תגית: מוצרים

סופלה? סופ-לא!

אני מתנצלת בפני קוראיי על הכותרת הקצת מזעזעת של פוסט זה. להלן ממצא א'.

תמונה זו נלקחה באמצעות הטלפון הסלולרי של אחי, על ידי או על ידו. בלוג זה לוקח ברצינות רבה נושאי קרדיט וזכויות יוצרים, ולכן אין סימון.

יש בי מרמור. מרמור חזק, עוצמתי וממורמר. אי שם בין השעשוע לייאוש, נמצא מרמורי ומוצא את דרכו למרחבי האינטרנט.

הביטו בתמונה מעלה.

עתה, הבה נביט בציטוט מתוך  תוצאת חיפוש בוויקיפדיה של המילה "סופלה", שמפנה בעצם לערך "תפיחה" –

"תְּפִיחָה (בצרפתית: soufflé) היא מאפה קל ואווירי העשויה מבצק המכיל בעיקרו חלבוני ביצים מוקצפים. התפיחה מוגשת הן כמנה עיקרית של הארוחה (כאשר היא מלוחה או חריפה) והן כקינוח מתוק."

תודה לוויקיפדיה.

עתה, אחרי שהבטנו בשני הממצאים הנ"ל, עליי לשאול – האם אותו קרם של "ללין", הוא מאפה קל ואווירי העשוי מבצק ומכיל בעיקרו חלבוני ביצים מוקצפים? הא? הא???

תראו לאן הגעתי. סימני שאלה משולשים.

מדף הפייסבוק של ללין ניתן להגיע לתמונה של המוצר, וכן לתיאור (שלדעתי מופיע גם על האריזה, אבל לא הספקתי להעתיק ולבחון כשהייתי מולו):

"קרם סופלה – קרם עשיר לגוף מאושר, למרוח עד לספיגה מלאה. מועשר בחומרים טבעיים, שמנם אתריים וג'ל אלוורה להרגעת העור. בניחוחות: וניל; קוקוס; אושן."

מרר.

שנים במסעדות היה מתהדר פונדנט שוקולד חם (הנהדר לכשלעצמו) בשם "סופלה". התמרמרתי על חוסר הדיוק. עם הזמן, הדבר תוקן ברוב המקומות. אולי פשוט חיפשו שם מרשים וחשבו בהתחלה שהקהל הישראלי לא יתמודד עם מילה זרה כמו פונדנט, אבל יכיר באופן מעורפל את המילה סופלה. אבל במוצרי טיפוח?  אני יכולה להבין קרם גוף, חמאת גוף, ושמן גוף. אלו מונחים כלליים, שמעורים בעולם הקולינרי יותר או פחות. אני יכולה להבין קרמים במסווה של ספריי קצפת. אני יכולה להבין ביגוד אכיל. אבל סופלה גוף?

שוב, תודה לוויקיפדיה:

Its soufflé bitches

זהו סופלה. הוא תפוח ונהנה מעט מסטטוס של אתגר מטבחי.

שם למעלה בחלקו העליון של הפוסט, נמצא קרם שמתהדר בשם לא קשור.

אני תוהה, למה סופלה? האם זה אמור לשדר חום ואווריריות? לקשר את זה לשוקולד (הקרם לבן, אגב. האם מדובר בשוקולד לבן? ההערכה המועטה עד לא קיימת שלי הולכת ופוחתת אף יותר אם כן) ולאוכל בכלל, שכן אוכל זה נהדר וטוב, והדרך לארנקם של אנשים עוברת דרך קיבתם (הי, אצלי לצערי זה עובד)?

ומה הלאה?  body meringue, שיילך טוב בתרגום (נשיקת גוף? אני אפילו לא אנסה) ואולי אפילו יהיה לו קשר למציאות? או משהו יותר הזוי, כמו מקרונים או סוכריות קופצות?

אה, ולמוצרים שלהם שמיועדים לגברים קוראים womenizer. פמיניזם וכזה.

מרר, אני אומרת. מרר.

ומרנג. מוויקיפדיה. כי זה יפה...

