את כל החומרים מלבד החמאה והמלח.

כשמתקבל בצק אחיד וחלק, מוסיפים את המלח. מוסיפים את החמאה, קובייה קובייה.

לשים עד שהבצק חלק ואחיד בשנית.

מתפיחים כ-10 שעות במקרר – לא לדלג! חשוב ביותר.

מוציאים את הבצק התפוח מהמקרר ויוצרים ממנו את הצורות הרצויות. יש המכינים בריוש בתבניות מלבניות גדולות, כמו לחם. אישית, אני מעדיפה בהרבה את הגרסה האישית. בעיצוב הקלאסי, יוצרים כדור של בצק ומטביעים מעליו כדור קטן יותר, אבל זה לא באמת משנה. את הצורות מניחים בתבניות ששימנתם בחמאה מבעוד מועד (בצרפת, אין דבר כזה יותר מדי חמאה, וכל המרבה הרי זה משובח) ומברישים בביצה. כפי שניתן לראות, בבריוש שבתמונה פיזרנו גם מעט סוכר גבישי מלמעלה.

בריוש לפני אפייה – הוא עוד יתפח לא מעט

מניחים להתפחה בתא התפחה – במקרה שלנו, תנור מכוון ל-30°. מתפיחים עד להכפלה.

מחממים תנור ל-180°. מעבירים את התבניות לתנור (ניתן למרוח שוב, בזהירות, חלמון ביצה) ואופים, תחיל ב-180° ולאחר מכן מנמיכים את התנור ל-160°. הזמנים משתנים בהתאם לגודל (התפחה 3-4 דקות, אפייה 5-15 דקות).

סיימתם? יש לכם בריוש! בתיאבון!

בריוש עם שוקולד, בלי שוקולד, עם סוכר למעלה או בלי – בכל מקרה, אחת מארוחות הבוקר המפנקות החביבות עליי.

בפינת הקישור הרשומתי, Cannelle et Vanille הוא בלוג שאני מודה שבקושי יוצא לי לקרוא. הפוסטים הארוכים שלו נוטים להישאר בקורא ה-Rss שלי ומחכים לזמן בו אוכל להתעמק בהם. אבל עד אז, אני תמיד מעיפה מבט בתמונות – פירות, עשבים, מקומות. ילדים בשדות, ערימות תבלינים ומדי פעם גם נוף כפרי. זה בהחלט בלוג שמכניס אותי לאווירה, עם הרבה צבע, סגנון ואור. בתמונות אני רואה סיפור, גם אם עובר די הרבה זמן עד שאני יכולה לשבת ולקרוא אותו. אם עוד לא הכרתם, מומלץ לפחות לכל הפחות להציץ פנימה.

גלידת Taps

בימים האחרונים מתקיים פסטיבל קומיקס בסינמטק תל אביב, וכסטודנטית קשת יום (מצוידת במינוס, עבודה קבועה שכופה חופשה של שבועיים וכיף גדול עם ביטוח לאומי שלוקח לו חצי שנה לשלם מילואים שקיוויתי שיכסו את המינוס הנ"ל) מצאתי את עצמי עובדת בדוכן ומוכרת דברים. הסינמטק, כידוע, שוכן לו על רחוב הארבעה ואתמול בדרכי פנימה ראיתי חדר סגור ומוזר – מבעד לקירותיו השקופים ניבטו אליי צנצנות מלאות שבבי שוקולד, עוגיות וכו, ועל הקירות ברזים ברזים שנראו כמו ברזי גלידה, ואנשים מנקים דברים ונראה שמתכוננים לפתיחה. "Play with your food" היה כתוב בשלט גדול וצבעוני מעל כל זה, ואני קיוויתי שאוכל מתישהו לנסות את מה שזה לא יהיה שיש שם. וממש היום, מסתבר, נפתחה החנות – Taps שמה, ויכולתי להיכנס ולבחון כבר היום. וטוב שכך – שכן אני לא מתה על תל אביב ומשתדלת להדיר את רגליי ממנה…

אז, החנות אכן הייתה כפי שניחשתי (ואף קיוויתי)- גלידה בהרכבה עצמית. לפחות בערך, שכן זו לא גלידה אלא יוגורט קפוא. המוכר טען שהוא נטול שומן וסוכר ואני טענתי בליבי "פחחח", אבל מה זה משנה בעצם, כל עוד הגלידה טעימה? טעימה קצרה והחלטתי שהיא יחסית באמת די טעימה. כלומר, זו לא גלידת שמנת, אבל זה נחמד. יש די הרבה טעמים, אני חיבבתי את השוקולד וידידי הצעיר את הוניל-עוגיות.

