תגית: בחוץ – היאח!

מרכז המבקרים של יקב רמת הגולן

אני מחרידה. באמת. לפני חודשיים הייתי במרכז המבקרים של יקב רמת הגולן כחלק מסיור בלוגרים ורק עכשיו אני מפרסמת את הרשומה. מאז קרו עוד המון דברים סוחטי זמן – התחלתי לארגן חתונה, שיניתי את התבנית של הבלוג מיליון פעמים (ועוד יבואו מיליוני פעמים נוספות כנראה…) עברתי דירה, נרשמתי לתואר שני. אבל עדיין. לא בסדר. מה שכן, אני מקווה שאולי הפוסט רלוונטי לקראת החגים הממשמשים לבוא! לבטח היין יזרום כמים, או משהו כזה, וכולם מחפשים דברים נחמדים לעשות בחופש. רגע, חופש? מה? מה זה חופש? אני רוצה חופש.

מרמר. (מרמר = הצליל שעושים כשמתמרמרים. סימן רשום. אבל לא באמת.)

אז, בכל מקרה, סיור בלוגרים. רמת הגולן. קבלת פנים, מרכז מבקרים. יין גמלא מבעבע. אומנומנומ.

משם המשכנו להצצה על התהליך עצמו. המון חביות. המון יין. המון בקבוקים. יש משהו ממש ממש יפה במכונות גדולות ובסרט נע. משלב המילוי עד לשלב הזה שבו שמים על הבקבוק את הדבר ההוא שהוא מזכיר קצת יותר מתכת מנייר. ידנית! עושים את זה ידנית! אומג.

קצת פחות אסתטי, אבל תאמינו לי שזה היה מגניב מאוד.

ואז, טעימות.

קשה, קשה לשתות כל כך הרבה. אבל שרדתי. עבורי בלט מעל כולם ירדן מלבק 2011. אני מאוד, מאוד אהבתי אותו. מאוד מאוד מאוד. בקרב חובבי הפורט נרשמה התלהבות מ-T בריבוע, אך לצערי, אני לא חובבת גדולה של פורט.

משם המשכנו לארוחת פויקה ולסיור בחלק מהכרמים ביקב, ביניהם היקב האורגני, שמסתבר קיים. אני השתדלתי להישאר בצל מחשש לשינוי צבעי לגוון שלרוב הייתי קוראת לו לובסטר אבל לרגל הפוסט אפשר לקרוא לו גוון של יין אדום בהיר, אולי רוזה? הממ.

וכך תם היום – עייפות קלה, ערפול חושים, גוון עור תקין וכיף.

אם לא יצא לי לקפוץ לכאן שוב – חגים שמחים לכולם, ובהצלחה בכל הליכי תחילת השנה השונים.

שווארמה שוקולד

יום בהיר אחד נתקלתי בכתבה הזו, שגרמה לי לצווח באושר בעמוד הפייסבוק של הבלוג "ספירלת שוקולד ענק מסתובבת!!!1". ואכן, לא יכולתי שלא להתלהב מהמחשבה על ספירלת שוקולד מסתובבת ללא שום סיבה, על מנת שתוכל להחתך לתוך קרפ טעים, ולהתמתג בארצנו הקטנטונת כ"שווארמה שוקולד". בסוף הכתבה צוין שנפתח סניף חדש במקום מגוריי, הלא הוא נס ציונה, והיה ברור שזהו גורל – כי מה הסיכוי שגם אני וגם שווארמת שוקולד נהיה בנס ציונה באותו זמן? מה הסיכוי שאני וכל דבר נהיה בנס ציונה באותו זמן? מה הסיכוי שמשהו יהיה בנס ציונה בזמן כלשהו? גורל. כבר אמרתי.

"אנחנו הולכים לאכול שווארמת שוקולד ביום שישי" הודעתי לא' חגיגית, כדי שאוכל להעמיד פנים שזה יהיה דייט ולא רק שבירה מאסיבית של דיאטה, וכדי שיהיה לי נחמד במידה וזה מעאפן. לצד כביש בשיפוץ אינטנסיבי מצאנו חנות קטנטנה שנראית… קצת לא אפויה, אבל חביבה. קצת עמודי מתכת הזדקרו מהתקרה אבל כל זה לא מנע מאיתנו להסתכל על פוסטר עצום של קרפ מפתה. "מה זה?" שאל א' את המוכר בעודו מביט בערגה על הקרפ הממולא המצולם "זה קרם פטיסייר" אמר המוכר הנחמד. "אז נראה לי שאנחנו רוצים שניים כאלה" אמר א', ואני הנהנתי. נשאלתי לתוספות – אין הגבלה – וביקשתי אוריאו, אגוזים, מרשמלו, קצפת, סירופ שוקולד וכמובן – שוקולד מגולף מהספירלה הלצערי דווקא לא כל כך ענקית. בקולפן. והאמת? הגיקית אוכל שבי הרגישה סיפוק ביזארי מלראות את השוקולד הכמעט מגוחך על המוט ההוא, נכנע לקולפן פשוט, מתפתל ונופל לסלסולים ענוגים של חום ו(לצערי) לבן. הרגשתי שלא משנה מה, זה יהיה שווה את זה. או משהו.

שווארמה שוקולד - השוקולד
שווארמה שוקולד – אולי לא בגודל של שווארמה, אבל עשויה משוקולד. יש נסיבות מקלות.
אגב, את שתי התמונות הראשונות בפוסט צילמתי עם הסלולרי, ואני חייבת לציין שזו אחת מהפעמים היחידות בהן זה נראה לי הולם.

 

א' ביקש בערך אותו דבר אבל בלי המרשמלו והקצפת. "רגע, מה עם הקרם פטיסייר?" שאל. "אה, זה עוד אין בארץ". ענה לו המוכר.

פניו של א' התכרכמו קמעה.

 בעודינו יושבים בחוץ, הביט א' בקרפו. "אני לא מבין," אמר "את הקונספט של הדבר הזה."

"אני אצטט אותך." אמרתי לו.

שווארמה שוקולד - לפני
רגע לפני, עדיין מהסלולרי.

 

הקרפ חמוד, רוטב השוקולד תעשייתי להחריד, כפי שניתן לצפות. המרשמלו לא מדהים אבל טרי (=רך כמו שמרשמלו אמור להיות ולא במרקם ענוג של אבן), בניגוד לאי אלו מקומות שהייתי בהם. היה קצת מוזר לאכול את זה, אבל היה מאוד חביב.

