צונאמי, סושי וברבקיו

אתחיל בתהייה – מה לסושי וברבקיו? מה? לא ברור.

לפני כמספר שבועות נתקלתי בגרופר, אתר לקניות קבוצתיות, בתלושי קנייה לצונאמי, מקום סושי חדש יחסית בקצה רחוב בן סירא בירושלים. 30 ש"ח לאוכל ב-80. אצתי והקלדתי לעצמי 4 תלושים לפעם הבאה בה ארצה לסעוד את ליבי עם חבריי בתקופת צילומים קשה כזו או אחרת, ונראה שעשיתי בחירה נכונה.

לצונאמי יש עיצוב… יחודי משהו, שמזכיר, קצת כואב לומר, שילוב של מסעדה סינית ובורדל. על הקירות האדומים מאט מתפתלים להם עיטורים באדום מבריק, ואת השירותים שנמצאים מאחורי המקום מאירים אורות כחולים, ספק מטרידים וספק משעשעים. בכל זאת, האווירה הכללית נעימה. על השולחן ניצבה לה צנצנת ששבתה את ליבי מיידית -היא הייתה מלאה בג'ינג'ר.

אני ממש אוהבת ג'ינג'ר, ונוטה לבקש תוספות שוב ושוב מהמלצרית. הרעיון של צנצנת שלמה נהדר בעיני.

השירות היה איטי משהו, ובאיטיות מה החלנו לנבור בתפריטים, שמעוצבים מוזר אף הן – מצד אחד, קומבינציות ושתייה, מצד שני – כל השאר. נוצר מצב שצריך לפענח את הקומבינציות על ידי הפיכה חוזרת ונשנית של הדף. אותם דברים קטנים ששמים לב אליהם כשממש רוצים להזמין אוכל.

בגזרת הקומבינציות, יש כאלו, לא מעט. מחירים קצת יקרים ביחס לסושיות אחרות בעיר, בפרט מג'פניקה הקרובה, כמובן. אבל הגיוון רחב יותר והכמויות גדולות יותר, והשמות מושקעים יותר. אני וחברה חלקנו קומבינציית נינג'ה מטוגנת וקומבינציית קוברה כחולה, חברה נוספת הזמינה אף היא את הקוברה, והבחור הזמין קומבינציית דים סאם', מרק מיסו וקליפורניה רול. אני הוספתי לי אגרול, לפתע רציתי.

קומבינציית Blue Cobra: ארבע יח' פוטו קליפורניה , 4 יח' פוטו שיטאקטאק ספיישל(כאן צריך להביט בצידו האחורי של התפריט, אררג, ועדיין לא ממש להבין) , 8 יח' I/O ספייסי טונה , 4 יח' מאקי אבוקדו , 2 ניגירי סלמון. מחיר - 70 ש"ח

 

קומבינציית טמפורה – Fried Ninja: ארבע יח' פוטו סלמון חם , 8 I/O ספייסי טונה , 8 מאקי סלמון חם , 2 ניגירי סלמון. מחיר – 75 ש"ח

הקטע הזה של קומבינציה אחת חמה, ואחרת קרה לחלוטין, היה קצת עצוב. אנחנו פתרנו את זה בחלוקה, אבל עדיין. לדעתי קומבינציה כדאי שתשלב כמה שיותר דברים מגוונים. אבל אולי זו רק אני.

בכל מקרה, הסושי היה טעים. כמה טעים? לא, הוא לא שינה את חיי. הוא לא גרם לי להביט השמיימה ולומר, הו, יישות כלשהי, תודה. אבל הוא היה טעים ומשביע ביותר, מה שהיה אמור להגיע חם הגיע חם, מה שהיה אמור להגיע קר הגיע קר.

במעבר חד, הגענו למיסו ולדים סאם, שהגיעו די באיחור. הבחור פשוט בהה בנו אוכלות, וזה היה עצוב משהו. מהמיסו לא נשמעו קריאות מתלהבות אך הוא נגמע לו, ואז הגיע כלי הדים סאם.

אוח, אני אוהבת כל כך כלים משונים של אוכל.

