תגית: בן&ג'ריס

בוסטון קרים פאי

אחת לשבועיים נפגשים אני וקבוצת חברים בירושלים כדי להילחם במפלצות. זה נחמד. מדי פעם, נניח, כשאני מוצאת את עצמי נוסעת לירושלים כדי ללכת לנגריה ספציפית (!) רק כדי לגלות שאין בה את מה שאני צריכה (!!), אני מוצאת את עצמי נסה על נפשי משכונת תלפיות ובקריית יובל מוקדם מהצפוי. לפעמים, זה אומר שאני מגיעה לסופר שנמצא שם ומחפשת דברים נחמדים או משעשעים. ואז, אז אני לפעמים מוצאת דברים שווים. וכשאני אומרת לפעמים, אני מתכוונת להפעם. כך יצא ששבוע שעבר, לאחר היותו חמקמק כצפוי, הנחתי את ידי על פיינט של הגלידה החדשה של בן וג'רי, הלו היא בוסטון קרים פאי (Boston Cream Pie).

11215188_837502839636996_216905594641233151_n

עכשיו, כל מי שעיניו בראשו ואינטרנטו מכוון כהלכה וודאי שם לב שהמון זמן לא היה כאן פוסט. אבל הי, עכשיו חופש (פחחח) אז יש זמן (מגה פחחח. הידעתם? "פחח" זה משילובי האותיות השנואים עליי ביותר) וחשבתי לעצמי שאם לנסות לחזור לעניינים, אין כמו פוסט בסדרה הפופולרית "הדר כותבת הרבה יותר מדי מילים על טעמים של בן וג'רי". להלן.

אז, בוסטון קרים פאי אמורה להיות גלידת פאי קרם בוסטוני, עם חתיכות של עוגת ספוג צהובה, פאדג' וסירופ בטעם שאין לי כח לתרגם. התוצאה? טעם לוואי. המון טעם לוואי. אמנם לא מתקרבים כאן לרמת האוראו עוגת יום הולדת, אבל בהחלט מנסים.

זה ממש מעציב אותי כי כבר זמן מה שהטעמים החדשים של בן וג'רי מבאסים. היה לנו את שלישיית היוגורט ואת הקרמל סוטרה, והם כולם… לקו בחסר. למעשה הדבר העיקרי שנחמד לי לאחרונה בבן וג'רי הוא הכמיהה לטעום דברים שיש בארצות אחרות (ביפן התור לחנות השתרך עד אין סוף אז ויתרתי. יש גבול, וגם הייתי ביפן אז זה לא שחסר מה לאכול.) ולהתלהב מכמה הם מגניבים. וכמובן, לקוות לטעמים חדשים.

אז נהניתי מלטעום טעם חדש, כי הוא חדש. אבל וואלה, זה לא היה טעים כל כך. כלומר, זה לא היה מחריד, מה שלגמרי חששתי ממנו, אבל זה גם לא היה טעים. וזה עוד מבלי שאני מכירה את הפאי המקורי (שהוא למעשה בכלל לא פאי) ואני משערת שאנשים כן אוהבים אותו וזה.

לסיכום, בלב כבד, לא הייתי רצה לקנות את הגלידה הזאת. או הולכת. אבל כל הכבוד לבן וג'רי על היותם מגניבים ועל האחלה הטמעת מותג שבעולם.

שלושה בלוגים גלידה

מור אומרת שאני יכולה להיות נונקופורמיסטית ולכתוב פוסט בלוג-דיי גם אחרי שבלוג-דיי נגמר. אז הנה! תכלס, שנה שעברה פשוט החמצתי אותו לחלוטין, אז אני משערת שאני הולכת ומשתפרת! מי יודע, אולי שנה הבאה אני אשכרה אכתוב פוסט בבלוג-דיי עצמו…