 

יצירת הסופגנייה בעידן השיעתוק הטכני

זכרונות מציפים אותי מאי שם, לפני אי אלו שנים, מהתקופה בה הייתי צעירה ותמימה, שסופגניה הייתה כדור בצק מטוגן עמוקות, ממולא ריבה, שעליו פוזרה אבקת סוכר. המצאתן של הסופגניות הריקות הגיע מכורח מציאות – ישנם אנשים  שלא אוהבים ריבה. אט אט החלו תמורות שונות ומשונות בסופגנייה והנה היום היא מגיעה בשלל צורות, צבעים, תוספות וטעמים. לתוהה המשועמם כמוני נותר רק לשאול: מה כל זה אומר? עכשיו, כשהרחובות והמאפיות שוב שקטים, ומוחי כמעט ונגמל מכל הזמן והסוכר, אתהה בנידון.

סופגניית רולדין עם קרם פטיסייר, אחרי נסיעה מתל אביב לירושלים. לא במיטבה כמובן, אבל עדיין די מרשים לדעתי.

בראשית

בראשית הייתה סופגניה עם ריבה. פשוטה וחביבה. וויקיפדיה תספר לנו מספר דברים על מקורה, אבל בתמציתו של עניין סופגנייה זה משהו מלא שמן ולכן מתחבר יפה לכל עניין חנוכה – שכן חנוכה, כידוע, מדבר על שמן.

האמת, לא ממש ברור לי מתי נכנסה הריבה לעניין, ולכן אני מוכנה לקבל את עניין הסופגניות נטולות הריבה בלב שלם. בוא נניח, אם כך, שהסופגניות המקוריות היו אלו עם ובלי הריבה. אני יכולה להניח את זה בלי הוכחות, כי זה בלוג עם הומור וכי החלטתי. אז זהו. הרי האובייקט הבסיסי, הדימוי המבוקש.

מילוי אלטרנטיבי

מתי הגיעה ריבת החלב ולמה? האם קם אדם יום אחד, ואמר לעצמו – כל אותם אנשים שאוכלים סופגנייה בלי ריבה. הם בטח ישמחו אם יהיה משהו *אחר* שם- ריבת חלב זה כמו ריבה רק לא, נכון? כלומר, קוראים לזה ריבה- וכך נוצר לו מילוי ריבת חלב?  האם יש כאן ניצנים של הפשטה? צילו החיוור (המאוד חיוור. חיוור כמו גופה נרקבת ששטפו באקונומיקה וצבעו בלבן.) של האוונגרד? אין לדעת (אם כי כנראה שלא…). עם ריבת החלב הגיעו השוקולד ומאוחר יותר גם הוניל והקצפת. אני יכולה להבין את השוקולד – שוקולד הוא מעין ברירת מחדל של דברים מתוקים, שמוסיפים לכל דבר – גם לדברים שאינם מתוקים. הוניל הגיע, כנראה, כניגודו של השוקולד, והקצפת יחד איתם כחלק מאיזה שילוש קדוש של מתוקים.

ואחת עם ריבת חלב

המילוי אינו מספיק

אבקת הסוכר כבר לא עמדה בלחץ. אם יש שוקולד בפנים, מדוע של יהיה שוקולד גם מלמעלה? יותר שוקולד = יותר טוב. הגדילו לעשות השנה מאפה נאמן, שמכרו לי סופגניית שוקולד במחיר המופקע של שישה שקלים, ונוכחתי לגלות שהשוקולד הוא רק מעליה. מעליה!  הצורה הסטנדרטית והמילוי כבר אינם חשובים. מה שחשוב הוא ההתעסקות המטורפת עם הסופגנייה, השינויים הבלתי פוסקים, והדמיון, כפי הנראה, לדונאט. ושוב, כמות הדונאטים שכיסו את מדפי מאפה נאמן השנה הייתה מרשימה. כי דונאט זה אמריקאי, ואמריקאי זה טוב, ואמריקניזציה זה שולת.

אפקט הבריאות

סופגניות זה לא בריא. כל מי שאומר אחרת מרמה את עצמו, או מדבר על משהו שאינו סופגניות. אבל עם ניסיון השיקום התדמיתי של מקדונלדס והמיתוג הבריאותי ההולך ופושה עם השנים, גם סופגניות מנסות להיות בריאות. סוג השמן – אם לא סופגניות אפויות לחלוטין, רכיבים סמי איכותיים (אם כבר דיברנו על זה, מי שקרא למילוי הכהה ברשת אינגליש קייק "שוקולד" כפי הנראה לא טעם שוקולד מהו, וליבי יוצא אליו, גם אם מתמרמר על העובדה שנאלצתי לשלם סכום כה מופרע על כדור בצק ממולא בחומר לא מזוהה) וכמובן – גודל, שבא יחד עם תאור קלורי של הסופגנייה. האם אנחנו נהיים מודעים יותר לסביבתינו או מזוכיסטיים יותר, לא ברור.