העיצוב גם הוא משובב נפש. הברזים והצנצנות והצבע, ויש אפילו אינטרנט. הפירות נראו די עייפים, אבל בכללי הכל נראה ממש כיפי. די חבל שלא הייתה עליי מצלמה מלבד זו שבפלפון, אבל צבעים עוברים גם ככה, בערך…

קיצור, קנינו. זה עובד ככה: לוקחים כוס נייר שכזו, מתרוצצים בחנות וממלאים אותה בדברים, ובסוף משלמים לפי משקל – 10 ש"ח ל-100 גרם – לא זול, אבל קשה לאמוד את זה לפני שרואים כמה זה יוצא. בחרנו כוס קטנה (הכי קטנה שהייתה, היא לא באמת קטנה…), והתחלנו ללכת הלוך ושוב בין הטעמים השונים לתוספות. בטעמי היוגורט ניסיתי וניל עוגיות, עוגת גבינה וקטיפה אדומה (Red Velvet, למה לתרגם למה…). בתוספות, ובכן… הייתי שמחה לפרט אבל האמת שאני לא זוכרת כי היו יותר מדי דברים וקצת התפרעתי, מנסה לטעום קצת מהרבה דברים. מרנגים בטעמים, אגוזים שונים, עוגיות, ביסקוויט לוטוס ומרשמלו. על הפירות ויתרתי מפאת מראם החיצוני… בסוף זה היה נראה ככה – אם כי פחות זוועתי ממה שהפלפון עשה מזה:

שילמתי בערך 20 והייתי די בסדר עם זה, בגלל החוויה. ולמרות הטעם…

כלומר, כשטעמתי את השוקולד היה טעים. אבל עוגת הגבינה פשוט נוראית בעיני, חמצמצה כזאת, והעוגיות היו פחות לטעמי. הקטיפה האדומה זה תכלס עוד סוג של שוקולד עם טעם לוואי וקצת אדמדמות בצבע. אכזבה רבה אף יותר נרשמה בתוספות, שכן משלל המרנגים בטעמים שלקחתי (קפה, תות, פסיפלורה ויש מצב שעוד משהו) הצלחתי לטעום בקושי את התות והשאר פשוט נע בין סטנדרטי למוזר. המרשמלו היה נוקשה וחלבה מראש לא לקחתי כי המרקם שלה בצנצנת היה דביק מדי. ביסקוויט הלוטוס הוא היחיד שהפתיע לטובה, שכן הוא היה טעים.

קיצור, אני לא יכולה לומר שהרגשתי מרומה או מאוכזבת, כי העניין העיקרי הוא החוויה ולא הטעם, ותכלס יש שם טעמים טובים יותר בעיני. אבל עדיין, קצת חבל. בנוסף זה גרם לי לחשוב על משהו.

היום יצא שאכלתי במסעדת טאטי בגבעתיים. הזמנתי חזה עוף ברוטב קרמל תפוז, עם פירה בצד. היה מצוין. כל העניין הזה עם הגלידה גרם לי לחשוב שאם היה מעין מקום כזה של חזה עוף בטעמים (כן, מוזר, אבל תזרמו איתי…), הסיכוי שהייתי שמה פירה ואת הרוטב הספציפי הזה הוא די נמוך – כמו עם גלידה, הייתי משחקת עם העניין, מוסיפה המון דברים אקלקטיים יותר או פחות, ומרוויחה חוויה – אבל מאבדת טעם מהוקצע ומוגמר של מנה שלמה. כשהייתי ברומא בגלידריות היוקרתיות היו בנוסף לטעמים הנפרדים גם מנות של גלידה, קלאסיות יותר או פחות – בננה ספליט וכן הלאה. אבל מנה של ממש, וכמובן שמגלידה איכותית. קל לזלזל בזה כשמדובר בגלידה, אבל בכל זאת אנחנו מפספסים מנה המוגמרת, ומקבלים במקומה גלידות שונות ותוספות שונות שלאו דווקא מתחברות – אבל גם האיכות לא משהו. מה שאנחנו בעיקר מרוויחים זה את חווית המשחק באוכל, אותה חוויה שמקס ברנר סומכים עליה כשהם עושים מנות די דומות שמגיעות עם שלוש מבחנות שוקולד שונות בכל אחת. להם זה עובד – הרשת כאן כבר שנים וכאלה, ומניסיוני עם הזמן האיכות הולכת ויורדת. אני תוהה אם זה יעבוד מספיק טוב גם ב-Taps. בכל הנוגע ליחסי ציבור נראה שדף הפייסבוק שלהם פתוח כבר מאפריל ויצר באז וכ-1000 חברים עד כה, אז לפחות בזה אני משערת שסבבה להם… אולי אפילו רמת המוצרים תשתפר עם הזמן. בכל זאת, פתחו רק היום… אם כי אני מודה שאני סקפטית.