שווארמה שוקולד - תוך כדי
הביס הראשון היה עוד איכשהו הגיוני. אלו שאחריו היו יותר מאתגרים.

 

לסיכום, גימיק שקצת הולך לאיבוד בשאון הבנייה ובחנות שמרגישה קצת לא מוכנה עדיין (אם כי סיכוי סביר שהיא כן). המחיר – 19 ש"ח לאחד – קצת גבוה לטעמי, אבל כמשהו שאני הולכת להוציא ממנו פוסט אחר כך הייתי די מרוצה. אם שוקולד מסתלסל מקולפן יעשה לכם את זה, הייתי ממליצה ללכת פעם אחת.

סיור יקבים בשפלת יהודה

קצת לפני החגים החל להתארגן לו סיור יקבים. כן כן, החגים ההם שהיו לפני יותר מחודש. ככה זה. בכל מקרה, כמו שכתבתי בעבר אישית אני ממש אוהבת לטעום יין, כי אני לא ממש מסוגלת לשתות הרבה יין. אני, ובכן, נרדמת. אבל אני אוהבת יינות מסוימים ואני אוהבת להרגיש כמו צרפתייה למחצה מוצלחת. וכך החל לו מיני סיור יקבים בשפלת יהודה. טועמים הרבה יין בלי לשתות הרבה, מטיילים קצת על הדרך.

התחנה הראשונה שלנו הייתה יקב "סוס ים". דבר ראשון, קיר סגול זה אדיר. דבר שני, היה אירוע טעימת "גראנש" שעוד טרם בוקבק. מה רע? היין העיקרי שהרשים אותי היה לבן, דווקא. באופן כללי, הפוסט הזה הוא עדות לכך שלכתוב תקצירים בסלולרי כשטועמים דברים שרוצים לכתוב עליהם זה רעיון רע… כי כתוב לי "לואר בלאן" ומאוחר יותר "ג'יימס" שלדעתי הוא הרחבה של העניין – כלומר, יין ג'יימס מענבי שנים בלאן. באופן כללי, שמעתי דברים טובים על הלבנים שלהם. אגב, גם כאן – אלבום התמונות המלא בפייסבוק.

DSC_2095

DSC_2086 DSC_2092 DSC_2106

המשכנו וטעמנו כמה אדומים, ביניהם יין "רומן" עם ריח נפלא וטעם קליל וחמצמץ מעט. זינפנדל עם ריח אף יותר עמוק וטעם חמוץ אף יותר… לא ממש אני. "אלול" שהיא יותר לטעמי – פחות חמוץ, ועמוק בדיוק במידה. הגראנש עצמו היה לי קצת חזק… הייתי אומרת שהוא לאמיצי הלבב 🙂 מעניין איך הוא מבוקבק.

בכל מקרה, הלחם והגבינה היו מצוינים, והמשכנו הלאה ליקב צרעה.

יקב צרעה הוא המותם ביותר לטעימות מבין השלושה. זה עולה מעט כסף אם לא קונים כלום, אבל יש חדרים, יש מרחב גדול ומרווח לשבת בו, ומאוד נעים. אבל למה נתנו לנו לחמנייה פשוטה? קצת מבאס. לא נורא.

DSC_2128 DSC_2133

התחלנו בנווה אילן, לבן, חמצמץ, פריך, עמוק וקריר. המשכנו ל"הרי יהודה" , ריח אגוזי מעט, חמצמץ וקליל – אבל במידה. "שורש" כנראה לא השאיר עליי רושם ספציפי כי לא כתבתי עליו כלום ו"אור" הקינוחי שהיה כל כך מתוק (ממש ממש מתוק) שכתבתי לעצמי "ממש מתוק". בכנות, זה ממש מתוק. אני חושבת שאפילו השתנקתי מעט מההפתעה. אני יצאתי עם מעט גבינות עיזים שחיבבתי מאוד ושנמכרו גם בחתיכות קטנות, שזה מצוין. ובניגוד ליין, גבינות לא מרדימות אותי.

DSC_2136

סיימנו ביקב מוני, בו לא ממש היה נראה שאכפת למישהו שאנחנו שם. קיבלנו כמה מלמולים שכששאלנו שאלות וכמה כוסיות חד פעמיות כשביקשנו לטעום. מצד שני, יש שם מעין מערה עם מושבים וכאלה אז אולי שם אמורות להיות טעימות רציניות, בימים אחרים… אין לדעת. היינות כאן היו הכי זולים, אבל דווקא את המרלו שלהם קניתי, וחיבבתי יותר משאר היינות שטעמנו באותו היום. בסופו של דבר, גם אם זה לא הכי נחשב או הכי יקר, אם זה טעים זה טעים. כמו חטיפי טראש. בכל מקרה, הנוף מחוץ לחנות מהמם.

DSC_2146 DSC_2157

הסלט שלי בדה פפרס

לפני שנה התחלתי לעבוד בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. יש שם לא מעט מקומות לאכול בהם באיזור, אבל שניים שבו את ליבי. מסעדה אחת שינתה מאז הוואי, והשנייה שינתה את השם אבל נשארה נפלאה ממש כפי שהיא.

 

דה פפרס נקראה אז "סיילנס", מה שהזכיר לי גזע החייזרי ב"דוקטור הו" ולא ממש ביכיתי על שינוי השם. יש שם טוסטי נקניק מפנקים, כריכים וסלטים בהרכבה אישית. בגלל הדיאטה, אני חזק בסלטים.

דברים שחשובים לי בסלט: טריות, מבחר וערבוב. השניים הראשונים ברורים. בדה פפרס יש מבחר לא רע בכלל ואני די בטוחה שהוא טרי. הכל גם די נגמר עם אני מגיעה מאוחר אז זה די תומך בתאוריה 🙂

ערבוב, רבותיי. ערבוב. אי אז בשירותי הצבאי היו מוכרים בשופרסל של עזריאלי סלט בהרכבה עצמית, היית בוחר את כל הרכיבים ואז היו מערבבים אותם עם הרוטב בקערה גדולה. זה היה שווה את התור, ואז הפסיקו עם הערבוב. זה לא היה אותו הדבר. בדה פפרס מערבבים. גם פה יש תור בשעות העומס, ופה הוא הרבה יותר שווה את זה. כבר לא חיילת, כבר יכולה לאכול במסעדות ליד ואפילו לקחת את הזמן ולצאת קצת מאוחר יותר מהעבודה, אבל חוזרת שוב ושוב בכל זאת.