קולקציות

כל הנ"ל הינו מהווה חלק מחידוש רחב והזוי יותר – קולקציות של סופגניות, כפי שלמשל רואים כאן בתמונות הפייסבוק של רשת רולדין. אני לא זוכרת בדיוק מתי זה התחיל. כנראה אי שם כשהסופגניות עוד היו בגודל נורמלי. מעבר לשיוך הברור לאופנה, יש כאן מהלך מרתק של, כביכול, סדרה של סופגניות. שלא לדבר על כך שקיומן של אותן סופגניות בשנה הבאה מוטל בספק – כמו סופגניות וודקה מלון ובננה לוטי של שנה שעברה. סופגניות במהדורה מוגבלת (אני כבר לא זוכרת מה קדם למה, החטיפים עם אותו השיווק או הסופגניות). הסופגניות מעוטרות במילים נהדרות כמו "גנאש" – ובכנות, מי יכול לעמוד בפני מילה כמו גנאש? – והתהדרות באלמנטים צרפתיים כמו קרם פטיסייר ושמפניה. הפוסטרים של רולדין הם חגיגה ללשון כמו שהם חגיגה לעיניים, במגוון צורות ועיטורים מושקעים. וכן, אני מודה, הסופגניות שלהם גם טעימות – אם כי ממש לא עליתי על העובדה שאני אוכלת סופגניית "וויסקי קרמל" עד שראיתי תמונות והבנתי מה זה היה אמור להיות.

עיון קצר בגוגל מראה שיש איזו נטייה לספוגניות עם אלכוהול. גם אלכוהול זו ברירת מחדל כלשהי, ומעניין לראות בגיגול קצר את התפתחות שילוב המשקאות ברולדין בשנים האחרונות – רום כהה, קלואה, וודקה ועכשיו גם שמפניה וויסקי. בכל מקרה, מה שהתחיל בסופגניית בננה לוטי (למי שלא היה בתאילנד, מדובר במעין חביתיית בננה נהדרת שכזו שמכינים ומוכרים בדוכני רחוב) בשנה שעברה, הגיע לשיאו בסופגניות הפופקורן והמרשמלו של השנה. אני ארשה לעצמי לקרוא לזה פופ-ארט. אולי קצת בדיליי, אבל נחמד לראות רכיבים כל כך קלילים בסופגניות. לא יצא לי לטעום, אבל הניסיון מעניין. הייתי רוצה לראות סופגניית במבה אדומה, קומפלט עם טעם הלוואי המשונה והכאילו-תותי שיש לה. מי יודע, אולי בעתיד נזכה לראות סופגניות מעוטרות בסוכריות גומי, ממולאות בג'לי בטעם וודקה אוכמניות, או משהו נוראי שכזה.

מרלין מוזהבת, של אנדי וורהול. בקרוב על גבי הסופגניות הקרובות למקום מגוריכם.

מה הלאה?

טוב, את ההתקדמות בגזרת הפופ-ארט כבר ציינתי. בחנויות פחות מוכרות ניתן לראות ערגה כלפיי פטיסרי צרפתי בסופגניות שמתחפשות לעוגות, ואפילו מעין פוסט מודרניזם (ברר) בצורת בני כלאיים כמו סופגניות מלוחות, או סופגניות עם גלידה. מה עוד? האם בעתיד נראה סופגניות ריבועיות? האם יגישו לנו סופגניות על כלים חד פעמיים מעוטרים ביד ועשויים מנייר תירס מתכלה, או שאולי יצלמו את תהליך אכילת הסופגניות ויציגו הכל כוידאו ארט? לא, אני חושדת שלא. אני חושבת שמה שנותר עכשיו הוא סופגניות עם קצת יותר זיקה לאמנות עכשווית. סופגניות פוליטיות. בעיני רוחי אני רואה סופגניות נקראות על שם אישי ציבור, סופגניות ימין, סופגניות שמאל. סופגניות וויקיליקס, אם הבאז יחזיק. אנו חיים בעולם מופלא, ואני חולמת שיוצרי ארץ נהדרת יצרו סופגנייה משלהם. אני בטוחה שזה יילך נהדר. אם הם היו עושים את זה לפני כמה שבועות, הם היו יכולים לעטר אותן בציפורים כועסות. זה היה יכול להיות מצחיק. או עצוב. טרם החלטתי.