בקיצור: כיף, צבעוני, חביב – אבל ממש לא איכותי. אם אתם הולכים, טעמו את הגלידה לפני שאתם ממלאים בה גביע, באופן מפתיע מצאתי שתגובותיי לטעמים נעו על קשת רחבה, למרות שזו גלידה (טוב, טוב, יוגורט קפוא) ולרוב הכל טעים לי ודי הצטערתי שלא עשיתי זאת בעצמי.

Taps, רחוב הארבעה 2, תל אביב.

skinny cow

לפני כמה שבועות הסתובבתי בסופר עם חברה והיא חיפשה מותג גלידות דלות שומן חדש בשם "skinny cow". מאוחר יותר באותו השבוע יצא שא' הזדעזע בפניי על אותו מותג בדיוק והראה לי פלאייר. חככתי בדעתי רבות, ובסוף החלטתי לכתוב על העניין.

בואו ונתחיל בשם – skinny cow. אישה, אם את רואה את הגלידה הזו – את פרה. את יכולה לנסות להיות פרה רזה – זה אפילו כתוב לנו על האריזה – "העוצמה קיימת בך, עכשיו נותר לך רק להתחיל ולפעול" (סחטיין על הניסוח המתאים לשני המינים, וכמובן שבעיות דימוי עצמי אינן נחלתן של נשים בלבד)- אבל בסופו של יום, את פרה. זה שם שמבטא כל כך הרבה, באופן כל כך פשוט, חיובי וחייכני. אפשר לקפל לתוכו את העובדה שחנויות למידות גדולות התחילו למכור בגדים ממידה 40, או את העובדה שבמותגים כמו קסטרו ושות' כבר כמעט בלתי אפשרי למצוא מידות 44 ומעלה, וכשיש הגודל הפיזי של המידה קטן מאשר המקובל בעולם. אפשר לקפל לתוך זה את העובדה שכמעט כל דף פייסבוק פתוח של אישה יעוטר בפרסומת אחת לפחות שקשורה להרזייהניתוח פלסטי (טוב, או חתונה, דרכים לגרום לבן הזוג אושר ומשהו שיעזור לך לא לעבוד במטבח כל כך קשה. וזה רק מהדף שפתחתי עכשיו). אפשר לקפל לתוך זה את העובדה שכשמחפשים "האם אני שמנה?" בגוגל, השאלות הראשונות שמתקבלות הן של ילדות בנות 15 (או 11…). שאנורקסיה מתחילה להיות בעיה של גילאים צעירים יותר ויותר. בגלל שנראה שכיום, כל נקבה היא פרה פוטנציאלית. כשהאישה היא פרה, המון אנשים מרוויחים. חוץ מהנשים עצמן. כאמור, כל אחת יכולה לנסות להיות פרה רזה – וכאן נכנסות שלל תעשיות וביניהן הגלידות לעניין.

ואיזו פרה רזה את רוצה להיות? מזל שיש לוגו שידגים לנו.

לא ממש התחשק לי לשים את שם הבלוג על תמונה שכזו...

פרה שכובה לה בחושניות על שם החברה, עצמותיה מתבדרות ברוח וסביבה סרט מדידה צהוב, משל הייתה ליידי גאגא דיאטטית במיוחד. לא במפתיע, היא רזה. פעם, אי שם בתנ"ך, פרות רזות הן סימן למזל רע. עכשיו זה דווקא אחלה. ולא סתם רזה – גרומה. זרועות בולטות באמירה הנחשקת "אין עליי ולו גרם שומן אחד". על בריאות לא ממש כתוב שם. והפרה הרזה הזו היא אסטרטגיה שיווקית יעילה. כי זה מה שאומרים לנשים ונערות (עד מתי עד שזה יעבור לילדות של ממש?) שהן צריכות לשאוף אליו. עכשיו, אני אמנם לא הייתי מכנה את עצמי "שמנה". אני כן הייתי מרוויחה בריאותית מלהוריד כמה קילוגרמים עודפים, ובטח שמלהיכנס לכושר – שנת הלימודים האחרונה ותקופת הבחינות בכלל לא ממש עשו לי טוב בתחום. אבל אם אכנס למשטר דיאטטי כלשהו זה יהיה ממש מתוך ההבנה הזאת – ולא מתוך השנאה העצמית הפוטנציאלית במסווה של עפעוף ריסים מצוירים שאני רואה במותג הזה.