 

לפני
אחרי!

זה כה מגניב, ומעוצב ויפה. הכאלו שנראים קצת פחוסים וקרפלכים משהו נקראים גיוזה, ואני די בטוחה שהעגולים הם "באו". בתפריט יש גם "קויו" אבל אינטרנט חפוז לא מסביר  לי מה זה, אז אני לא יודעת אם יש שם כאלו. בכל מקרה, הטעם… ובכן, זה היה… נחמד. היה שם בשר, ובצק. אי אפשר ממש לטעות עם זה. והטעם של הדים סאם על שלל צורת הכנתו וכו היה שם. אבל היה שם גם הרבה טעם לוואי. מונוסודיום? אולי. לא ברור. אבל זה היה מאוד מורגש.

אני חושבת שזה היה רגע ששמתי לב שבצנצנת ג'ינג'ר יש שערה קטנה. אני לא יודעת אם היא הייתה שם לפני שהתחלנו לאכול. אני מודה שזה לא מאוד הטריד אותי, אבל אולי הדחקתי. בכל מקרה, מעולם לא חשבתי שדברים כאלה הם בהכרח דיל ברייקר למסעדה שלמה. טעויות קורות, וכו, אפילו בזהירות מירבית.

בין לבין קיבלתי את האגרול שלי.

אגרול צמחוני - 16 ש"ח

די ביאס אותי שאגרול, שאמור להיות מתאבן, הגיע בסוף הארוחה. אבל הוא היה רותח ונראה מגניב והגיע בשלישייה אז זה היה נחמד. הרוטב הורוד המתקתק והרדיואקטיבי, הטיגון העמוק… קשה לי לעמוד בפני אגרול, כל שכן שלושה.

אך לאחר שהתחלתי לאכול ממנו, הופתעתי. כלומר, המילוי היה לא ברור. הטעם לא היה מאוד אגרולי אלא יותר פחממתי. האם היו שם תפוחי אדמה, בנוסף לשבבי כרוב? אני מהמרת שכן. בכל מקרה, בסופו של דבר הבנתי שאני יושבת כשפסטל מביט בי. פסטל. אמנם עקב כל העניין בדקתי מהו פסטל בוויקיפדיה והחכמתי משלל האופציות, אבל בסופו של דבר – רציתי אגרול. ולא שזה היה לא טעים. אפילו היו שם מעט מוטיבים אגרוליים, כמו, אממ…. כרוב. אבל, ובכן.

ואז, הוא אז.

אז הבנו שבקומבינציית הדים סאם צריכים להיות 4 מנות, כשהגיע לשולחן הדבר המהמם הזה –

נאמר לנו שזה מתוק, וזה נראה היה כה טוב. הבנו שיש ארבעה, ושאנחנו ארבעה, כך עטנו על כדורון כזה, ותוך כשלוש שניות החלק הזה בשולחן נראה כך-

זה היה נהדר ופריך, וממולא שוקולד חם. צורה של דים סאם, טעם שמזכיר שוקו פאי, תעשייתי שכזה. פשוט נפלא. מאז רביולי שוקולד של מקום פסטה במקום כלשהו במרכז העיר לפני שנים, לא התלהבתי באותה צורה.

לסיכומו של עניין – צונאמי מקום קצת יקר – אנחנו היינו בסדר עם זה בגלל התלושים, אבל כעיקרון, די יקר ביחס לתמורה שאינה איכותית בטירוף. האוכל סביר לגמרי, האווירה נחמדה ובניגוד לג'פניקה שציינתי קודם, אפשר לשבת שם בכיף בלי לחכות שעה בתור, בחוץ, בקור. יש שם גם אופציה להזמנת חצי רול, שזה תמיד מאוד יעיל לאוהבים לגוון. השירות היה נחמד מאוד גם אם קצת איטי. זו מסעדה שמתאימה לזמן בו רוצים סושי, אבל עם קצת גיוון ואלכוהול ורביצה, ועדיין לא רוצים להוציא כמויות מטורפות של כסף על זה וללכת למקום יותר "גבוה".