 

אם שרדתם את כל הפוסט הזה, ואתם ירושלמים או מתעדים להיות בירושלים בקרוב, בסופ"שים האחרונים ובזה הבא מתקיים פסטיבל "חמשושלים", שמציע בין היתר מגוון ארוחות במסעדות ברחבי העיר במחירים מוזלים. אישית, מהתבוננות קצרה בתפריטים המשתתפים התאכזבתי מההגבלות, אבל עדיין, שווה לבחון. האתר הרשמי- כאן.

נו, וניל כזה

ציינתי כבר את חלומי לטעום כל טעם ניתן לטעימה של בן אנד ג'ריס. שלבו את זה עם זיכרון פתאומי של קומיקס שמכריז דברים הרפתקנים על עולם המבוגרים, וקיבלתם חבילת בן אנד ג'ריס עם בצק עוגיות שוקולד צ'יפס אצלי במקפיא.

בעולם האמיתי, גלידה מגיעה עם קצת חבטות על מכסה הקרטון שלה.

הרומן שלי עם בצק עוגיות בכלל ובתוך גלידות בו"ג' (כי כמה כבר אפשר לכתוב את זה באופן מלא?) בפרט החל בצבא כשחברה בישרה לי שזו הגלידה הטעימה ביותר שלהם. בהתאם להצהרה הזאת היה בלתי אפשרי למצוא את הגלידה הזו במשך שנתיים לפחות, מה שרק רמז לערכה הגבוה. לבסוף, כשטעמתי ממנה בטעם העיר כלשהו, התאכזבתי מרות. "זה לא משהו," אמרתי לאותה חברה "ואין הרבה בצק בפנים". הטענה הזו, מזעזעת לכלשעצמה (מעודי לא חלמתי לאכול בצק לפני כן), הייתה מדויקת למדי והחברה טענה במרץ שכנראה מדובר בזה שקנינו גלידה בגביע, והטעימה באה בכלל בצורת טילון. משכתי בכתפיי ושכחתי מהעניין.

עד שלפני שבוע חברה אחרת הזכירה את הגלידה הנ"ל, וימים אחר כך ראיתי אותה במקפיא הסופר הקרוב למקום מגוריי.

בוא נדבר קצת על וניל. באנגלית לומר על מישהו "ונילה" אומר מעין למל"מ כזה. פרווה. הגלידה הזו היא ממש כך.

דבר ראשון, הוניל. מתוק מדי, עם מעט טעם לוואי (נראה לפעמים שלכל גלידת וניל יש טעם לוואי כזה או אחר…) ורמז למשהו שאולי הוא רום, אם זה עושה לכם את זה. המרקם, כמו תמיד, מושלם, (שימו לב לא לאכול קפוא מדי) אבל טעם זה חשוב יותר, ובגלידת וניל זה פשוט לא מספיק נחמד. וניל, כך אני מתחילה לחשוב, נועד לבוא עם דברים אחרים.

וכאן נכנס הבצק. שוב, לא מספיק בצק! וגם, מה הקטע הזה של אמריקאים לאכול בצק? למה? מי חשב על זה, ומתי, ואיך הוא לא חשב על דברים כמו סלמונלה? בכל מקרה, הבצק, למרות שאין מספיק ממנו, מרגיש כמו… ובכן, בצק. קומפלט עם מרקם קצת גרגירי כזה ועוד פעם – סופר מתיקות. לכל זה נכנסים שבבי שוקולד מריר שגם הם גורמים לי לתהות על מעמדו של שוקולד צ'יפס, בעולמי הקט, כבעל צורה מובנית ספציפית.

