תגית: מוצרים

בוסטון קרים פאי

אחת לשבועיים נפגשים אני וקבוצת חברים בירושלים כדי להילחם במפלצות. זה נחמד. מדי פעם, נניח, כשאני מוצאת את עצמי נוסעת לירושלים כדי ללכת לנגריה ספציפית (!) רק כדי לגלות שאין בה את מה שאני צריכה (!!), אני מוצאת את עצמי נסה על נפשי משכונת תלפיות ובקריית יובל מוקדם מהצפוי. לפעמים, זה אומר שאני מגיעה לסופר שנמצא שם ומחפשת דברים נחמדים או משעשעים. ואז, אז אני לפעמים מוצאת דברים שווים. וכשאני אומרת לפעמים, אני מתכוונת להפעם. כך יצא ששבוע שעבר, לאחר היותו חמקמק כצפוי, הנחתי את ידי על פיינט של הגלידה החדשה של בן וג'רי, הלו היא בוסטון קרים פאי (Boston Cream Pie).

11215188_837502839636996_216905594641233151_n

עכשיו, כל מי שעיניו בראשו ואינטרנטו מכוון כהלכה וודאי שם לב שהמון זמן לא היה כאן פוסט. אבל הי, עכשיו חופש (פחחח) אז יש זמן (מגה פחחח. הידעתם? "פחח" זה משילובי האותיות השנואים עליי ביותר) וחשבתי לעצמי שאם לנסות לחזור לעניינים, אין כמו פוסט בסדרה הפופולרית "הדר כותבת הרבה יותר מדי מילים על טעמים של בן וג'רי". להלן.

אז, בוסטון קרים פאי אמורה להיות גלידת פאי קרם בוסטוני, עם חתיכות של עוגת ספוג צהובה, פאדג' וסירופ בטעם שאין לי כח לתרגם. התוצאה? טעם לוואי. המון טעם לוואי. אמנם לא מתקרבים כאן לרמת האוראו עוגת יום הולדת, אבל בהחלט מנסים.

זה ממש מעציב אותי כי כבר זמן מה שהטעמים החדשים של בן וג'רי מבאסים. היה לנו את שלישיית היוגורט ואת הקרמל סוטרה, והם כולם… לקו בחסר. למעשה הדבר העיקרי שנחמד לי לאחרונה בבן וג'רי הוא הכמיהה לטעום דברים שיש בארצות אחרות (ביפן התור לחנות השתרך עד אין סוף אז ויתרתי. יש גבול, וגם הייתי ביפן אז זה לא שחסר מה לאכול.) ולהתלהב מכמה הם מגניבים. וכמובן, לקוות לטעמים חדשים.

אז נהניתי מלטעום טעם חדש, כי הוא חדש. אבל וואלה, זה לא היה טעים כל כך. כלומר, זה לא היה מחריד, מה שלגמרי חששתי ממנו, אבל זה גם לא היה טעים. וזה עוד מבלי שאני מכירה את הפאי המקורי (שהוא למעשה בכלל לא פאי) ואני משערת שאנשים כן אוהבים אותו וזה.

לסיכום, בלב כבד, לא הייתי רצה לקנות את הגלידה הזאת. או הולכת. אבל כל הכבוד לבן וג'רי על היותם מגניבים ועל האחלה הטמעת מותג שבעולם.

תראו מה קיבלתי – אוראו בטעמים בסינית!

הגיע הרגע הזה בשנה בו אני מפרסמת את פוסט הפורים האחרון ומגלה שמאז הייתה כמות די עגומה של פוסטים. די, זמן לנער את האבק מכל הטיוטות ולנסות להקים לתחייה את הבלוג, כמו עוף חול ברוטב משובח ובלי חול בכלל. סתם, לא באמת הייתי אוכלת עוף חול.

אחד מהפוסטים ששוכבים לו הכי הרבה זמן במגירה שהיא מוחי הקודח הוא זה. לא תמיד יש לי אח שנוסע לסין, אבל כשיש לי אני מבקשת ממנו להביא לי דברים מוזרים לאכול. והפעם – אוריאו! זמן לסרוק אוריאו ולעשות לו דברים איומים בפוטושופ ולעוד פוסט בסדרה החביבה עליי, "תראו מה קיבלתי".

IMG_0004

IMG_0006

 

אחי היקר חזר ובאמתחתו שלושה סוגי אוריאו שטרם הכרתי – גליליות אוריאו, ושני עוגיות שלמעשה ממולאות בשני טעמים! האחת מנגו-תפוז, והשנייה אוליפטל ואוליאוכמניות. אני לא באמת יודעת סינית, וזה.