אז, מאחר והכותרת הזאת עובדת רק עם שלושה בלוגים, נאלץ להסתפק בשלושה. אני מזכירה לכם שכאן למעלה בעמודים השונים בבלוג יש דף קישורים מומלצים, ושם יש וילכו ויתווספו עוד בלוגים ככל שיהיה לי זמן לסדר אותו כמו שצריך. אז, בואו נתחיל…

מכירים את זה שאתם מסתכלים על תמונות בבלוג, אבל לא ממש קוראים בו שום דבר? אז, כשמור מ-Morecake מפרסמת פוסט חדש זה לא ככה עבורי, לשם שינוי. כן, אחרי ימים ארוכים של לימודי צילום יש משהו מאוד מרענן בתמונות שלה, אשר מצולמות בטכנולוגיה מתקדמת ביותר (באמת!), אבל יותר מזה – זה בלוג פשוט מצחיק ואמיתי ואפילו הקשב ההולך-ופוחת-לאור-פלאי-הטכנולוגיה-והו-מה-זה-שם-מנצנץ-במסך שלי שם את בעיותיו בצד ואני אשכרה קוראת כל פוסט ופוסט.

אור נגוהות הוא בלוג של אישה מוכשרת ש(כבר לא!) לומדת איתי בבצלאל, במחלקה לצילום. בהתאם לעובדה הזאת הצילומים בבלוג מהממים – בדרכם המיוחדת של סרטי צילום, של אור רך שנתפס בעדשה ומטביע את חותמו על הכימיקלים. זכיתי אף לא פעם לטעום את מעשי ידיה, ואין ספק שהם בהחלט עומדים ברף הויזואלי (אהמ כל האנשים המוכשרים שלא טעמתי את עוגיותיהם אהמ!)

לגבי הבלוג השלישי קצת התלבטתי. יש כל כך הרבה… אבל אז היום צץ הפוסט הנפלא שמלמד איך להכין סטייקים בצידנית וזה היה כל כך הזוי, מופרע ואפשרי שפשוט לא יכולתי שלא לשים אותו כאן כבלוג שלישי. Haz Nom הוא ללא ספק הבלוג עם אחד מהשמות האהובים עליי בבלוגספירה העברית הטעימה, ולשם המוצלח מתווספים גם הסברים מדוקדקים והרבה יצירתיות. כלומר, באמת. סטייקים בצידנית!

ועכשיו – גלידה!

כבר זמן מה שאני תוהה לעצמי על גורלו של המסע שלי לסיקור טעמי בן&ג'ריס. לעיתים זה מרגיש חסר טעם. אני שוכבת ערה בלילות קרים וחושבת לעצמי – "למה?" במקרה הטוב ו"את מי זה מעניין?" במקרה הטוב השני. אבל רבותיי, גלידה. באמת שלא צריך יותר. ותכלס, גם על גלידה אפשר לדבר הרבה. עדיף ממלחמות, ללא ספק.

אז, טעם חדש הגיע למחוזותינו, הלא הוא הקרמל סוטרה. מעבר לזה שזה בעיני אחד מהשמות הפחות מוצלחים של הגלידות האלו (כן, שמות זה חשוב. גם צבעים לקירות אני בוחרת לפי השמות! אחרת איך אצליח לבחור בין לילך חצילי לערפל חלומי? שניהם נראים טוב!), אין ספק שזו גלידה למיטיבי לכת בלבד. מה היא גלידה למיטיבי לכת אתם שואלים? אני אסביר.

בעיני, לגלידה צריך להיות איזון. יש וניל ניטרלי, יש שוקולד חזק ונוכח, יש פירות חמצמצים מרעננים. בקרמל סוטרה יש רק טעמים דומיננטים ושום הפוגה. באם! גלידת שוקולד. פאו! גלידת קרמל מתוקה להחריד. בנג! ליבת קרמל רכה. ממש באטמן הולך פה. ולכל זה מתווספים עוד מיני שבבי שוקולד מריר. אחרי כמה כפות של הדבר הזה, צריך לשתות מים. אפילו הרבה מים.