2013-11-07-14.19.13

הסלט שלי, שלצערי מצולם (שוב…) בסלולרי הגרוע שלי (חי חדקי שזה הדבר העיקרי שגורם לי לרצות להחליף מכשיר, אפילו יותר מזה שהוא מתפקד כמו נעל):

זה מתחיל ממלפפונים, שרי וגזר. לא קונה את הקטע הזה של כל העלים. ממשיכה לנבטים, קצת פטרוזיליה, פטריות ובצל סגול. אם ריק במקום, אני מרשה לעצמי לבקש שיחתכו אותו קצת קצוץ יותר, וכבר מכירים אותי אז זה עובד. זה הדברים הקטנים, אתם יודעים? לא הבצל (אם כי גם) אלא השירות. בכל מקרה, אחרי אלו – סלק. קצת עדשים שחורות ותירס (כי אני לא אמורה לאכול הרבה קטניות בצהריים). ואז תוספות יותר שוות – צפתית (שהחליפה מאז הדיאטה את הפטה), פלפלים קלויים. ולסיום, שני חטאים קטנטנים – אבוקדו וקצת חמוציות. כל זה עם ויניגרט לייט ונגיעה של פסטו שהמליץ לי להוסיף אחד העובדים.

אני מתלבטת קצת לגבי האם לקחת לחם וטחינה (פה הלכתי על פרוסה אחת של לחם קל) ולוקחת או יושבת לאכול את הסלט העצום הזה, שמשביע אותי לשעות. אחלה מקום, אחלה סלט. הסלק צובע את הכל בסגול, הטריות המתפצחת ועושר הטעמים של ערבוב הרכיבים המאסיבי הזה. סלט עצום ומלא באקסטרה תוספות כמו שלי יעלה לכם 33 ש"ח. נהדר.

 

דה פפרס, שדרות יהודית 7, תל אביב.

בית קפה ציונה בנס ציונה

כשאני עוברת למקום חדש, אחרי ההלם הראשוני, אני אוהבת לבחון את סביבתי, להכיר דברים. חנויות שאוהב לקנות בהן. מקומות שאוהב לשבת בהם. רופאים שאוהב ללכת אליהם. טוב, אולי לא רופאים, אם כי קביעת תור לרופא במקום חדש היא בהחלט סממן התאקלמות רציני!

בכל מקרה, היום הלכתי לספר חדש, ואחריו החלטתי לשבת בבית קפה שצד את עיני מדי פעם, ציונה שמו. הוא צד את עיני שם משום שנראה שהוא צידי יחסית ושם משום שבשלט הכניסה כתוב "בית קפה אוכל וגלריה" ותמהתי איך זה עובד (תשובה- לא ראיתי את הגלריה, ובסוף הייתי שבעה מכדי שיהיה לי כח לשאול. העצלות.).

"ציונה" הוא מהמקומות האלו שאפשר להשוות למקומות אחרים בערים אחרות, יותר מבחינת אווירה מאשר מבחינת אוכל. הוא מהמקומות הנחמדים, החביבים האלו, בהם אפשר לשבת זמן לא מבוטל ולהביט בעץ פיקוס ובשלל שולחנות וכיסאות לא לגמרי אחידים. יש בו כמה ארוחות בוקר, כמה מאפים, כמה סלטים, כמה פסטות, כמה כריכים וכמה דברים נוספים. הוא מהמקומות האלו.

מבחינת אווירה זה עובד נפלא. מבחינת אוכל, אחרי לבטים (לא מבוטלים, כי דיאטה), הזמנתי "ארוחת בוקר ציונית". תהיתי לעצמי (ושמעתי שתי נשים לצידי מאוחר יותר תוהות אף הן) האם מדובר בארוחה ציונית מלשון ציונות או מלשון ציונה. תעלומה (אני נוטה קשות לכיוון הציונה אז אולי זו לא תעלומה כזאת מוצלחת). ארוחות הבוקר מגיעות עם סלסלת לחמים סלט עלים או ירקות לבחירה, סלט פלפלים, טחינת סלק, גבינה לבחירה, זיתים, מעין קרקרים ומיני מאפינס חמודים. ארוחת בוקר ציונית מגיעה גם עם ביצים (מקושקשת עם בצל בשבילי, טבעונים ישמחו לשמוע שבארוחת בוקר בריאות ניתן להחליף אותן בטופו), סלמון כבוש וגבינת ברי.

המלצר היה ממש נחמד. המיץ לא סחוט במקום אבל לא מכיל שטויות, הלכתי על מיץ אשכוליות ולא התאכזבתי. באשר לארוחה עצמה, הסלמון והברי הגיעו בדוגמיות כמעט מעליבות. למעשה, זה די מרשים שהן לא עצבנו אותי, זו כנראה האווירה. אבל זרמתי איתה. אבל באמת, זו הייתה קובייה של כשתי ס"מ רבוע גבינה, ושושנת סלמון (מעט מלוח לטעמי) קטנה ובודדה. כל השאר בא בנדיבות, והיה טעים למדי. טחינת הסלק הייתה ורודה להפליט וממש שיפרה את צבעי השולחן שלי. הלחם היה ממש מוצלח, עם אגוזים. סלט הפלפלים היה עם חצילים בתוכו, ושעשעתי את עצמי בלדמיין את א' מעווה את פניו בזעזוע במידה והיה טועם ממרח שכזה בטעות ואחר כך מתבשר שיש בו חצילים. חבל שאתם לא יכולים לראות את זה גם, זה ממש מצחיק בתוך הראש שלי. באמת.

ziona1
תראו את טחינת הסלק הזו! וההגשה! האין זה מלבב?!
ziona2
ממש התלהבתי מהטחינה הזו. כן, כזו אני, בחורה של הדברים הקטנים. מאחורי קערית הסלט ניתן לראות את קוביית הברי הקטנה ולצידה מבליחה שושנת הסלמון.