קופסאות העוגיות מכילות גליל אחד ארוך של עוגיות באריזה נוספת. גם בקופסת הגליליות יש עוד שקית שבתוכה הגליליות (אפשר להשתמש במילה הזאת בכלל? זה מונח רשמי?)IMG_0010

 

הגליליות היו טעימות אבל לא משהו להשתגע מאושר לגביו. בסופו של יום, אני עדיין מעדיפה את קופסאות הפח שמוכרים בארץ, מה גם שאחרי שמסיימים אותם יש קופסאות פח חמודות שאפשר לשמור לנצח ולהכין איתן משלוחי מנות, או לתת להם להעלות אבק בארגזי היצירה שעוד לא פתחתם מאז שעברתם דירה. אממ, כן.

IMG_0018

אוריאו בטעם תפוז מנגו היה עם ריח חזק של יופלה בטעם תפוז מנגו. אני יודעת שזה לא משהו שקיים, אבל אם הוא היה קיים, זה לגמרי היה הריח שלו. החלק המנגואי היה חמוד אבל החלק התפוזי היה חמצמץ, ותקשיבו, חמצמץ לגמרי משדרג את חוויית האוראו. ברמת הפוטוגניות הצבע שלו פסטלי משהו. לא ממש מגרה אבל גם לא ממש נורא.

IMG_0014

מילוי האוליפטל ואוליאוכמניות היה פשוט נפלא. החמיצות של האוליאוכמניות, המתיקות של האוליפטל, משתלבת היטב בטעם השוקולד המרומז והממכר של העוגיה, שהיא תכלס מהחלקים היותר שווים באוריאו באשר הוא… נפלא. חבל שאין בארץ.

IMG_0026

 

 

קיבלתי גם עוד מיני דברים הזויים שאינם אוריאו, אבל אלו ייאלצו לחכות לפוסט הבא בסדרה 🙂

תראו מה קיבלתי – אוראו בטעמים!

שלום וברוכים הבאים לפינה חדשה בבלוג – "תראו מה קיבלתי". בפינה אספר על מיני מאכלים (נו, ממתקים, בעיקר) שקיבלתי וכל המרבה במוזריות הדברים שהוא שולח לי – הכי זה משובח.

התמזל מזלי וקיבלתי בחודשים האחרונים לא פחות מארבעה (!) טעמים של אוראו מארה"ב הרחוקה מאנשים משובחים ביותר. לצערי, אי אפשר להשיג את הטעמים האלו בארץ והזמנה שלהם באינטרנט היא די לא ריאלית בגלל דמי משלוח מטורפים, אבל כל זה לא ימנע ממני לכתוב עליהם בחדווה רבה. אני רוצה להודות לסורק שלי שסייע לי בכתיבת פוסט זה – לולא הוא, לא יכולתי לסרוק אוראו בהנאה מרובה ביותר.

אוראו מסתורי

 

מה – אוראו חמאת בוטנים

צבע מילוי – חמאת בוטנימי

איך – אומג אומג אומג זה כזה טעים זה האוראו הכי טעים שאכלתי אי פעם והוא נפלא ונהדר כל כך שסיימתי אותו מהר מדי ולא הספקתי לסרוק אותו ואפילו לא הצלחתי לעמוד בזה ואכלתי את זה ששמתי בצד במיוחד בשביל זה ובנוסף הוא גורם לי לכתוב כמו נערה צעירה ופוחזת עם אוצר מילים גרוע.

אוראו מנטה

 

מה – אוראו מנטה

צבע מילוי – ירוק בהיר

איך – אני לא מחסידי המנטה במתוקים. זה קצת מזכיר לי משחת שיניים. עם זאת, זה בהחלט לא רע ואני בטוחה שחובבי המנטה בדברים ממש יעופו על זה.

 

אוראו פפרמנט

 

מה – אוראו פפרמנט (peppermint), מהדורה מוגבלת

צבע מילוי – אדום. וואו, זה כל כך אדום.

איך – שני דברים מרכזיים העסיקו אותי באוראו הזה. האחד הוא הניסיון לפענח את ההבדל בין פפרמנט למנטה. לא ממש הצלחתי. כלומר, קיבלתי את התחשוה שלאוראו הזה יש טעם קצת יותר מתוק וקצת יותר חזק מחברו הירקרק, והריח של המנטה היה יותר דומיננטי. הדבר השני היה שוואו איזה צבע אדום מטורף יש למילוי הזה. כמעט גורם לך לחשוב שאוראו פפרמנט הוא אוראו מנטה שקרה לו משהו והוא הפך מרושע.