הטעמים טעימים כתמיד, ואני משערת שגם הקטע הזה של קרמל רך מוקף בגלידה הוא די מגניב אבל אני אישית מעדיפה את הטעמים שלי כבר מסובבים יחד, זה יותר נוח.

בקיצור – ציון גבוה על הביצוע, כתמיד. לא חושבת שאני מסכימה עם הקונספט. אני אשאר עם הצ'אבי האבי שלי, תודה רבה.

ועכשיו, מאחר ולא היו תמונות בפוסט – במרץ – שזה לפני די הרבה זמן – הכנתי תמצית וניל ביתית, זוכרים? אז ככה היא נראית היום:

אז, אמנם צילמתי אותו עם השמש ממש מאחוריו, והוא יותר כהה במציאות, אך עדיין לא כהה כמו שהייתי רוצה וכמו שהוא כנראה היה אם הייתי חותכת את המקלות כמו שצריך. אבל, הצבע שלו האדים והעמיק, והריח הוא ריח ונילי וחזק, וכבר לפני כמה חודשים השתמשתי בה קצת וכבר אז כפית של תמצית הורגשה היטב. אז, אני מרוצה. הייתי אומרת "נראה מה יקרה בבלוג דיי הבא", אבל כולי תקווה שבדירתי החדשה שאין לי מושג עדיין איפה היא ואיך היא תראה, יהיה גם תנור, ותמצית הוניל הזאת תגמר עד אז 🙂

cinnamon buns

לא כתבתי כבר המון זמן ותכלס, לא היה לי גם  הרבה לכתוב עליו. כן, יש כמה דברים בתכנון. יש כמה מאכלים שאני מנסה וכאלה. יש להכין עוד וופלים וקינוחים ולנסות לפוצץ עוד ירקות בדרכים יצירתיות. אבל אין זמן.

ואז נזכרתי – יש טעמים של בן&ג'ריס שטעמתי! וטרם כתבתי עליהם! אגב, זה בכלל לקח טוב לחיים. כשדברים נראים קצת קשים או עגומים, זכרו שיש טעמי גלידה שטעמתם, וכאלו שעוד אפשר לטעום. הו, העומק!

בכל מקרה, בחור אחד, בוא נקרא לו "א" (והוא בתקווה יחבב את זה, כי הקדשתי לו אות שתהיה רק שלו, לפחות בינתיים) נוהג לספק לי גלידה פה ושם. הוא מוצלח that way. מה שכן, כמו לרבים אחרים גם לו אין את מקרר הפלא שלי (להרבה אנשים אין את מקרר הפלא שלי. למען האמת, יש אותו בדיוק לי, וזהו), ולכן כשישבנו לאכול גלידה נאלצתי לצלם בתנאים לא לבנים בעליל.

הגלידה הזאת מומלצת לאנשים שאוהבים קינמון ובצק. לכאורה, הבסיס הוא גלידת קרמל. אבל זו לא הנקודה. יש בדיוק שתי נקודות לגלידה הזאת. האחת היא קינמון. השנייה היא בצק. והאלים ישמרו על האמריקאים ההזויים שעלו על המהלך הדי חולני הזה של לאכול בצק של דברים. ונאמר אומ נומ נומ.

הגלידה הזאת די מתוקה, ויש לה טעם קינמוני מאוד חזק. את הטעם הזה שוברות מדי פעם חתיכות של בצק, אבל גם להן יש טעם חזק של קינמון אז זה לא מאוד שוברני, בעצם. הממ. היא די סבבה בכל הקשור לגלידה. אישית אני פחות אוהבת גלידות כל כך מתוקות, אבל היא מוצלחת למי שכן ולמי שאוהב קינמון (אה, כן, יש בה קינמון. ציינתי את זה כבר? ובצק), או לאנשים שלא אוהבים גלידת וניל (או חיים בהכחשה. שמעתי שזה קורה) שמשמשת בסיס להרבה טעמים של יצרנית הגלידה הנ"ל.

בנוסף.