זה מקום שעובד גם לישיבה מסודרת וגם לקפיצה על הדרך, כשיש רק סלולרי גרוע לצלם בו (קשה לי עם זה, מה לעשות).

ארוחת הבוקר עלתה לי 58 ש"ח, שזה מחיר לא מבוטל לארוחת בוקר. במחיר כזה, הייתי מצפה ליותר סלמון. אני גם יודעת שעניין החצילים היה מטריד לא מעט אנשים. חצילים זה ירק שמשום מה יש לאנשים בעיות איתו (לא לי, אני חושבת שחצילים בירקות הן ספות העור של הספות). ועדיין, בסיכום כללי, זה לגמרי מהמקומות שאחזור אליהם במידת הצורך, ולא רק כי כמו כמעט כל דבר בנס ציונה, זה יחסית קרוב לבית , אלא כי ממש חמוד שם, ונעים, ובחוץ (או בפנים, ובפנים יש ספות!).

בית קפה ציונה, וייצמן 18, נס ציונה.

יינות רמת הגולן אצל ארז קומורובסקי

לפני זמן מה הוזמנתי ליום של טעימת יינות יקב רמת הגולן לצד דברים טעימים אחרים בביתו של השף ארז קומורובסקי בגליל, בו הוא מעביר סדנאות בישול ואפייה לקבוצות פרטיות. אני מודה שהתלהבתי לא מעט, ושמחתי מאוד לומר כן – שכן אני אוהבת יינות ודברים טעימים אחרים עד מאוד, בפרט כשהם מגיעים בצורת חוייה אי שם בצפון.

אחרי נסיעה ארוכה צפונה הגענו לבית מוקף בגינה ובה אי אלו תבלינים ופסלים, ודי מיד קיבלנו לגמנו את היין הראשון – גמלא "השמורה" ברוט, יין מבעבע ויבש.

DSC_3478

זה הזמן לציין שלמרות שאני מאוד אוהבת יין, אני לרוב די מתייגעת משלל התיאורים שלו. פעם אחת בחיי טעמתי יין שאכן היה פירותי באופן מורגש עד כדי שיגרום לי לומר זאת בעצמי, וזה היה אי אז לפני ארבע עשרה שנה. מאז, אני נוטה לדבר על יין בשפתי שלי.

אני מאוד מחבבת יינות מבעבעים, כל עוד הם לא מתוקים מדי. גמלא "השמורה" ברוט היה יבש עד כדי פריכות וחיבבתי אותו מאוד. הוא לא היה חמוץ מדי. נטען בפנינו שהוא הולך טוב עם הכל – והאמת, זה נשמע די הגיוני. לולא הייתי יודעת שעוד כוסות לפניי, הייתי שותה ממנו הרבה יותר – הוא ללא ספק היה היין המועדף עליי באותו היום. אבל מאחר ולא רציתי להירדם, ויין מבעבע עולה לי לראש אף מהר מיינות אחרים, ניצלתי את ההזדמנות לצלם את המנות המרהיבות שקיבלו את פנינו. לא הצלחתי לבחור כמות מצומצמת של תמונות, אז בעמוד הפייסבוק של הבלוג נמצא האלבום המלא. אתם יותר ממוזמנים להיכנס, להתבונן, וכמובן לחבב.

DSC_3487DSC_3498

DSC_3516

אחרי קבלת הפנים הטעימה והמבעבעת יצאנו לסיור קטן בו ארז הראה לנו את שלל התבלינים המקיפים את ביתו, חסות, וחיות אחרות. היה יפה וריחני, עם כמה רימונים מדוגמים וקרני שמש שמיהרתי להתחבא מהם על מנת שלא אתחיל את היום בגוון של יין אדום. טעמנו והרחנו, הסתובבנו ונשמנו אוויר גלילי נהדר.

DSC_3573 DSC_3586 DSC_3593

לאחר הסיור התיישבנו לאכול. כן כן, לאכול. כי, אממ, לא אכלנו מספיק קודם! כן! טוב, לא. שלוש כוסות ניצבו לפנינו, על מנת שננסה אותן מהקלה לכבדה עם המנות השונות. לא רק כוס למנה, אלא דווקא להתנסות בצורה בה יין הולך אחרת עם כל מנה, ולאו דווקא לבן עם דג ואדום עם בשר.

DSC_3617

הקליל ביותר היה ירדן סוביניון בלאן. קליל, אבל עם נוכחות. אישית אני פחות אוהבת יינות כל כך קלים. הם מרגישים לי "שטוחים" מדי. אני חושבת שיש קורלציה כלשהי בין התיאור של גוף היין לבין מה שמרגיש לי שטוח מדי. אני אוהבת יין עם גוף יותר מלא, לרוב. אחריו הגיע ירדן ויוניה, שקפץ מדרגת נוכחות משמעותית. היין הלבן השלישי היה קצרין שרדונה 2010 שאני יכולה להישבע שהיה לו ריח חמאתי. אני אוהבת יין עם ריח חמאתי. הוא מזכיר לי חמאה. וחי חדקי, כמו שאומרים בקישור באמת יש לו איזה מרקם קרמי. עם כל אלו הוגשו לנו ברוסקטת תרד ושמנת חמוצה ודג בעלי בננה עם צ'ילי עגבניות מלח ולימון. הייתי אומרת שהיין הזה קיבל את המקום השני של אותו היום.

DSC_3644 DSC_3667

את הדג ניסינו גם עם פינו נואר 2009. אני דווקא מעדיפה לרוב יינות אדומים אך לבנים, אך עבורי הוא היה מעט שטוח מדי. מה שכן, הוא הלך טוב עם הדג, מה שאכן הוכיחה את הנקודה שציינתי קודם – לא רק לבן עם דג.

לאחר מכן הגיע סלט שומר ושקדים עם לבבות, ויין גמלא סירה 2010. הוא כבר היה יותר לטעמי, ומדי פעם, בתלות במנה שאיתה לגמתי אותו, הוא אפילו הבליח עם איזו נימה מתקתקה עדינה עדינה שחיבבתי מאוד. מקום שלישי, אני חושדת, ליום המצוין הזה.