 

birthday

 

מה – אוראו יום הולדת. כן, באמת.

צבע מילוי – לבן עם סוכריות צבעוניות

איך – זה אוראו עם מילוי כל כך חזק, וריח כל כך חזק, שהוא כמעט מתגבר על העוגיה. לחובבי העוגות-שהן-בעצם-חטיף כמו כל העוגות הקטנות האלו של קינדר זה אוראו מושלם כי יש לו ממש את הטעם הזה. הנדסת המזון מאוד מרשימה 🙂 לי זה היה קצת יותר מדי.

בונוס – מאחורי חבילות של אוראו יש מתכונים. לא שמתי לב למתכונים כל כך בחבילות האחרות, אבל כאן המתכון הוא לוופי-פאי אוראוז עוגת יום הולדת, וכל, אבל כל ארבעת המרכיבים שלו הם תעשייתיים להפליא – מלבד האוראו יש לנו חבילת אינסטנט של עוגה לבנה עם סוכריות צבעוניות, ממרח מרשמלו ומשהו שלמיטב הבנתי הוא קצפת מוכנה קפואה.

 

אלו היו ארבעת פרשי האוראוז שקיבלתי. הידד! בכנות, אני ממש אוהבת אוראוז, אבל אני לא ממש אוהבת את המילוי הסטנדרטי הלבן וסובלת אותו בעיקר בשביל העוגיה שהיא באמת מהמוצלחות שבעוגיות, ועל כן שמחה מאוד לנסות מילוי אחר, אפילו אם הוא לא תמיד זמין. כיף שיש בארצנו הקטנטונת לפחות את מילוי השוקולד – הוא יספיק לי בעודי כמהה אל חמאת הבוטנים שעזבתני בטרם עת…

השאיפה היא להוציא את חלקו השני של המדריך לעריכת תמונה לפני החג, אבל במידה ולא אספיק – חג שמח לכולם, וגבינות טעימות לרוב 🙂

שוקולד לבן בטעם בזוקה

שוקולד לבן בטעם בזוקה הוא מבציר ייחודי, 2013 של עלית. צבעו הורוד העכור בא בניגודיות מעניינת עם אריזתו הבהירה. 95 גרם, חלבי, ומורכב מאשליות כמו שוקולד לבן ובזוקה – וכמובן, חומרי טעם וריח.

ואיזה ריח! בפתיחת עטיפה ראשונה ורחרוח עדין (אל תשכחו לסובב את החפיסה כמה פעמים, למיצוי מקסימלי של הארומה) תחושו הלם קל של נוסטלגיית בזוקה וצער על כך שטרם הגעתם לירח. אט אט נגלים הריבועים בינות לעטיפת הכסף המרשרשת. טעימה אחת ותאמרו לעצמכם "זה כמו בזוקה" ואז תתהו למה, הו למה, אתם ממשיכים לאכול את זה במקום ללעוס ולזרוק. והתשובה טומנת בחובה טעמים, רבדים בתוך רבדים, כנראה עקב היישון הממושך במעבדות בטון ישראליות.

רגע אחד לאחר הטעימה הראשונית תחושו חמיצות עדינה, לא שונה מאותה חמיצות שתחושו בלעיסת מסטיק. לאחר מכן – שוב טעם הבזוקה. ולבסוף, להשלמת החוויה – טעמה של עטיפת המסטיק, מתכתית, עדינה, חמקמקה. הייתה או חלמתי חלום? ואיפה הקומיקס? למה אין קומיקס (בכנות, קומיקס עצום היה יכול להקנות ערך של ממש לדבר הזה. אולי.)?

שוקולד לבן בטעם בזוקה
החלטתי להעניק לדבר הזה את התמונה שהוא ראוי לה.

אם אתם צריכים להביא משהו למסיבה ורוצים משהו שאף אחד לא יוכל להפסיק לדבר עליו (ולא ממש ירצה לאכול) – זה זה. אם אתם רוצים תשלובת טעמית מרתקת (אבל לאו דווקא טעימה) – זה זה. אם אתם אוהבים נייר כסף ורוד – זה גם זה. אהבתי בעיקר את העובדה שהקוביות גדולות ושזה מגיע רק בחפיסה שלמה כך שחייבים לקנות הרבה. אני כמו ישו, סובלת כדי שאתם לא תצטרכו (זה אשכרה משהו שמישהו אחר אמר עליי. באמת.)