עכשיו, מסיבות שונות הייתי מעדיפה שלא לקנות את זה בכלל. אבל, חשבתי על זה רבות והחלטתי שזה לא כזה לעניין לשטוח את משנתי ולא לבחון את המוצר. אז קניתי וטעמתי.

דבר ראשון, זה מהגלידות היקרות ביותר שנתקלתי בהן. ל-6 יחידות, סה"כ 395 גרם, שילמתי 29.99 שקלים חדשים. זה יותר מבן&ג'ריס. זה יותר מהאגן דאז. זה הרבה יותר מקרמיסימו בטעם יוגורט ותות, 2% שומן (ש,אולי בעוונותיי, אני מאוד מחבבת). זה הרבה, הרבה כסף. אז נכון שהסופר הקרוב למקום מגוריי נוטה להיות יקר – אבל גם שם הגלידה הספציפית הזאת יקרה יותר מהשאר.

המראה מוצלח – תכלס, בדיוק כמו בתמונה, אולי קצת דק יותר. ברמת הטעם, אני מודה שביחס לגלידות מופחתות שומן זה היה לא רע. לא ממש הרגשתי טעם חזק של וניל, אבל היא לא הייתה מתוקה מדי. כן היה טעם לוואי עדין שכזה, אבל עדין. הביסקוויט עצמו היה חביב, גם אם לא פריך במיוחד. אבל זה מאז ומתמיד בעייתי בגלידות ארוזות.

אני מיציתי את הניסיון. את הגלידה הזאת לא אקנה שוב. טעם חביב לא מצדיק בעיניי את המיתוג המזעזע, ואני מעדיפה להישאר עם קרמיסימו, או יותר טוב – עם אבטיח. אני משערת שניתן לטעון שאני מגזימה, וזה לגיטימי. אני, בתור בחורה שלא רואה את עצמה מגולמת בצורת פרת עור ועצמות, אולי יכולתי לתת לעצמי להנות מהספק ולהמשיך את ההנאה המועטה שהגלידה הזאת הייתה יכולה לספק לי. אבל זה לא עוצר בי, וזה לא עוצר בגלידה. לשמחתי פה ושם כבר עולות קריאות נגד דוגמניות מרוטשות עד העצם. אז, מתוך הגזמה או לא, אני אמנע מעתה והלאה.

הידעתם? החיה עם אחוז השומן היחסי הגבוה ביותר היא בכלל לוייתן כחול. מישהו באמת צריך למתג פרות קצת יותר טוב... חיה די חביבה, סך הכל

אפל שטרודל בהוספיס האוסטרי

בארבע השנים שאני גרה בירושלים, לא הייתי בעיר העתיקה. למה לא? אין לי מושג. מזעזע, אני יודעת.

את המשפט הנוראי הזה נאלצתי לומר כל פעם שאנשים דיברו על מקומות בעיר העתיקה. או לפחות, נאלצתי עד לפני שבוע בו תיקנתי את המעוות וביליתי שם צהרי שבת מצוינים למדי. שוטטתי לי בסמטאות והרגשתי, אממ, קצת כמו בתאילנד (שזה עצוב, ברור לי. תאילנד אולי הייתה אמורה להרגיש לי כמו העיר העתיקה. במקום זה היה לי בראש רק את אלנבי). דוכנים על דוכנים של סנדליים שנראים בדיוק אותו הדבר, רבבות צעיפים שצבעוניותם שובבה את נפשי (כן,כן!) וכל מיני מנורות אה-לה-אלדין. נהדר לגמרי. התחנה הקולינרית הראשונה אליה כיוון הידיד מורה הדרך, החומוס, אכזבה מאוד. מילא שנגמר הבשר עד שהגענו (שתיים וחצי ככה) אבל פיתות פושרות, אפילו קרות?! היה לי קצת עצוב. הייתי אומרת לכם איך קוראים למקום ואיך להגיע אליו וכנראה שגם ממליצה לא ללכת, אבל אני לא בטוחה שיש לו שם, ובטח שאין לי מושג איך לכוון לשם.