DSC_3690

לעיקרית (האם באמת יש עיקרית כשיש ארוחה עם כל כך הרבה מנות? אז, המנה עם בשר הבקר. כן.) – אממ. אני לא יודעת. לא כתבתי את זה. הבושה! אבל, בשר. בשר טעים. עם אננס צלוי וצ'ילי ובצל קצוץ. טעים! כמו כן זו הפעם הראשונה, אני חושבת, שאני טועמת אננס ישראלי טרי. זה היה נפלא.

DSC_3745

ליין אחרון, טעמנו מיין 2T 2009, אשר מורכב משני זני ענבים פורטוגזים. הוא היה מאוד מעניין, אבל לא אהבתי אותו במיוחד. לקינוח של ממש, אכלנו עוגת בצק שמרים וגבינת ג'יבנה, זאת שמשתמשים בה לכנאפה, עם סוג של Berry מיובש (שכחתי איזה… אני הולכת ומדרדרת ככל שהארוחה מתקדמת, שמתם לב?) שהייתה כה דחוסה ומענגת, מהסוג שרוצים לקחת לאיזו מיטה ושמיכת פוף בשבת סגרירית ולהטביע בה את הדיאטה.

DSC_3752

במילה אחת – נום. בשלוש מילים? אום נום נום.

זה די אותו דבר, מלבד הגעגוע

התמונות שלי נשלחו למסגור, ואפשר לומר, בערך, שחזרתי!

וכמה הולם זה שפוסט החזרה שלי מרכיב בתוכו ישן וחדש. גם הזוני, מוסד ותיק שטרם דיברתי עליו, וגם וופל שוקו, הלא הוא בבט לשעבר.

אז, בקצרה, ביום בהיר אחד הגיע אחי לביקור בעיר בירתינו החמה והיבשה. מאחר ובבט שוקו היו סגורים, שמנו פעמינו אל הזוני. את זוני אני מכירה זמן רב, אבל בניגוד לחבריי פחות התלהבתי ממנו. יש בו משהו… תל אביבי כזה. מעין שילוב של הבראסרי, הדיקסי והבנדיקט. באופן שאני לא מחבבת. כאמור, כנראה שתל אביב וכאלה. בכל זאת, יש כבוד. אומרים שההמבורגר במקום הוא מהטובים בארץ, או משהו כזה. והם פתוחים 24/7, שזה נחמד.

וארוחת בוקר עם בייקון? ובכן, זה אפילו נחמד מאוד.

קרוק מדאם – לחם קלוי, בייקון, אמנטל וביצת עין. 43 ש"ח.

אחי הזמין את ארוחת הבוקר הקלאסית (45 ש"ח), והחלפנו את השתייה החמה שלו בעוד מיץ תפוזים בשבילי. היה טעים מאוד, וצערי היחיד היה על כך שכוסות המיץ היו קטנות. סטנדרט, אבל סטנדרט מעט מרגיז. בכל מקרה, מדובר בארוחות בוקר משתלמות ביותר, וממש לא יקרות ביחס לרכיבים ולאיכות.

Zuni, יואל משה סלומון 15.

 

בשלב זה בבט וופל שוקו כבר נפתח, ממש מטרים מאיתנו, ושמנו פעמינו אליו בשביל קינוח, והאמת – כי ממש רציתי לבדוק ולכתוב מה דעתי על המוסד הזה, אחרי שהתנתק משורשיו ואימץ לעצמו את שם העסק הכי מקורי בכל הארץ התיאורטית בה אין עסקים בכלל מלבד העסק הזה. כל מה שנותר להם הוא לאמץ כלב בשם חומי וחתול בשם מיצי, ומיליון פיות ימותו, או משהו כזה.

בכל מקרה, כבר בכניסה חיכתה לנו הפתעה:

תצוגה. כמעט שבע שנים אני מכירה את המקום. ולפתע – תצוגה.

נראה שגם שינו מעט את העיצוב. אני חושבת.

התריסים… תמיד היו בצבע הזה? כמו כן, יש לי תחושה שמשהו חסר בשלט. הייתכן והבעלים עדיין לא לגמרי שלם עם בחירת השם החדש למקום? האם עדיין יש תקווה?

האמת שהמקום נראה מסודר יותר ממש שהיה לאחרונה, אבל זה תהליך שלדעתי החל לפני זמן מה. תחרויות ציור מתרחשות להן בלוח מסודר משלהן, שלטי התשובות הנפוצות המשעשעים שמעטרים את המקום השתנו קמעה וגם לוח תמונות התווסף.

בסופו של דבר, הגיעה שאלת הטעם.

ואני לא יודעת אם זו הדרדרות איטית שגרמה לך שלא אשים לב לכלום, או שזה באמת די אותו הדבר. אבל האמת, זה די אותו הדבר. הוופלים טעימים, השוקו טוב, התוספות מפנקות.

ועדיין, זה לא כמו פעם. אולי זו העלאת המחירים האיטית שכבר קשה להתעלם ממנה. אולי אלו הסנטימנטים. אבל איך שלא אסתכל על זה, משהו בי היה מעט נוגה עת כרסמתי את הוופל הבאמת מוצלח באותו יום שלישי בבוקר.

כן…

נותר לי רק למצוא זמן וללכת סוף סוף לבקר בסניף הגבעתיימי בשעות הפתיחה המוזרות שלו. אולי שם נמצאת הישועה. ואולי מקור התוגה הוא בכלל בי עצמי, והבעיה היא אחרת לגמרי…

בופה בוהריים במלון הסקוטי

אחרי כחודש של מחלת נשיקה, שבתי! ולא סתם שבתי – אלא עשיתי זאת כשבאמתחתי הוירטואלית דיווח על בופה בוהריים (brunch buffet) במלון הסקוטי.

אמא שלי ובן זוגה התארחו מספר ימים במלון הסקוטי, מלון בוטיק יוקרתי שממוקם בטבריה (ומתהדר- בעיני לפחות, שכן עבורי זה פלוס מטורף – בחוסר כשרות), לפני מספר חודשים וכשחזרו לא הפסיקו לדבר על כמה מוצלח כיף וטעים היה, וכמה חייבים לחזור לשם שוב ואולי אף לקחת גם אותנו, "הילדים", שנהנה גם. הפור נפל על בהריי יום שבת. אמנם קצת חששנו מהנסיעה הארוכה דחוסים חמישתינו ברכב אחד, אבל האמת היא שמדי פעם נסיעות ארוכות זה נחמד. בשעתיים של נסיעה מרעננה לטבריה (לכל כיוון, כמובן) נרשמו גמלים, כבשים ופרות, והרבה מאוד ירוק מופלא ורענן ביום בהיר שאחרי גשמים.