להשיג בחנויות המובחרות. או משהו. ושמישהו יהיה נחמד ויביא לי כבר במבה עם סוכריות קופצות! האם אין שכר לפעולתי?!

פוסט זה מובא לכם בחסות תשעה שקלים ב-AM PM וחוסר זמן.

יש לי בחילה.

 

פוסט כתוב דק דק, מעוטר בקישוטים משונים ומתובל בזלזול כבד

אחרי שסיימנו (א' ואני) להעביר אותי דירה, מצאנו את עצמנו בדרכינו לעוד העברה אחרונה לבית אימי. הייתי מותשת. תדלקנו. אמרתי לעצמי, אקנה משהו בyellow, על אף המחירים האיומים. והנה, בין כריך מעוך לשוופס אשכוליות, נחה עיניי על תפוצ'יפס באריזה שחורה – סדרת השף, בטעם פטריות יער ושמנת.

אני מודה שלא ממש יצא לי לשכשך בבאז שנוצר סביב אייל שני. נהניתי קלות ממחולל ההתרשמויות הרנדומלי שלו, ואהבתי את הקומיקס בפוסט יום ההולדת של בישול בזול (אתם מחפשים את סוף הפוסט), אבל כל אלו הם הומור ואותו עצמו לא ממש שמעתי – אין לי טלוויזיה ולא יוצא לי להוריד את פרקי מאסטר שף ובהתחשב בעובדה שאני לומדת באקדמיה לעיצוב ואמנות אני בספק שאני צריכה עוד ניסוחים מליציים באורך הגלות בסדר היום שלי. אבל לא יכולתי שלא לחייך קמעה, ספק בשעשוע וספק במרמור, מהתיאור שנוסח לו על גב האריזה:

"תפוחים של אדמה מדברית שנאספו במסירות לב, נפרסו בסכין לנתחים דקיקים שהוזהבו ובושמו בפטריות של יערות וקרם חלב.

אני שמח להיות אתכם ועם התפוצ'יפס בסדרת השף.

אייל שני"

או אז גם ראיתי שלצד התיאור הנ"ל מודפסת בעוז חותמת הרבנות יחד עם הכיתוב"כשר פרווה" והבנתי שמדובר בעיקר במרמור.

קוראים יקרים, מה זה הבולשיט הזה? כלומר, מה העניין של לקחת מקבץ מילים סמי רנדומלי (אדמה מדברית מילא, אבל קרם חלב במוצר פרווה?!) ולהשתמש בו כשיווק? מה קרה למקבצי המילים הלא ממש רנדומליים, נניח "פרוסות תפוחי אדמה בטעם שמנת ופטריות יער", או, אם רוצים להיות מדויקים יותר "תפוחי אדמה שנחתכו באופן מכני לפרוסות, עורבבו עם אבקת פטריות, אבקת פטרוזיליה, המון מלח, מחזקי טעם וחומרי טעם וריח כדי שיהיה להם רמז לטעם של שמנת"?

כלומר, בסדר, שמות גדולים (?) עוזרים לפרסום, אז סבבה. אבל למה להוסיף את התיאור המטופש הזה? למה לקרוא לזה "סדרת השף" כשכל קשר בין זה לבין מטבח של ממש מתחיל ונגמר בשאיפה מילולית? אררג.

יש לי חלום. ובחלומי, הרבה מילים ייאמרו על ידי אנשים שבאמת רוצים לומר אותם, והם יהיו מילים של תוכן, ולא יגידו עליהן "פלצנות" יען כי זו מילה איומה כמעט כמו "לחפור". יש לי חלום ובו מילים כאלו ייאמרו על דברים שראויים להרבה מילים, דברים שאינם אוסף כימיקליים שמתיימר להיות קשור איכשהו לאוכל של ממש.

אה, כן, זה גם לא טעים. זה בעיקר טעם מעוות של פטריות והרבה טעם לוואי משונה.

בנימה אופטימית זו, ב-31.8 היה בלוג-דיי ואני החמצתי אותו, שכן מעולם עד השנה לא שמעתי עליו קודם… גיליתי אותו במקרה על דרך המלצתה הנדיבה של מאיה מבלוג "בצק אלים", אבל לא הספקתי לכתוב כלום בעצמי. עם זאת, מאחר ואני חובבת גדולה של ימי אינטרנט החלטתי לפצות על כך על ידי לינקים לבלוגים שאני אוהבת בסוף הפוסטים הקרובים שאעלה. אמנם כבר בפוסט זה השתדלתי לשלב כמה קישורים, אבל הקישור ה"רשמי" הראשון, אני משערת, יהיה Inn at the Crossroads.