צונאמי, סושי וברבקיו, בן סירא 26, ירושלים, כשר.

החגיגה של באבט

"החגיגה של באבט",  הוא מקום ירושלמי ידוע. אם אי פעם רציתם לדעת איך נראה אושר בצורת ריבוע, לכו לרחוב שמאי 16 בירושלים ותזמינו לכם וופל בלגי. האמת שזו די בושה שעד עכשיו לא כתבתי משהו מסודר על המקום.

הוופל המועדף עליי, חציו קרם וניל עם פירות יער, חציו שוקולד חם - שהפעם ניסיתי עם שברי עוגיות אוריאו

השם, במקור, לקוח מסרט דני ישן ולא רע. בפי העם, המקום נקרא פשוט "באבט". גומחה קטנה, ממש חדרון מאותגר מרחבית. אין שם שירותים נורמליים ולרוב גם אין הרבה מקום לשבת בפנים, דבר די מעיק בימי החורף הקרים. כשתיכנסו לבאבט תתקלו בדלפק ההזמנות אשר לצידו לוח מעוטר במגוון תשובות נפוצות. "כן", "לא", "מטע בננות" ועוד הן רק חלק ממה שמופיע שם ומספק מעט הומור. "אין, אוכלים את זה כמו פיצה" כתוב על אחד מקרטוני התשובות. כפי שניתן לראות בתמונה, את הוופל אוכלים על קרטונים קטנים. זה לא מקום של גינונים גבוהים. אבל יש שם אווירה וחום, והכי חשוב – וופל בלגי מצוין, עם קרמים ותוספות טעימים להפליא.

והוופל הו כה מצוין. מהוופל עצמו ועד כל מה שניתן לבחור לשים מעליו -החל מבסיסים שונים כמו שוקולד חם, קרם קפה, ערמונים, שמנת חמוצה ורסק תפוחים. רבים מהקרמים מגיעים מבעלת המקום המקורית שמפעילה עכשיו את הסניף התל אביבי, שטרם יצא לי לבדוק (אם כי שמעתי עליו טובות). מעל כל אלו, אפשר לבקש תוספות נוספות כמו פירות יער, פקאן סיני, בננות ועוד. אפשר (ויש היאמרו נהוג) להזמין וופל חצוי, וככה להנות משני בסיסים (קרמים? ציפויים?) שונים. הכל פשוט, טעים וכיפי.

כשמזמינים קצפת מעל שוקולד חם, זה עשוי להיות מלוכלך.

המחיר קצר יקר (כ- 30 שקלים לוופל עם שתי תוספות), אבל שווה את האיכות והרביצה. כמו כן, יש מבצע תוספת שנייה מתנה לסטודנטים וכרטיסיית ניקובים המקנה וופל עשירי על שלל תוספותיו חינם. מלבד וופל, תוכלו למצוא שם שתייה חמה – השוקו מומלץ וגם הסיידר החם. שוקו אפשר להזמין גם ב"שוט" קטן שמחירו ארבעה שקלים בלבד. מהווה סיום מצוין כשממש מלאים, מה שלרוב קורה.

באבט זה יותר ממקום. זה כבר פועל. ביבאטנו, מבאבטים, לבאבט. שעות טובות ביותר מחיי עברו שם. מומלץ ביותר.

Huff and puff

לחברתי הטובה – אקרא לה ע' בהיעדר השראה כרגע – ולי יש מנהג מגונה ביותר של צריכת כמויות איומות של פיצה בצוותא תוך צפייה בסדרות ערפדים זולות. בהיעדר סדרות ערפדים שטרם ראינו, מצאנו את עצמנו בדירתי רואות את יצירת המופת "סקוט פילגרים נגד העולם" וניצלנו את ההזדמנות על מנת להזמין את הפיצה החדשה של דומינוס, הלא היא "Puff פיצה", פיצה מבצק עלים פריך. אנחנו מחבבות למדי את דומינוס כי יש להם מבצעים לא רעים ותוספות כיפיות ולאו דווקא כשרות, ולעיתים בחורה פשוט רוצה פחמימות עם בשר וגבינה וקלוריות. אז הרי. חששתי מקונספט הבצק, אבל אמרתי, באמת כדאי לנסות.