התחנה השנייה הייתה כמובן מכוונת קינוח. חשקה נפשי בכנאפה, אבל אז הודיע לי הידיד הנ"ל כי "אומרים שבהוספיס האוסטרי יש את השטרודל תפוחים הטוב ביותר בירושליםבארץ" (הוא כמובן אמר את זה בלי הקישור, אם כי היום בו אנשים יוכלו לדבר קישורים העולם ללא ספק יהיה…מיוחד יותר) ומי אני שאתנגד לאמירה כה נחרצת? שמנו פעמינו להוספיס האוסטרי, בדרכים לא דרכים. ברצינות, באמת שאין לי מושג איך הידיד ניווט לשם. אבל האינטרנט אומר לי שזה ב-ויה דולורוזה  37 (ויזואלית ופרקטית, זה קצה הרחובסמטהמה שזה לא יהיה), ואני כמובן לא אתווכח עם האינטרנט.

מצאנו עצמנו בכניסה, וצלצלנו בפעמון (יש פעמון, ונראה שאנשים בחדר צדדי בקומת הקרקע מתצפתים ומתפעלים את הכניסה בהישמע הצליל). נכנסו ללובי נחמד ושמנו פעמינו לקומה העליונה, למה שטוענים שהוא התצפית הטובה ביותר על העיר העתיקה. אני, מדרגות לא ממש עושות לי את זה (אני אדם עצל, כך אומרים לי רבים מחבריי ואף אני) ועדיין היה די שווה את זה (מה גם שזה בקושי 3 קומות). אחרי שסיימנו לתצפת, ירדנו סוף סוף לקפיטריה ואני הזמנתי את השטרודל (שבתפריט באנגלית מתורגם ל"פאי" בניגוד לחברו האוסטרי, אולי כדי להקל על אנשים. אל תתנו לזה לבלבל אתכם). הקפיטריה עצמה הייתה עמוסה באנשי כמורה נאים(טוב, אחד, אבל הוא היה מספיק) וקהל רב נוסף בעל חזות אירופאית שפטפט בשלל שפות. לא היה מקום בפנים אבל בחוץ יש חצר נחמדה ממש, גם אם קרירה בזמנים קרירים.  התיישבנו והפניתי את תשומת ליבי לשטרודל. כרוכית, אם אתם מתעקשים.

כרוכית אוסטרית

מקורו של השטרודל, כך אומרת לנו וויקיפדיה, הוא במטבח האוסטרי כך שיש כאן יומרה לאותנטיות מסוימת. המילה עצמה כנראה גזורה מגרמנית עתיקה בה המשמעות היא "מערבולת", שזה מגניב גם כן. בכל מקרה, חתיכות דקות של תפוחים, בצק מוצלח, כל אלו כרוכים להם יחדיו למאפה שהיה מצוין. מתוק ברמות די מפתיעות, אבל מצוין ועם קצפת בצד. לדעתי בהחלט שווה את המחיר, שהיה משהו בין 20 ל-25 ש"ח (קשה לזכור מחיר כשנהנים… ואולי זה אומר הכל), לא מוגזם ביחס לבתי קפה רגילים, ובהחלט שלא ביחס לחוויה ולמקום.

השטרודל אף העניק את שמו בישראל לאותו סימן אינטרנטי נהדר, ה-@, על פי דמיון כלשהו שאני משערת שאפשר לראות אם מתאמצים. ממש, ממש חזק. כלומר, כן, זה עגול. וכרוך. אבל נניח, דומה יותר לסושי אם ממש מתעקשים על מאכל. גם הערך של השטרודל הפיסוקי מוצלח, הו, וויקיפדיה אהובתי.

בכל מקרה, אלו היו הרבה מילים על מקום מגניב עם שטרודל אחד קטן (טוב, בינוני). בקרוב, הבלוג שואף לעבור לכתובת חדשה שתהא מאוכסנת על שרתים שאינם וורדפרס, אז אם למישהו יש המלצות, אשמח לשמוע.

cinnamon buns

לא כתבתי כבר המון זמן ותכלס, לא היה לי גם  הרבה לכתוב עליו. כן, יש כמה דברים בתכנון. יש כמה מאכלים שאני מנסה וכאלה. יש להכין עוד וופלים וקינוחים ולנסות לפוצץ עוד ירקות בדרכים יצירתיות. אבל אין זמן.

ואז נזכרתי – יש טעמים של בן&ג'ריס שטעמתי! וטרם כתבתי עליהם! אגב, זה בכלל לקח טוב לחיים. כשדברים נראים קצת קשים או עגומים, זכרו שיש טעמי גלידה שטעמתם, וכאלו שעוד אפשר לטעום. הו, העומק!