מדובר בבלוג חמוד נורא שמביא מתכונים לשלל מאכלים הנמצאים בסדרת הספרים "שיר של אש וקרח", שחלקכם אולי מכירים מהסדרה שיצאה השנה ב-HBO, משחקי הכס, שמבוססת על הספר הראשון. בבלוג מביאים מתכונים בגרסת ימי הביניים שלהם וגם בגרסה המודרנית אם יש, ומדי פעם אף ממליצים על מתכונים אהובים מימי הביניים שהם היו רוצים לראות בספר אך לא נמצאים בו. אותי זה מאוד מגניב, והרבה פעמים זה גם נראה מאוד טעים.

skinny cow

לפני כמה שבועות הסתובבתי בסופר עם חברה והיא חיפשה מותג גלידות דלות שומן חדש בשם "skinny cow". מאוחר יותר באותו השבוע יצא שא' הזדעזע בפניי על אותו מותג בדיוק והראה לי פלאייר. חככתי בדעתי רבות, ובסוף החלטתי לכתוב על העניין.

בואו ונתחיל בשם – skinny cow. אישה, אם את רואה את הגלידה הזו – את פרה. את יכולה לנסות להיות פרה רזה – זה אפילו כתוב לנו על האריזה – "העוצמה קיימת בך, עכשיו נותר לך רק להתחיל ולפעול" (סחטיין על הניסוח המתאים לשני המינים, וכמובן שבעיות דימוי עצמי אינן נחלתן של נשים בלבד)- אבל בסופו של יום, את פרה. זה שם שמבטא כל כך הרבה, באופן כל כך פשוט, חיובי וחייכני. אפשר לקפל לתוכו את העובדה שחנויות למידות גדולות התחילו למכור בגדים ממידה 40, או את העובדה שבמותגים כמו קסטרו ושות' כבר כמעט בלתי אפשרי למצוא מידות 44 ומעלה, וכשיש הגודל הפיזי של המידה קטן מאשר המקובל בעולם. אפשר לקפל לתוך זה את העובדה שכמעט כל דף פייסבוק פתוח של אישה יעוטר בפרסומת אחת לפחות שקשורה להרזייהניתוח פלסטי (טוב, או חתונה, דרכים לגרום לבן הזוג אושר ומשהו שיעזור לך לא לעבוד במטבח כל כך קשה. וזה רק מהדף שפתחתי עכשיו). אפשר לקפל לתוך זה את העובדה שכשמחפשים "האם אני שמנה?" בגוגל, השאלות הראשונות שמתקבלות הן של ילדות בנות 15 (או 11…). שאנורקסיה מתחילה להיות בעיה של גילאים צעירים יותר ויותר. בגלל שנראה שכיום, כל נקבה היא פרה פוטנציאלית. כשהאישה היא פרה, המון אנשים מרוויחים. חוץ מהנשים עצמן. כאמור, כל אחת יכולה לנסות להיות פרה רזה – וכאן נכנסות שלל תעשיות וביניהן הגלידות לעניין.

ואיזו פרה רזה את רוצה להיות? מזל שיש לוגו שידגים לנו.

לא ממש התחשק לי לשים את שם הבלוג על תמונה שכזו...

פרה שכובה לה בחושניות על שם החברה, עצמותיה מתבדרות ברוח וסביבה סרט מדידה צהוב, משל הייתה ליידי גאגא דיאטטית במיוחד. לא במפתיע, היא רזה. פעם, אי שם בתנ"ך, פרות רזות הן סימן למזל רע. עכשיו זה דווקא אחלה. ולא סתם רזה – גרומה. זרועות בולטות באמירה הנחשקת "אין עליי ולו גרם שומן אחד". על בריאות לא ממש כתוב שם. והפרה הרזה הזו היא אסטרטגיה שיווקית יעילה. כי זה מה שאומרים לנשים ונערות (עד מתי עד שזה יעבור לילדות של ממש?) שהן צריכות לשאוף אליו. עכשיו, אני אמנם לא הייתי מכנה את עצמי "שמנה". אני כן הייתי מרוויחה בריאותית מלהוריד כמה קילוגרמים עודפים, ובטח שמלהיכנס לכושר – שנת הלימודים האחרונה ותקופת הבחינות בכלל לא ממש עשו לי טוב בתחום. אבל אם אכנס למשטר דיאטטי כלשהו זה יהיה ממש מתוך ההבנה הזאת – ולא מתוך השנאה העצמית הפוטנציאלית במסווה של עפעוף ריסים מצוירים שאני רואה במותג הזה.