הגענו למלון מלאי ציפיות. המקום נראה יפה, מגניב וישן – שכן הוא יפה, מגניב ומבוסס על יסודות ישנים של בית חולים שהוקם במאה ה-19. אפשר לקרוא קצת בוויקיפדיה אם רוצים. בכל מקרה, במסעדה עצמה נפרסו מספר השולחנות עמוסים כל טוב ואחרי מספר סיבובים והתלבטויות התחלנו להעמיס צלחות – אני מתה על בופה. הפעם המבחר היה עצום ואני די בטוחה שלא הצלחתי לטעום מהכל, אם כי ממש ניסיתי.

וגר נקניק עם גבינה - יש לציין שהמראה הזה כבש אותי עוד בטרם טעמתי משהו

הבופה היה מורכב ממספר חלקים – שולחן סלטים קרים, שולחן גבינות ומיני דגים כבושים למראה שמעליו היו תלויים שלל נקניקים, לצד כל זה עוד מיני ירקות ואנטיפסטי, מגוון ריבות ונתח חלבה גדול ובנוסף לאלו עמדת חביתות ומספר עמדות של מנות חמות. בצד היו גם שולחנות עם לחמים, קינוחים אישיים ומיני עוגות ומאפי שמרים, עמדת משקאות חמים ומתקן משקאות קרים – אשכוליות ומים, כוסות קטנטנות. תמיד מרגיזים אותי כוסות קטנות, אבל לא נורא, באמת שזה לא העיקר כאן.

התחלתי בסלטים הקרים – היו שם המון: כרובית בטחינה, לשון קרה, סלט פירות ים קר, סלט חסה ועוד ועוד. שתי מנות שאהבתי במיוחד היו שומר אפוי ומעין סלט של פרושוטו ואפרסמון. שתיהן היו פשוט נפלאות, והרגישו גם די לא שגרתיות.

לאחר מכן עברנו (הרבה אכילה משותפת הייתה שם, כדי שלא נתמלא ונצליח לטעום קצת מהכל) לנקניקים ולגבינות. המבחר היה גדול, והטעמים היו מגוונים. אין ספק שנעשה סינון קפדני בעת הזמנת המוצרים למקום. הכל היה מצוין – אמנם היו כמה נקניקים שהרגישו לי שמנים מכדי לאכול אותם, אבל הכל היה מאוד טעים ולרוב גם די מיוחד.

אחרי כל מיני ירקות, המשכנו לעמדות של המנות החמות. היו שם תבשיל פירות ים, דג שלא טרחתי לטעום אבל נמסר לי שהיה מצוין, בשר כלשהו על עצם שהיה טעים מאוד, ועוד ועוד. מנות שאהבתי במיוחד – אטריות עם גבינה, מנה עשירה חמימה וטעימה להחריד, שעמדה ולחשה אליי דברי פיתוי מתוך מחבת עצומה, ובהחלט ייתכן וזעקה מתוך רחמים לכולסטרול שלי מאוחר יותר כשאכלתי ממנה (אבל אני לא טרחתי להקשיב) . שוקי אווז ברוטב מתקתק היו גם הן מצוינות באופן מיוחד. הרגשתי צורך להזמין גם חביתה, והיא, כצפוי, הייתה מאוד טעימה – ונעשתה לנגד עיני ברינג, כך שגם הייתה יפה. אלו הדברים הקטנים, אתם יודעים.

שוק אווז ברוטב מתקתק, ולפניה מאפה קדאיף עם גבינה ועלי תרד, שלקחתי לא פחות מפעמיים - וזה אומר הרבה כשיש הרבה מאוד אוכל אבל מקום מוגבל בבטן. קצת חסה ונבטים, בשביל צבע, או משהו.

הדבר היחיד שלא היה נהדר היו הקינוחים. עוגות אישיות של גבינה, תפוחים ושוקולד היו סבירים, לא יותר ואולי אפילו קצת פחות. הרגשנו קצת החמצה. מאפי השמרים היו טובים, אבל לא הפילו אותנו. בכל מקרה, היינו ממש מפוצצים אז זה לא ביאס אותנו יותר מדי. הזמנתי בעמדת השתייה החמה שוקו שהיה מצוין. ואז נזכרתי – חלבה. הו, חלבה. והחלבה הייתה כה טובה, כה משובחת. הייתה זו החלבה עם המרקם הטוב ביותר בה נתקלתי בכל שנותיי כחובבת חלבה אדוקה. חלבה. החלטתי להקדיש לה הייקו קצר*:

חלבה – פירורית

מתוקה – אך במידה.

בלעדיה קר**

—-

*שזה מצחיק, כי לפחות מבחינת הברות, כל שירי ההייקו באותו האורך.

**הידעתם? בשירי הייקו (וויקיפדיה אומרת האיקו, אבל קשה לי עם זה) מסורתיים הוכנסו מילים שתיארו את עונות השנה בהן התרחש ההייקו. בשבת דווקא היה נעים, אבל עכשיו באמת קר. אז הנה.

חלבה! מצדדיה ניתן להשקיף על מעט ריבות וסלטים.

לאחר מכן הסתובבנו קצת בינות לגנים הנפלאים שמחוץ למסעדה, ולסיום קיבלנו "קינוח" מיוחד כשבן זוגה של אמי ביקש שיראו לנו את מרתף היינות, השוכן במערת אבן שכזו. זה היה פשוט יפיפה. בעבר, כשהמבנה שימש כבית חולים, אוחסנו במערה תרופות. כיום, יש שם שולחן ארוך וכיסאות מרופדים לצידו, חביות ובקבוקים לרוב צמודים לקיר, והכל נראה כמו המקום אליו אגיע כשאמציא סוף סוף מכונת זמן ואבחר לטייל בתקופת ימי הביניים, באיזו מצודה מגניבה. לפי האתר נראה שעושים שם גם סעודות בקיץ – ב-500 ש"ח לאדם. מה שאומר שכשאמכור כליה, אם יישאר קצת עודף אחרי המצלמות והעדשות בהחלט יש איפה לחגוג (את, אממ, מכירת הכליה המוצלחת שלי. או משהו. אבל על מי אני עובדת, לא יישאר כלום אחרי ציוד הצילום…). במרתף יש המון יינות ישראלים – אחד מעקרונות המקום הוא להשתמש הרבה בחומרים מהתעשייה המקומית, שזה מאוד נחמד. יש עוד כמה אנקדוטות מעניינות כאלו – למשל, בצוות יש ייצוג של מגוון האוכלוסיות במדינתינו.