בכל מקרה, בחור אחד, בוא נקרא לו "א" (והוא בתקווה יחבב את זה, כי הקדשתי לו אות שתהיה רק שלו, לפחות בינתיים) נוהג לספק לי גלידה פה ושם. הוא מוצלח that way. מה שכן, כמו לרבים אחרים גם לו אין את מקרר הפלא שלי (להרבה אנשים אין את מקרר הפלא שלי. למען האמת, יש אותו בדיוק לי, וזהו), ולכן כשישבנו לאכול גלידה נאלצתי לצלם בתנאים לא לבנים בעליל.

הגלידה הזאת מומלצת לאנשים שאוהבים קינמון ובצק. לכאורה, הבסיס הוא גלידת קרמל. אבל זו לא הנקודה. יש בדיוק שתי נקודות לגלידה הזאת. האחת היא קינמון. השנייה היא בצק. והאלים ישמרו על האמריקאים ההזויים שעלו על המהלך הדי חולני הזה של לאכול בצק של דברים. ונאמר אומ נומ נומ.

הגלידה הזאת די מתוקה, ויש לה טעם קינמוני מאוד חזק. את הטעם הזה שוברות מדי פעם חתיכות של בצק, אבל גם להן יש טעם חזק של קינמון אז זה לא מאוד שוברני, בעצם. הממ. היא די סבבה בכל הקשור לגלידה. אישית אני פחות אוהבת גלידות כל כך מתוקות, אבל היא מוצלחת למי שכן ולמי שאוהב קינמון (אה, כן, יש בה קינמון. ציינתי את זה כבר? ובצק), או לאנשים שלא אוהבים גלידת וניל (או חיים בהכחשה. שמעתי שזה קורה) שמשמשת בסיס להרבה טעמים של יצרנית הגלידה הנ"ל.

בנוסף.

שימו לב למה שכתוב שם:

"Caramel Ice Cream with Cinnamon Bun Dough & a Cinnamon Streusel Swirl"

Streusel. לומדים מהבלוג הזה דברים חדשים כל פוסט והפעם למדתי על מילה זו. אין לי ממש מושג איך הוגים אותה כראוי, אין לי מושג אם טעמתי קינוח שהשתמש בזה ואני לא בטוחה ששמתי לב לזה בגלידה, אבל תראו כמה חמודה היא נראית! Streusel! היאח!

אז וויקיפדיה. Streusel. הו, וויקיפדיה. הו, Struesel. קצת כמו קרמבל, אבל עם יותר מודעות עצמית. מודעות עצמית זה חשוב.

 

בעתיד, פוסט על אוכל של ממש (אם יהיה לי קצת זמן), פוסט על אוכל שהוכן באמצעות קסם (אם אני אמצא כוחות קסם) או לחלופין (וכנראה), איך להיות סטודנט בצום כבד כפוי ולהישאר בחיים (אם אשרוד). הישארו עמנו.

וופל בננה בלגי טבעוני, או פנקייק, במידת הצורך

מספר חברות הודיעו שיבואו לבקר, ותכננתי את הערב כהמשך המסע בעקבות הוופל. אז נוכחתי לתדהמתי שחברתי הפכה, בזמן הרב בו לא ראיתי אותה, טבעונית.

"אבוי", חשבתי לעצמי, והתחלתי לחפש מתכון טבעוני לוופל בלגי. זה מה שיצא.

שוקולד ותותים מלמעלה... קלישאה, אבל טעים. כמו כן - שימו לב, לראשונה בבלוג, צלחת של ממש בדירתי.

כמו שאתם רואים, זהו אינו וופל בלגי. לא שלא היו גלגולי וופל לדבר הבאמת טעים הזה, אלא שעקב מגבלות שימון כלשהן הן היו פחות… פוטוגניות. מסקנה: לקנות אחת ממברשות הסיליקון האלו שמאפשרות שימון של תבניות משונות כמו גם מחבתות של וופל בלגי. אבל באמת, זה עובד היטב בשני הגלגולים – הן הוופל והן הפנקייק.

המתכון במקום מכאן, עם מספר שינויים קלים. בעיקר פחות שמן ויותר טעם.

רכיבים

שתי כוסות קמח

1.75 כוסות חלב סויה אני השתמשתי בכזה של אלפרו, שאני מעדיפה עוד מימי שתיית חלב הסויה היותר אינטנסיביים שלי

1/3 כוס שמן אני משתמשת בקנולה, אני מניחה שסויה וכו יעבדו באותה מידה

קינמון לפי הטעם. אני שמתי קצת פחות מכפית כי אני אוהבת לשמור מאכלים כאלו עדינים יחסית, אבל בהחלט אפשר יותר.