עכשיו, מסיבות שונות הייתי מעדיפה שלא לקנות את זה בכלל. אבל, חשבתי על זה רבות והחלטתי שזה לא כזה לעניין לשטוח את משנתי ולא לבחון את המוצר. אז קניתי וטעמתי.

דבר ראשון, זה מהגלידות היקרות ביותר שנתקלתי בהן. ל-6 יחידות, סה"כ 395 גרם, שילמתי 29.99 שקלים חדשים. זה יותר מבן&ג'ריס. זה יותר מהאגן דאז. זה הרבה יותר מקרמיסימו בטעם יוגורט ותות, 2% שומן (ש,אולי בעוונותיי, אני מאוד מחבבת). זה הרבה, הרבה כסף. אז נכון שהסופר הקרוב למקום מגוריי נוטה להיות יקר – אבל גם שם הגלידה הספציפית הזאת יקרה יותר מהשאר.

המראה מוצלח – תכלס, בדיוק כמו בתמונה, אולי קצת דק יותר. ברמת הטעם, אני מודה שביחס לגלידות מופחתות שומן זה היה לא רע. לא ממש הרגשתי טעם חזק של וניל, אבל היא לא הייתה מתוקה מדי. כן היה טעם לוואי עדין שכזה, אבל עדין. הביסקוויט עצמו היה חביב, גם אם לא פריך במיוחד. אבל זה מאז ומתמיד בעייתי בגלידות ארוזות.

אני מיציתי את הניסיון. את הגלידה הזאת לא אקנה שוב. טעם חביב לא מצדיק בעיניי את המיתוג המזעזע, ואני מעדיפה להישאר עם קרמיסימו, או יותר טוב – עם אבטיח. אני משערת שניתן לטעון שאני מגזימה, וזה לגיטימי. אני, בתור בחורה שלא רואה את עצמה מגולמת בצורת פרת עור ועצמות, אולי יכולתי לתת לעצמי להנות מהספק ולהמשיך את ההנאה המועטה שהגלידה הזאת הייתה יכולה לספק לי. אבל זה לא עוצר בי, וזה לא עוצר בגלידה. לשמחתי פה ושם כבר עולות קריאות נגד דוגמניות מרוטשות עד העצם. אז, מתוך הגזמה או לא, אני אמנע מעתה והלאה.

הידעתם? החיה עם אחוז השומן היחסי הגבוה ביותר היא בכלל לוייתן כחול. מישהו באמת צריך למתג פרות קצת יותר טוב... חיה די חביבה, סך הכל

Chubby Hubby!!!1

תקופת בחינות וכאלה, אבל בין כל הדברים ש"חופשת הסמסטר" מביאה לנו, יש גם הבלחות של גלידה.

אוקיי. אז דמיינו לעצמכם בייגלה. צפו אותו בשוקולד. עכשיו – מלאו אותו בחמאת בוטנים.

מופרך? לא בשביל בן וג'רי.

עכשיו דמיינו את כל הקטע הזה מנקד לו גלידת וניל עם סווירלים של חמאת בוטנים ושוקולד.

במקום בלי המקרר, זה פשוט לא אותו הדבר...

ברצינות, הדבר הזה מדהים. הוא על סף הכבד ועמוס מדי, בעיקר למי שאינו רגיל לדברי שחיתות מעין אלו. אבל הוא מדהים. החיסרון היחיד שלו הוא העובדה שבייגלה לאו דווקא מחזיק כל כך טוב בגלידה, והפריכות שלו לוקה בחסר. אבל לעזעזל, זה בייגלה, מצופה שוקולד, ממולא בחמאת בוטנים!

זו לא גלידה, זו אמנות. אמנות שרק אמריקאים יכולים לחשוב עליה.

ואם זה לא הספיק כדי להפוך אותי למעריצה נלהבת של הגלידה זאת ושל בן&ג'ריס בכלל, בספטמבר 2009 בוורמונט  יצאה מהדורה של אותו הטעם תחת השם "האבי-האבי", להעלאת מודעות וכהזדהות עם המאבק לאפשר נישואי זוגות חד מיניים, שזה גם מגניב.

ונילה טופי קראנץ'

לא צריך שם אחר לרשומה הזו, משום שהטעם אומר את הכל. וניל. טופי. קראנץ'. האמנם?