שימו לב למה שכתוב שם:

"Caramel Ice Cream with Cinnamon Bun Dough & a Cinnamon Streusel Swirl"

Streusel. לומדים מהבלוג הזה דברים חדשים כל פוסט והפעם למדתי על מילה זו. אין לי ממש מושג איך הוגים אותה כראוי, אין לי מושג אם טעמתי קינוח שהשתמש בזה ואני לא בטוחה ששמתי לב לזה בגלידה, אבל תראו כמה חמודה היא נראית! Streusel! היאח!

אז וויקיפדיה. Streusel. הו, וויקיפדיה. הו, Struesel. קצת כמו קרמבל, אבל עם יותר מודעות עצמית. מודעות עצמית זה חשוב.

 

בעתיד, פוסט על אוכל של ממש (אם יהיה לי קצת זמן), פוסט על אוכל שהוכן באמצעות קסם (אם אני אמצא כוחות קסם) או לחלופין (וכנראה), איך להיות סטודנט בצום כבד כפוי ולהישאר בחיים (אם אשרוד). הישארו עמנו.

Chubby Hubby!!!1

תקופת בחינות וכאלה, אבל בין כל הדברים ש"חופשת הסמסטר" מביאה לנו, יש גם הבלחות של גלידה.

אוקיי. אז דמיינו לעצמכם בייגלה. צפו אותו בשוקולד. עכשיו – מלאו אותו בחמאת בוטנים.

מופרך? לא בשביל בן וג'רי.

עכשיו דמיינו את כל הקטע הזה מנקד לו גלידת וניל עם סווירלים של חמאת בוטנים ושוקולד.

במקום בלי המקרר, זה פשוט לא אותו הדבר...

ברצינות, הדבר הזה מדהים. הוא על סף הכבד ועמוס מדי, בעיקר למי שאינו רגיל לדברי שחיתות מעין אלו. אבל הוא מדהים. החיסרון היחיד שלו הוא העובדה שבייגלה לאו דווקא מחזיק כל כך טוב בגלידה, והפריכות שלו לוקה בחסר. אבל לעזעזל, זה בייגלה, מצופה שוקולד, ממולא בחמאת בוטנים!

זו לא גלידה, זו אמנות. אמנות שרק אמריקאים יכולים לחשוב עליה.

ואם זה לא הספיק כדי להפוך אותי למעריצה נלהבת של הגלידה זאת ושל בן&ג'ריס בכלל, בספטמבר 2009 בוורמונט  יצאה מהדורה של אותו הטעם תחת השם "האבי-האבי", להעלאת מודעות וכהזדהות עם המאבק לאפשר נישואי זוגות חד מיניים, שזה גם מגניב.

ונילה טופי קראנץ'

לא צריך שם אחר לרשומה הזו, משום שהטעם אומר את הכל. וניל. טופי. קראנץ'. האמנם?

באמת, באמת ששקלתי להפסיק עם כל העניין. גלידות באות אל קרבי והקלוריות, הו הקלוריות. אפסיק, אמרתי לעצמי. אעשה הסבה לארנבת ואחיה על חסה לבדה.

ואז, בסופרמרקט שבמעמקיי ההר, ראיתי את הקרטון הזה כשהאחוזים הנוספים מעטרים אותו והמילה "אקסטרה" לוחשת בתשוקה שרק מילים כתובות יכולות ללחוש בה. לא הצלחתי לעמוד בזה. פשוט לא. אימצתי אותו אל חיקי, העברתי אותו בקופה, והוא ליווה אותי באוטובוס בדרך הביתה, עד המקפיא, עד הסוף המתוק, או המר, תלוי איך מסתכלים על זה – שכן סופו של הקרטון הוא בפח, אחרי שזללתי לאיטי את כל שש מאות ומשהו המיליליטר שלו בהנאה מרובה.

אני מודה שנחמד להיתקל בפרושים שונים (וויקיפדיה, אהובתי…) לממתקים שונים דרך הגלידות השונות. והפעם – טופי. הטופי שעליו גדלתי היה מעין דבר פירותי, צמיגי משהו, מתוק להחריד. טעים, או דוחה (בעיקר עם הוצמד אליו הכשר בד"צ, האויה), אבל בהחלט צמיגי.