בכל מקרה, בו"ג' מצליחים להישאר באיזור החיובי עקב סיפור קטן על מקורה של הגלידה. חייבים לאהוב את תחושת החמימות הביתית. הרעיון לגלידה הגיע, מסתבר, מהצעה אנונימית על לוח ליד אחת מהחנויות שלהם אי שם לפני שנים. הרעיון של הצעות שמסתכלים עליהן ולעיתים מממשים נהדר בעיני… קרמבו וגלידה בכל ימות השנה, נניח, היה יכול להיות נחמד. שוקולד צ'ילי בארטיקים. מכירת מרשמלו באריזה שכוללת גם להביור קטן. או גדול. או כמה. השמיים הם הגבול.

גרנולה!

אתחיל בטרוניה על משהו שאפילו לא אתן לו את  הכבוד להיות בכותרת של הפוסט הזה.

סופגניות.

סופגניות, ותודה לוויקיפדיה. הסופגניה שלי, שקניתי בפרץ של חולשה (מאפיה מול הבית זה לאו דווקא טוב), נעלמה באופן מחשיד לפני שהספקתי לצלם אותה. הממ.

התחילה מעין אופנה כזאת להתחיל למכור סופגניות ברגע שחגי תשרי נגמרים. למה? אני משערת שבגלל שסופגניות זה מגניב וטעים ושווה קנייה וכסף וכאלה. אני לגמרי מסכימה עם מגניבותן של סופגניות. אבל בחשוון? זה לא לעניין. מה קרה ללחכות לסופגניה, לשמוח כשהיא מגיעה, להרגיש איזו יחודיות, משהו? למה אי אפשר פשוט למכור דונאט ולא סופגניה עד שמגיעה תקופת חנוכה? ואז, אגב, אני אשמח לקבל את הסופגניות האיכותיות שלי בגודל נורמלי, לא את שלושת הסנטימטרים שרולדין,למשל, מציעים בשנים האחרונות. ולא, לא אכפת לי קלוריות. תודה. בעיקר אם באמת היו סופגניות רק בחלק קטן מהשנה.

אוף.

שנית, אני שמחה לבשר שנתקלתי בגרנולה הטעימה בעולם*.

גרנולת רפאל עם חלבה ותמרים, מדגמנת במקום הקבוע מעל למקרר. Om nom nom.

כבר זמן מה שאני צורכת גרנולה. כשמתרגלים לזה עם יוגורט זה הופך לשגרת יום כזאת, וזה כיף שיש בבית. יש המון סוגים והמון חברות שמייצרות וקל למצוא גרנולה פשוטה בכל סופר אפשרי. יש אפילו באריזות של קילו אצל מוכר החגורות בשוק מחנה יהודה. ברצינות**.

את הגרנולה של רפאל מצאתי במכולת שמול ביתי. היא אורגנית, אבל לא בגלל זה קניתי אותה. בהתחלה קניתי אותה כדי לנסות משהו חדש ולנסות לפנק את עצמי – במחיר של 24.90 ל-350 גרם הייתי משוכנעת שזה יהיה קטע חד פעמי. הטעם הוכיח לי אחרת. היא מגיעה בשקית נייר חומה, שזה כבר חמוד. בצד יש כיתוב של "אנחנו שמים בגרנולה שלנו רק דברים שאפשר לצייר" והכל בפונט נהדר ומתאים להפליא (כן, פונטים זה חשוב!), עם ציורים וכיתוב של… כל מה שהם שמו בגרנולה (ואהבה. שאולי הם גם שמו בגרנולה, אבל על הקיטשיות של זה אני מוותרת רק כי השאר כל כך מוצלח.).

החלק הטוב באמת מתחיל כשפותחים את השקית ושואפים מהריח הנהדר שבוקע מהשקית, ומגיע לשיא בטעם (שצריך להגן עליו היטב ע"י סגירה מוצלחת של השקית) ובפריכות. תמרים. גרעיני חמניות. וחלבה. הו, חלבה… זה רק חלק ממה שיש שם. וזה, הו כל כך טעים…. אני אנסה מתישהו גם טעם אחר, בינתיים, אני חוששת שאני מכורה.

———————————————————————————————————————————————————-

* אתם מוזמנים להפנות אותי לדוגמאות סותרות. אני לא חושבת שיש דבר כזה יותר מדי סוגים של גרנולה מצוינת.