באמת, באמת ששקלתי להפסיק עם כל העניין. גלידות באות אל קרבי והקלוריות, הו הקלוריות. אפסיק, אמרתי לעצמי. אעשה הסבה לארנבת ואחיה על חסה לבדה.

ואז, בסופרמרקט שבמעמקיי ההר, ראיתי את הקרטון הזה כשהאחוזים הנוספים מעטרים אותו והמילה "אקסטרה" לוחשת בתשוקה שרק מילים כתובות יכולות ללחוש בה. לא הצלחתי לעמוד בזה. פשוט לא. אימצתי אותו אל חיקי, העברתי אותו בקופה, והוא ליווה אותי באוטובוס בדרך הביתה, עד המקפיא, עד הסוף המתוק, או המר, תלוי איך מסתכלים על זה – שכן סופו של הקרטון הוא בפח, אחרי שזללתי לאיטי את כל שש מאות ומשהו המיליליטר שלו בהנאה מרובה.

אני מודה שנחמד להיתקל בפרושים שונים (וויקיפדיה, אהובתי…) לממתקים שונים דרך הגלידות השונות. והפעם – טופי. הטופי שעליו גדלתי היה מעין דבר פירותי, צמיגי משהו, מתוק להחריד. טעים, או דוחה (בעיקר עם הוצמד אליו הכשר בד"צ, האויה), אבל בהחלט צמיגי.

כמו בפאדג', גם כאן ציפיתי למרקם רך משהו ונתקלתי בקושי. הטופי שבגלידה הוא יותר בכיוון של סוכריית קרמל. אבל הו, איזו סוכריית קרמל.

החלק היפה בגלידות האלו הוא התוספות. במקרה של טופי קראנץ, בנבכי גלידת הוניל הזו נמצאים רסיסים של אותו חומר סוכרייתי, עטופים בשוקולד אוהב. אבל הקטע הטוב באמת הוא המליחות. כן, מליחות. אני יכולה להישבע שבעמקי הטופי נמצא לו מלח, והקונטרסט, הו הקונטרסט. האם זה רק הדמיון שלי שמרגיש את התפוצצות הטעמים? האם זה חומר תת הכרתי בגלידות הללו (זהה במקצת לחומר הממכר שאני חושדת שיש בלואקר)? אין לדעת. אבל זה טעים.

מחשבות הכפירה שלי נמוגו בכפות של גלידה עם טופי מנצנץ, ואני ממשיכה לתור אחר הטעם הבא. אם כי להבא, אולי, אקח את האריזות האישיות…

 

Huff and puff

לחברתי הטובה – אקרא לה ע' בהיעדר השראה כרגע – ולי יש מנהג מגונה ביותר של צריכת כמויות איומות של פיצה בצוותא תוך צפייה בסדרות ערפדים זולות. בהיעדר סדרות ערפדים שטרם ראינו, מצאנו את עצמנו בדירתי רואות את יצירת המופת "סקוט פילגרים נגד העולם" וניצלנו את ההזדמנות על מנת להזמין את הפיצה החדשה של דומינוס, הלא היא "Puff פיצה", פיצה מבצק עלים פריך. אנחנו מחבבות למדי את דומינוס כי יש להם מבצעים לא רעים ותוספות כיפיות ולאו דווקא כשרות, ולעיתים בחורה פשוט רוצה פחמימות עם בשר וגבינה וקלוריות. אז הרי. חששתי מקונספט הבצק, אבל אמרתי, באמת כדאי לנסות.

כשהזמנתנו הגיעה, גילינו שמשום מה חסרה תוספת ואחרי שהתקשרנו לקטר נוכחנו שהבעיה קרתה עוד בתהליך ההזמנה וקיימת אף במייל האישור (התוספת שהזמנו לא הופיעה בה כלל). בכל זאת, הובטחה לנו תוספת חינם בהזמנתנו הבאה. היה נחמד ביותר, והסבנו לאכול עולצות ורעבות.

אתחיל בקצת צבע.

וזה כה צבעוני!

פתחנו באצבעות גבינה שבעקבותן החלטנו מבעוד מועד להזמין ולנסות את מארז המונוסודיוםדיפים. דווקא הופתענו לטובה. הפומודורו היה החביב עליי בפשטותו (למרות שיש לי תחושה שבינו לבין המילה פומודורו יש בעיקר עגבניות), ואילו ע' העדיפה את הפלפלים הכתומים החריפיםחרפרפים קמעה. הפסטו אף הוא לא רע בכלל, ונראה פחות רדיואקטיבי בצבעו ממוצרים דומים.