2 כפות סוכר חובבי הוניל (חברתי לא ביניהם)  יכולים להחליף חלק או אפילו להוסיף קצת סוכר וניל, אני כאמור מעדיפה גם את המתיקות עדינה יחסית.

שקית אבקת אפייה

חצי כפית מלח

שתי בננות

אופן ההכנה

מערבבים את כל החומרים היבשים מלבד הבננות (בננות זה חומר יבש?)

מוסיפים את השמן וחלב הסויה תוך כדי ערבוב, על מנת שתיווצר בלילה נטולת גושים.

בצלחת נפרדת מועכים היטב את הבננות. הבחור של המתכון המקורי ממליץ בחום על בלנדר, לי אישית אין במטבחי הפעוט ולא חשתי בבעייתיות כלשהי עם מעיכה רצינית במזלג.

מערבבים את הבננות עם הבלילה הכללית.

עכשיו, אם יש לכם מחבת איכותית לוופל בלגי שלא דורשת שימון מטורף, או לחלופין את אותה מברשת סיליקון או משהו דומה שמאפשר גישה לכל החריצים, זה יוצא מצוין בצורת וופל. אם לא, זה יוצא טעים באותה המידה בצורת פנקייק. ההבדל הוא בעיקר במרקם ובפריכות. ובכלים שצריך לנקות אחר כך…

אגב, למי שלא שם לב – יש ללילות שימורים דף פייסבוק חדש, ממש כאן.

Chubby Hubby!!!1

תקופת בחינות וכאלה, אבל בין כל הדברים ש"חופשת הסמסטר" מביאה לנו, יש גם הבלחות של גלידה.

אוקיי. אז דמיינו לעצמכם בייגלה. צפו אותו בשוקולד. עכשיו – מלאו אותו בחמאת בוטנים.

מופרך? לא בשביל בן וג'רי.

עכשיו דמיינו את כל הקטע הזה מנקד לו גלידת וניל עם סווירלים של חמאת בוטנים ושוקולד.

במקום בלי המקרר, זה פשוט לא אותו הדבר...

ברצינות, הדבר הזה מדהים. הוא על סף הכבד ועמוס מדי, בעיקר למי שאינו רגיל לדברי שחיתות מעין אלו. אבל הוא מדהים. החיסרון היחיד שלו הוא העובדה שבייגלה לאו דווקא מחזיק כל כך טוב בגלידה, והפריכות שלו לוקה בחסר. אבל לעזעזל, זה בייגלה, מצופה שוקולד, ממולא בחמאת בוטנים!

זו לא גלידה, זו אמנות. אמנות שרק אמריקאים יכולים לחשוב עליה.

ואם זה לא הספיק כדי להפוך אותי למעריצה נלהבת של הגלידה זאת ושל בן&ג'ריס בכלל, בספטמבר 2009 בוורמונט  יצאה מהדורה של אותו הטעם תחת השם "האבי-האבי", להעלאת מודעות וכהזדהות עם המאבק לאפשר נישואי זוגות חד מיניים, שזה גם מגניב.

ונילה טופי קראנץ'

לא צריך שם אחר לרשומה הזו, משום שהטעם אומר את הכל. וניל. טופי. קראנץ'. האמנם?

באמת, באמת ששקלתי להפסיק עם כל העניין. גלידות באות אל קרבי והקלוריות, הו הקלוריות. אפסיק, אמרתי לעצמי. אעשה הסבה לארנבת ואחיה על חסה לבדה.

ואז, בסופרמרקט שבמעמקיי ההר, ראיתי את הקרטון הזה כשהאחוזים הנוספים מעטרים אותו והמילה "אקסטרה" לוחשת בתשוקה שרק מילים כתובות יכולות ללחוש בה. לא הצלחתי לעמוד בזה. פשוט לא. אימצתי אותו אל חיקי, העברתי אותו בקופה, והוא ליווה אותי באוטובוס בדרך הביתה, עד המקפיא, עד הסוף המתוק, או המר, תלוי איך מסתכלים על זה – שכן סופו של הקרטון הוא בפח, אחרי שזללתי לאיטי את כל שש מאות ומשהו המיליליטר שלו בהנאה מרובה.

אני מודה שנחמד להיתקל בפרושים שונים (וויקיפדיה, אהובתי…) לממתקים שונים דרך הגלידות השונות. והפעם – טופי. הטופי שעליו גדלתי היה מעין דבר פירותי, צמיגי משהו, מתוק להחריד. טעים, או דוחה (בעיקר עם הוצמד אליו הכשר בד"צ, האויה), אבל בהחלט צמיגי.