** היא עולה בערך 28 ש"ח לקילו, ומקורות מהימנים מסרו לי שהיא סבירה לגמרי אבל לא טעימה במיוחד. כמו כן, על האריזה יש תמונה שנראית כמו הכלאה של רב וג'יני. חיסרון או יתרון? לא ברור.

לא אעשה את זה בבית

לפני שנתחיל, הנה משהו אופטימי כדי לאזן את הפסימיות הכללית של הפוסט הזה.

נראה סביר, נכון? זה כי זה מוויקיפדיה.

עכשיו, מספר עובדות חשובות לגבי המטבח בדירתי.

האחת, הוא כשר. חשוב לי שהמטבח שלי יהיה כשר כי יש לי לא מעט חברים דתיים שאני רוצה לארח מתישהו, וכי אני רגילה למטבחים כשרים אז זה ממש לא מפריע לי.

השנייה היא שאין לי תנור. אין לי אפילו טוסטר אובן.

ניתן להבין איך שני אלו, בעיקר השני, מצמצמים את אופציות הבישול שלי, בעיקר עד שאני אשיג תנור. אבל לא אחת כמוני תירתע מניסיון להכין משהו לא משעמם לאכול, וכך אירע מקרה שבשבוע שעבר ניסיתי להכין ניוקי. לא, לא את הניוקי עצמו. בוא לא נגזים. בפעם האחרונה שניסיתי את זה, ובכן… מזל שהייתה לי תוכנית גיבוי (שכשלה, אבל הייתה אכילה ברמות מסוימות). הלכתי לסופר הקרוב למקום מגורי וקניתי מצרכים לרוטב שנאמר לי שהוא טעים וניוקי של אסם. הוא היה פרווה. ניוקי אמור להכיל פרמזן. זה היה אמור להוות נורה אדומה וזה אכן היווה, והתעלמתי ממנה בעליצות, כולי תקווה לאוכל לא משעמם. הכנתי ניוקי מוכן בעבר, והייתי מרוצה מאוד. הפעם, ניסיתי ברוטב שאינו עם שמנת.

התחלתי לחתוך בצלים לרוב לרוטב. פעם שעברה שחתכתי בצל, הידיים שלי צולקו בריח בצל לכמעט שבוע. החלטתי לנסות משהו קצת מייגע ולכסות אותן בשקית ניילון. עבד היטב, מומלץ בחום.

הרוטב עצמו לא יצא משהו, ולכן לא אטרח לספר עליו. הוא לא היה מיוחד במיוחד, עגבניות קצת צ'ילי בצל פטריות עגבניות וכו, ושפכתי בטעות הרבה יותר מדי צ'ילי שבדיעבד מסתבר שלא הצלחתי להוציא כמו שצריך. חריף מאוד, ולא משהו. בכל מקרה, ניתן לדמיין שהיה אמור לצאת לי משהו בסגנון הזה:

נראה סביר נכון? זה בגלל שזה מבנק תמונות חינמיות.

הניוקי עצמו אישר את הנורה האדומה של קודם. הוא אמור לצוף, אתם מבינים. הנה הניוקי לאחר 4 דקות הבישול המובטחות מאחוריי האריזה:

ילדים יקרים, עזרו למצוא את הניוקי בתמונה וצבעו אותו בצבעים עליזים

לא אלאה אתכם בתהליכים. אבל הניוקי היה די דוחה ואפילו הריח לא משהו. אראה לכם את התוצאה העגומה:

טושטש מפאת התחשבות בציבור. לפחות העגבניה נראית בסדר.

מסקנות:

1. לא אקנה עוד ניוקי של אסם. הכנתי בעבר של חברות אחרות ויצא בסדר, אבל זה היה נוראי.

2. עגבניה זה אחלה פרי

3. כשהזמנים קשים, עדיף להכין אלפרדו

4. בהחלט יש מצב שאקנה כפפות ניילון להגן על עצמי מריח בצל באופן יותר נח

5. ממש צריכה לקנות צלחות אמיתיות…

 

דבר אחרון – יום שני בערב, הפגנה נגד חוק האברכים. זה חשוב מספיק בעיני כדי לציין את זה כאן. אירוע בפייסבוק כאן או כאן. אני מודה שלא ממש הבנתי את ההבדל…