אחרי הנחמדות של הדיפים, עברנו לפיצה עצמה, שהחלטתי להציג כאן במלוא עוצמתה הויזואלית-

יכולתי לסגנן משהו, אבל האמת שיש משהו כמעט פלאי בכמה לא מרשים זה נראה בדיעבד.

אסכם זאת באמירה פשוטה: אם הייתי רוצה מלאווח, הייתי הולכת לג'חנון באר במרכז העיר. לא רציתי מלאווח. רציתי פיצה. אולי הייתי צריכה לדעת, בצק עלים וכאלה. אבל עדיין – זה לא היה מגעיל, אבל זה פשוט לא היה טעים. התבאסנו, והמגש הלך לאחר כבוד למקפיא שלי, שם אשמור אותו לאויביי הגדולים או לאנשים רעבים עד חוסר אכפתיות.

מה גם, שאני לא מבינה למה לחתוך פיצה ריבועית למשולשים, ולא לריבועים קטנים. כאן זה אמנם קצת הכרחי בגלל נטיית ההתפרקות של הבצק, אבל התוצאה נותרת לא נוחה במיוחד. חשנו דחף עז לגלגל את המשולשים המשונים שנוצרו בחיתוך, ממש כמו במלאווח, אפילו לפני שטעמנו והבנו כמה הדמיון חזק.

לפעמים, פעמים רבות, Less is more. פעם הבאה, אדבוק בפיצה פיצתית במובהק, ועדיין, דומינוס נשארה חביבה עליי – בעיקר אחרי האדיבות בעניין התקלה הטכנית.

בנוסף, אחרי גיגול אודות הפיצה, הגעתי לפרסומת שמכילה בובת גרב ומאור כהן, הזויה במיוחד. אני מודה, ליבי שבוי קמעה.

Going Bananas

ברוכים הבאים לעוד פרק במסע המפרך (והמופרך) שלי לטעום את כל טעמי בן&ג'ריס, והביקורות החסרות כל השפעה שמגיעות איתו.

והיום – Chunky Monkey, "גלידת שמנת משובחת עם בננות, חתיכות פאדג' (8%) ואגוזי מלך (5%)" (מחלקה האחורי של האריזה. שהיא עגולה, אז זה די מעניין). את השם, מציינת האריזה, תרם מעריץ שרוף. זה כרגיל נשמע מופרך, ynet למשל חושב אחרת ראו עובדה מספר 8. מצד שני, אני זו עם שאיפה לעורקים חסומים ולטעום את כל הטעמים אחרי שחלקם כבר הלכו לעולם שכולו טוב.

282 קלוריות למאה גרם, שהם קצת פחות מרבע קרטון המכיל 425 גרם שהם 500 מ"ל של נום טהור.

בניגוד לבצק-עוגיות-שוקולד-צ'יפס, כאן לא הגעתי עם ציפיות גבוהות – לא זכור ללי שהתלהבתי ממנה אי שם לפני כל אותן שנים ולטעם הזה מעריצים כה נלהבים שבצק העוגיות כבר לימד אותי לקחת בעירבון מוגבל.

אבל אז…

הגלידה היא מעין טעם בננתי-טעם-לוואי שכזה, שהוא כה נהדר ומתוק בטירוף, ואז מגיע עניין החיפוש של אותם חתיכות נהדרות של אגוזי מלך. הו, אגוזי מלך. איזו בחירה מופלאה. כל כך מעניין יותר מפקאן או משהו כזה. אז, אגוזי מלך. 5%, לפי האריזה. וחתיכות של פאדג'. הבעיה היחידה שלי בגלידה הזו, היא אכן הפאדג'. שבבי שוקולד קשים, שדי מקפיאים את הפה. מוטב היה אם היה מרכיב שוקולדי נימוח יותר. ועדיין, שוקולד הוא שוקולד, והטעם משתלב היטב.

כמו כל טעם, מומלץ לאכול אחר דקה מחוץ למקפיא. גם מקל על החלוקה, וגם נחמד ושמנתי יותר.

בכל מקרה, הגלידה הזו מקבלת ציון גבוה בסולם הלא קיים של דירוג טעמי בן&ג'ריס. כמו כן, היא מעלה את השאלה הפילוסופית – האם אנו רוצים יותר אגוזי מלך בגלידה משום שיש בה מעט? כלומר, האם הרצון המיידי שלי לעוד אגוזים היה נעלם אם אכן היו בגלידה עוד אגוזים? האם הציד, החיפוש, רק מגדיל את ערכם?

עם שאלה זו אסיים ופניי אל האופק, במחשבות על הטעם הבא.