כמו בפאדג', גם כאן ציפיתי למרקם רך משהו ונתקלתי בקושי. הטופי שבגלידה הוא יותר בכיוון של סוכריית קרמל. אבל הו, איזו סוכריית קרמל.

החלק היפה בגלידות האלו הוא התוספות. במקרה של טופי קראנץ, בנבכי גלידת הוניל הזו נמצאים רסיסים של אותו חומר סוכרייתי, עטופים בשוקולד אוהב. אבל הקטע הטוב באמת הוא המליחות. כן, מליחות. אני יכולה להישבע שבעמקי הטופי נמצא לו מלח, והקונטרסט, הו הקונטרסט. האם זה רק הדמיון שלי שמרגיש את התפוצצות הטעמים? האם זה חומר תת הכרתי בגלידות הללו (זהה במקצת לחומר הממכר שאני חושדת שיש בלואקר)? אין לדעת. אבל זה טעים.

מחשבות הכפירה שלי נמוגו בכפות של גלידה עם טופי מנצנץ, ואני ממשיכה לתור אחר הטעם הבא. אם כי להבא, אולי, אקח את האריזות האישיות…

 

Going Bananas

ברוכים הבאים לעוד פרק במסע המפרך (והמופרך) שלי לטעום את כל טעמי בן&ג'ריס, והביקורות החסרות כל השפעה שמגיעות איתו.

והיום – Chunky Monkey, "גלידת שמנת משובחת עם בננות, חתיכות פאדג' (8%) ואגוזי מלך (5%)" (מחלקה האחורי של האריזה. שהיא עגולה, אז זה די מעניין). את השם, מציינת האריזה, תרם מעריץ שרוף. זה כרגיל נשמע מופרך, ynet למשל חושב אחרת ראו עובדה מספר 8. מצד שני, אני זו עם שאיפה לעורקים חסומים ולטעום את כל הטעמים אחרי שחלקם כבר הלכו לעולם שכולו טוב.

282 קלוריות למאה גרם, שהם קצת פחות מרבע קרטון המכיל 425 גרם שהם 500 מ"ל של נום טהור.

בניגוד לבצק-עוגיות-שוקולד-צ'יפס, כאן לא הגעתי עם ציפיות גבוהות – לא זכור ללי שהתלהבתי ממנה אי שם לפני כל אותן שנים ולטעם הזה מעריצים כה נלהבים שבצק העוגיות כבר לימד אותי לקחת בעירבון מוגבל.

אבל אז…

הגלידה היא מעין טעם בננתי-טעם-לוואי שכזה, שהוא כה נהדר ומתוק בטירוף, ואז מגיע עניין החיפוש של אותם חתיכות נהדרות של אגוזי מלך. הו, אגוזי מלך. איזו בחירה מופלאה. כל כך מעניין יותר מפקאן או משהו כזה. אז, אגוזי מלך. 5%, לפי האריזה. וחתיכות של פאדג'. הבעיה היחידה שלי בגלידה הזו, היא אכן הפאדג'. שבבי שוקולד קשים, שדי מקפיאים את הפה. מוטב היה אם היה מרכיב שוקולדי נימוח יותר. ועדיין, שוקולד הוא שוקולד, והטעם משתלב היטב.

כמו כל טעם, מומלץ לאכול אחר דקה מחוץ למקפיא. גם מקל על החלוקה, וגם נחמד ושמנתי יותר.

בכל מקרה, הגלידה הזו מקבלת ציון גבוה בסולם הלא קיים של דירוג טעמי בן&ג'ריס. כמו כן, היא מעלה את השאלה הפילוסופית – האם אנו רוצים יותר אגוזי מלך בגלידה משום שיש בה מעט? כלומר, האם הרצון המיידי שלי לעוד אגוזים היה נעלם אם אכן היו בגלידה עוד אגוזים? האם הציד, החיפוש, רק מגדיל את ערכם?