כל התענוג הזה עולה 125 ש"ח לאדם. לדעתי בהחלט מקבלים תמורה למחיר, על אף שהוא גבוה.

מסעדת טוראנס, המלון הסקוטי, טבריה

נומילי

בין כל המחלות, הלימודים והחתונות (שתיים מאחורינו, נותרו עוד שתיים. מה נסגר?) יוצא שאני לא ממש מספיקה לראות אנשים. אז ניצלתי פוטנציאל טרמפ מא' ולקחתי את עצמי לראות את אחי האמצעי בכפר סבא. על הפטיסרי-קפה "נומילי" שמעתי רבות וטובות ממגוון בני משפחתי הבררנים (והצרפתים. [עריכה: שאחרי שקראו את הפוסט הזה טענו בחירוף נפש שאני מפרטת יתר על המידה ובדקדוק יתר, והמקום מושלם להפליא]), וכך הוחלט ששם נשב. המיקום מאוד נוח, ממש דקה מקניון ערים, סוקולוב פינת וייצמן, והעיצוב חמוד להפליא בגוונים כחולים וצהובים ועם מדפי עץ עמוסים כל טוב. שמחתי על כך שטרחתי ולקחתי איתי את חדוו"א, מצלמתי הנאמנה.

מאז ומתמיד חיבבתי קופסאות פח דקורטיביות

הזמנתי שוקו חם על פי המלצתו של אחי אם כי יש לציין שהוא המליץ, מלבד השוקו, על הכל. בנוסף הלכתי על בריוש אגסים וקרם שקדים (14 ש"ח) ומקרון פטל (כל המקרונים עולים חמישה שקלים). הוא הזמין מיל פיי (24 ש"ח, כתוב שם כ"מיל פוי". זה קצת הציק לי, אבל די בעייתי לכתוב מילים צרפתיות בעברית, בעיקר לקהל הרחב שלא מכיר את המונחים, אז ניסיתי להתעלם. ה"פיננסיה" במקום פיננסייר הוא זה ששבר אותי בנידון [ עריכה: שלא בצדק. ועל כך בפוסט העוקב. מעתה אימרו פיננסיה!]) ומקרון קרמל. יש מבצע של קפה ומאפה, אבל אני מודה ששכחתי לבחון בדיוק מה הוא כולל. בהחלט ייתכן שהבריוש שלי ניצל אותו. כמו כן קיבלתי כרטיסייה – קפה ומאפה עשירי חינם.

התיישבנו באחד השולחנות – יש כמה מהם בחוץ ומעט בפנים, לעיתים באופן קצת צפוף. זה לא הטריד אותנו במיוחד. השוקו כבר התחיל את כל העניין טוב. ייצוין שניתנה לנו הבחירה בין שוקולד מריר לחלב – בחרנו חלב. אני חושבת שהמגוון הוא אחד היתרונות הבולטים של המקום. השוקו עצמו היה מוצלח, לא מתוק מדי אבל עשיר, ולא הייתי מופתעת אם היו אומרים לי שהוא מעט מועשר בשמנת, כי על אף שבימינו מתבקש להניח שזה אינו המצב, ככה זה הרגיש.

בינתיים יכולתי לבחון את מגוון הדברים שאפשר לקנות ולקחת הביתה ממקומי האסטרטגי הצמוד למדפים. כמעט שמחתי שאני סטודנטית דלת אמצעים ושאני יכולה לשלוף את הטיעון הזה מול כל רצון ותקווה לקחת איתי איזו עוגה או קופסת עוגיות.

עד מהרה הגיעו גם המנות עצמן. הבריוש שלי היה מעט יבש, ולא הורגשה בו חמאה בכמות התעשייתית וחוסמת העורקים שאני מצפה לה ממאפה צרפתי הארד-קור (ראו ערך המתכון שפרסמתי כאן לבריוש). ועדיין, אני משערת שחלקכם אולי תעדיפו לאכול מנה שלא גורמת לכם להרגיש כאילו התחנה הבאה של היום, ראוי שתהיה רופא. היובש הוא זה שביאס אותי, בעיקר. בכל זאת, הבריוש היה טעים. האגסים וקרם השקדים הורגשו היטב והתאימו למנה, שגם הייתה נדיבה, לדעתי, בגודלה.

בריוש עם אגסים וקרם שקדים, מקרון פטל מבצבץ לו מאחוריו

המיל -פיי של אחי היה פשוט מצוין. הקרם היה טעים, הבצק עדין ופריך. וכמובן, הוא היה יפה להפליא. הנה, תראו:

Mille-feuilles, למי שתהה. מהמם אפילו עם הפלסטיק עליו.

לבסוף, חילקנו את המקרונים. התחלתי במקרון הפטל. בסיס של מקרון מתהדר בעובדה שהוא מאוד קשה להכנה ודורש דיוק מירבי. הצורה של המקרון הייתה טובה, ובסיס העוגיה קיבל את המראה המוקצף הזה שמקרון אמור לקבל, אבל המרקם היה מעט צמיגי, וזה אכזב אותי מאוד ביחס למחיר המקובל אך הללא ספק גבוה, וביחס לרמה הכללית של המקום. הקרם היה מוצלח, חמוץ ומתוק. לטעמי היה עודף נדיבות בקרם בשני המקרונים, אבל זה כמובן עניין של טעם.

מקרון הקרמל היה מצוין. הבסיס היה פשוט מושלם, אוורירי ופריך ואפוי בדיוק במידה. זה אמנם הדגיש לי מאוד את הפספוס של מקרון הפטל, אבל היה מהנה וטעים מאוד. מבחינת טעם, אני אישית נוטה להעדיף מקרונים עם קרם עדין או חמצמץ לכן כצפוי פחות העדפתי את קרם הקרמל המתוק. ואם זאת, מוצלח ביותר.