כמו בפאדג', גם כאן ציפיתי למרקם רך משהו ונתקלתי בקושי. הטופי שבגלידה הוא יותר בכיוון של סוכריית קרמל. אבל הו, איזו סוכריית קרמל.

החלק היפה בגלידות האלו הוא התוספות. במקרה של טופי קראנץ, בנבכי גלידת הוניל הזו נמצאים רסיסים של אותו חומר סוכרייתי, עטופים בשוקולד אוהב. אבל הקטע הטוב באמת הוא המליחות. כן, מליחות. אני יכולה להישבע שבעמקי הטופי נמצא לו מלח, והקונטרסט, הו הקונטרסט. האם זה רק הדמיון שלי שמרגיש את התפוצצות הטעמים? האם זה חומר תת הכרתי בגלידות הללו (זהה במקצת לחומר הממכר שאני חושדת שיש בלואקר)? אין לדעת. אבל זה טעים.

מחשבות הכפירה שלי נמוגו בכפות של גלידה עם טופי מנצנץ, ואני ממשיכה לתור אחר הטעם הבא. אם כי להבא, אולי, אקח את האריזות האישיות…

 

החגיגה של באבט

"החגיגה של באבט",  הוא מקום ירושלמי ידוע. אם אי פעם רציתם לדעת איך נראה אושר בצורת ריבוע, לכו לרחוב שמאי 16 בירושלים ותזמינו לכם וופל בלגי. האמת שזו די בושה שעד עכשיו לא כתבתי משהו מסודר על המקום.

הוופל המועדף עליי, חציו קרם וניל עם פירות יער, חציו שוקולד חם - שהפעם ניסיתי עם שברי עוגיות אוריאו

השם, במקור, לקוח מסרט דני ישן ולא רע. בפי העם, המקום נקרא פשוט "באבט". גומחה קטנה, ממש חדרון מאותגר מרחבית. אין שם שירותים נורמליים ולרוב גם אין הרבה מקום לשבת בפנים, דבר די מעיק בימי החורף הקרים. כשתיכנסו לבאבט תתקלו בדלפק ההזמנות אשר לצידו לוח מעוטר במגוון תשובות נפוצות. "כן", "לא", "מטע בננות" ועוד הן רק חלק ממה שמופיע שם ומספק מעט הומור. "אין, אוכלים את זה כמו פיצה" כתוב על אחד מקרטוני התשובות. כפי שניתן לראות בתמונה, את הוופל אוכלים על קרטונים קטנים. זה לא מקום של גינונים גבוהים. אבל יש שם אווירה וחום, והכי חשוב – וופל בלגי מצוין, עם קרמים ותוספות טעימים להפליא.

והוופל הו כה מצוין. מהוופל עצמו ועד כל מה שניתן לבחור לשים מעליו -החל מבסיסים שונים כמו שוקולד חם, קרם קפה, ערמונים, שמנת חמוצה ורסק תפוחים. רבים מהקרמים מגיעים מבעלת המקום המקורית שמפעילה עכשיו את הסניף התל אביבי, שטרם יצא לי לבדוק (אם כי שמעתי עליו טובות). מעל כל אלו, אפשר לבקש תוספות נוספות כמו פירות יער, פקאן סיני, בננות ועוד. אפשר (ויש היאמרו נהוג) להזמין וופל חצוי, וככה להנות משני בסיסים (קרמים? ציפויים?) שונים. הכל פשוט, טעים וכיפי.

כשמזמינים קצפת מעל שוקולד חם, זה עשוי להיות מלוכלך.

המחיר קצר יקר (כ- 30 שקלים לוופל עם שתי תוספות), אבל שווה את האיכות והרביצה. כמו כן, יש מבצע תוספת שנייה מתנה לסטודנטים וכרטיסיית ניקובים המקנה וופל עשירי על שלל תוספותיו חינם. מלבד וופל, תוכלו למצוא שם שתייה חמה – השוקו מומלץ וגם הסיידר החם. שוקו אפשר להזמין גם ב"שוט" קטן שמחירו ארבעה שקלים בלבד. מהווה סיום מצוין כשממש מלאים, מה שלרוב קורה.

באבט זה יותר ממקום. זה כבר פועל. ביבאטנו, מבאבטים, לבאבט. שעות טובות ביותר מחיי עברו שם. מומלץ ביותר.