עם שאלה זו אסיים ופניי אל האופק, במחשבות על הטעם הבא.

נו, וניל כזה

ציינתי כבר את חלומי לטעום כל טעם ניתן לטעימה של בן אנד ג'ריס. שלבו את זה עם זיכרון פתאומי של קומיקס שמכריז דברים הרפתקנים על עולם המבוגרים, וקיבלתם חבילת בן אנד ג'ריס עם בצק עוגיות שוקולד צ'יפס אצלי במקפיא.

בעולם האמיתי, גלידה מגיעה עם קצת חבטות על מכסה הקרטון שלה.

הרומן שלי עם בצק עוגיות בכלל ובתוך גלידות בו"ג' (כי כמה כבר אפשר לכתוב את זה באופן מלא?) בפרט החל בצבא כשחברה בישרה לי שזו הגלידה הטעימה ביותר שלהם. בהתאם להצהרה הזאת היה בלתי אפשרי למצוא את הגלידה הזו במשך שנתיים לפחות, מה שרק רמז לערכה הגבוה. לבסוף, כשטעמתי ממנה בטעם העיר כלשהו, התאכזבתי מרות. "זה לא משהו," אמרתי לאותה חברה "ואין הרבה בצק בפנים". הטענה הזו, מזעזעת לכלשעצמה (מעודי לא חלמתי לאכול בצק לפני כן), הייתה מדויקת למדי והחברה טענה במרץ שכנראה מדובר בזה שקנינו גלידה בגביע, והטעימה באה בכלל בצורת טילון. משכתי בכתפיי ושכחתי מהעניין.

עד שלפני שבוע חברה אחרת הזכירה את הגלידה הנ"ל, וימים אחר כך ראיתי אותה במקפיא הסופר הקרוב למקום מגוריי.

בוא נדבר קצת על וניל. באנגלית לומר על מישהו "ונילה" אומר מעין למל"מ כזה. פרווה. הגלידה הזו היא ממש כך.

דבר ראשון, הוניל. מתוק מדי, עם מעט טעם לוואי (נראה לפעמים שלכל גלידת וניל יש טעם לוואי כזה או אחר…) ורמז למשהו שאולי הוא רום, אם זה עושה לכם את זה. המרקם, כמו תמיד, מושלם, (שימו לב לא לאכול קפוא מדי) אבל טעם זה חשוב יותר, ובגלידת וניל זה פשוט לא מספיק נחמד. וניל, כך אני מתחילה לחשוב, נועד לבוא עם דברים אחרים.

וכאן נכנס הבצק. שוב, לא מספיק בצק! וגם, מה הקטע הזה של אמריקאים לאכול בצק? למה? מי חשב על זה, ומתי, ואיך הוא לא חשב על דברים כמו סלמונלה? בכל מקרה, הבצק, למרות שאין מספיק ממנו, מרגיש כמו… ובכן, בצק. קומפלט עם מרקם קצת גרגירי כזה ועוד פעם – סופר מתיקות. לכל זה נכנסים שבבי שוקולד מריר שגם הם גורמים לי לתהות על מעמדו של שוקולד צ'יפס, בעולמי הקט, כבעל צורה מובנית ספציפית.

בכל מקרה, בו"ג' מצליחים להישאר באיזור החיובי עקב סיפור קטן על מקורה של הגלידה. חייבים לאהוב את תחושת החמימות הביתית. הרעיון לגלידה הגיע, מסתבר, מהצעה אנונימית על לוח ליד אחת מהחנויות שלהם אי שם לפני שנים. הרעיון של הצעות שמסתכלים עליהן ולעיתים מממשים נהדר בעיני… קרמבו וגלידה בכל ימות השנה, נניח, היה יכול להיות נחמד. שוקולד צ'ילי בארטיקים. מכירת מרשמלו באריזה שכוללת גם להביור קטן. או גדול. או כמה. השמיים הם הגבול.