לאחר שסיימנו, חשבתי, למרבה זוועתו של אחי, ללכת ל"קפה סולל", בית מאפה צרפתי שמוקם מאחורי קניון ערים, ולהשוות בין הבריושים השונים. לדאבוני גיליתי כי המקום נסגר, לא ברור מדוע. בכל מקרה, שוכנעתי כי לנומילי יש הרבה פוטנציאל, ובעיקר הרבה מבחר. אמנם, מקום שמתהדר בשם פטיסרי פריזאי דורש, בעיני, דקדוק בכל הנוגע לביקורת כפי שאולי ראיתם. ועדיין, הרושם הראשוני שלי מהמקום הוא באופן כללי חיובי. בנוסף, דף הפייסבוק שלהם טוען שיש גם שירות עד הרכב, שזה די גאוני, אם יורשה לי לומר.

נומילי, סוקולוב 3, כפר סבא.

ברוהאוס הגולן

בשבוע האחרון מצאתי את עצמי, שוב, במילואים. באחד הלילות האחרונים מצאנו את עצמנו, אני וא', משוטטים בירושלים ומחפשים משהו לאכול. זה היה קשה משחשבתי. מגיעה נקודה במהלך ערב בה אני נהיית בו בזמן מאוד מאוד רעבה ומאוד מאוד בררנית. הלכנו לאיזור של השילוש הלא קדוש, כלומר לרחוב הלל, שם היה ברור שאני אמצא משהו לאכול. לא ממש היה ברור מה יאכל א'.

בעודי שמה פעמיי לג'חנון בר, א' פונה ונכנס לגומחה שאיכשהו לא שמתי לב אליה מעולם. לא ברור איך, האמת. אולי קסמו של הג'חנון בר פועל חזק כל כך על אלו מאיתנו שאוהבים אותו עד שאנחנו מאבדים את יכולת הראייה שלנו למקומות חדשים או אחרים. בכל אופן, הלכתי אחרי א' ומצאתי את עצמי בברוהאוס הגולן. הוא התחיל לעיין בתפריט, אני רק הצצתי. הג'חנון קורא לי.

"איך הסטייק שלכם?" שואל א', והמלצרית החביבה עונה לו שזה הסטייק הכשר הכי טוב שהיא אכלה. "אבל את עובדת כאן," אמרתי לה בחיוך "אנחנו לא יכולים לסמוך על זה." היא קצת נפגעת ועומדת על שלה. א' מזמין את הסטייק. אחרי הרמת גבה מצידה על עניין הג'חנון, אני מחליטה לזרום ומזמינה המבורגר.

אמא שלי לימדה (ועודנה מלמדת אותי) דברים רבים. את אחד מהם אני זוכרת במיוחד. היה זה כשהייתי ממש ילדה, רכה בשנים. "הדר," היא אמרה לי בסבר פנים חמור "כשאת מזמינה בארץ סטייק, תמיד תזמיני אותו מדיום ריר. אנשים כאן לא יודעים מה זה מדיום ואת עשויה לקבל סוליה אם זה מה שתבקשי." נצרתי את המסר הזה בליבי ואכן בורכתי במהלך חיי בסטייקים עסיסיים ונוטפים. אך עם הזמן חשתי שינוי מסוים. אותה פרנויית סטייקים שאימי לימדה אותי עדיין הייתה רלוונטית במקומות מסוימים, אבל נראה שהמושג "מדיום" התחיל להתקבל בלשונו. הורדתי קצת את ההגנות. הרשיתי לעצמי לחיות במושגים יחסית מפונקים בהם טבחים ידעו מדיום מהו.

אולי זו הסיבה שא' הזמין את הסטייק שלו מדיום. לעולם לא אדע מה חלף בראשו. זה לא חשוב מספיק בשביל שאשאל. אבל על אף שלא נחתה על שולחננו צלחת וסוליה עליה, בעת החיתוך היה ברור ששמץ צבע אדום אין שם. א' טעם, אמר שזה טעים, הצהיר שזה אינו מדיום, וקרא למלצרית. צפיתי באימה בעוד היא התקרבה אלינו, מקווה שא' יהיה עדין.

אדום. כי היה חשוך מכדי לצלם עם הסלולרי. הבלוג הזה מוציא ממני חוצפה מודחקת, אני אומרת לכם.

"הכל בסדר?" היא שואלת

א' מביט בה, היא מביטה בו. אפשר לחתוך את השקט בסכין הבשר על השולחן.

"זה הסטייק הכשר הכי טוב שאכלתי." הוא מהנהן ומחייך אליה. היא מחייכת חזרה.

ההמבורגר שלי היה טעים אף הוא, ועשוי דווקא במידה שביקשתי. הצ'יפס מגיע כחתיכות עגולות מטוגנות של תפוחי אדמה, וטעים ביותר. המחירים קצת יותר יקרים מאלו שבאתר – הסטייק, שמגיע עם תוספת, עלה כזכור לי 89 שקלים, וההמבורגר שלי 45. תוספת צ'יפס עלתה שמונה שקלים, אבל כאמור הוא טעים אז אני מרגישה די שלמה עם ההוצאה הזאת. סך הכל התרשמתי שמדובר במקום קטן, נחמד, כשר ולא יקר מדי לאכול בו, עם בשר מוצלח למדי. אם לא היו לידו ג'חנון בר ואיבו, כנראה שהייתי מוצאת את עצמי שם לא מעט בשנה הקרובה, ועדיין אני סבורה שעוד אשוב אליו.

בפינת הלינקיאדה, מתכוניישן הוא בלוג אהוב עליי מזה זמן רב, של דניה ודיאנה – צלמת וסטייליסטית מקצועיות, בהתאמה. היה לי העונג להיות בסטודיו של דיאנה, ואני עוקבת אחרי הבלוג באדיקות ונהנית מכל מילה וצילום.

מכיוון שאולי זה היה קישור לא מקורי במיוחד, הנה אחד קצת יותר שנוי במחלוקת וממש לא משתווה ויזואלית – לפחות לא ברמת החיוביות האסתטית. Cake Wreacks הוא בלוג שאוסף תמונות של עוגות שיצאו רע. ממש רע. זה כמעט קשה לצפייה – אבל כל יום ראשון הם מפרסמים דווקא Sunday Sweets – עוגות מוצלחות במיוחד שלפעמים די מפצות על הזוועה של מהלך השבוע. לפעמים.