כשהזמנתנו הגיעה, גילינו שמשום מה חסרה תוספת ואחרי שהתקשרנו לקטר נוכחנו שהבעיה קרתה עוד בתהליך ההזמנה וקיימת אף במייל האישור (התוספת שהזמנו לא הופיעה בה כלל). בכל זאת, הובטחה לנו תוספת חינם בהזמנתנו הבאה. היה נחמד ביותר, והסבנו לאכול עולצות ורעבות.

אתחיל בקצת צבע.

וזה כה צבעוני!

פתחנו באצבעות גבינה שבעקבותן החלטנו מבעוד מועד להזמין ולנסות את מארז המונוסודיוםדיפים. דווקא הופתענו לטובה. הפומודורו היה החביב עליי בפשטותו (למרות שיש לי תחושה שבינו לבין המילה פומודורו יש בעיקר עגבניות), ואילו ע' העדיפה את הפלפלים הכתומים החריפיםחרפרפים קמעה. הפסטו אף הוא לא רע בכלל, ונראה פחות רדיואקטיבי בצבעו ממוצרים דומים.

אחרי הנחמדות של הדיפים, עברנו לפיצה עצמה, שהחלטתי להציג כאן במלוא עוצמתה הויזואלית-

יכולתי לסגנן משהו, אבל האמת שיש משהו כמעט פלאי בכמה לא מרשים זה נראה בדיעבד.

אסכם זאת באמירה פשוטה: אם הייתי רוצה מלאווח, הייתי הולכת לג'חנון באר במרכז העיר. לא רציתי מלאווח. רציתי פיצה. אולי הייתי צריכה לדעת, בצק עלים וכאלה. אבל עדיין – זה לא היה מגעיל, אבל זה פשוט לא היה טעים. התבאסנו, והמגש הלך לאחר כבוד למקפיא שלי, שם אשמור אותו לאויביי הגדולים או לאנשים רעבים עד חוסר אכפתיות.

מה גם, שאני לא מבינה למה לחתוך פיצה ריבועית למשולשים, ולא לריבועים קטנים. כאן זה אמנם קצת הכרחי בגלל נטיית ההתפרקות של הבצק, אבל התוצאה נותרת לא נוחה במיוחד. חשנו דחף עז לגלגל את המשולשים המשונים שנוצרו בחיתוך, ממש כמו במלאווח, אפילו לפני שטעמנו והבנו כמה הדמיון חזק.

לפעמים, פעמים רבות, Less is more. פעם הבאה, אדבוק בפיצה פיצתית במובהק, ועדיין, דומינוס נשארה חביבה עליי – בעיקר אחרי האדיבות בעניין התקלה הטכנית.

בנוסף, אחרי גיגול אודות הפיצה, הגעתי לפרסומת שמכילה בובת גרב ומאור כהן, הזויה במיוחד. אני מודה, ליבי שבוי קמעה.

241543903

ישנם רגעים בהם ניתן להבחין בכך שהמין האנושי עשוי להיות נהדר. באותו השבוע שבו התוודעתי לפרויקט "מקררים מספרים" בדברים בעלמה  ולאלבום הנהדר שהגיע כתוצאה ממנו בפייסבוק (ועדיין הולך ומתפתח) התוודעתי ל-241543903, ותודה לאגם שהפנה אותי.

תוהים מה זה? חפשו את זה בחיפוש תמונות בגוגל, או שתקליקו בלינק לאתר הראשי, אבל זה הרבה פחות מגניב, באמת.

כעיקרון, העניין פשוט – אנשים שמצלמים את ראשם במקפיא, בזוויות שונות, ומעלים את התוצאות המלבבות לאינטרנט לאחר שהם קוראים לתמונה בשם שהוא בעצם המספר הנ"ל, שכפי הנראה היה מספרו הסידורי של המקרר של הוגה הרעיון.

התוצאה? עשרות, מאות, תמונות וסרטים של אנשים וראשם במקפיא כתוצאות חיפוש של המספר, שלא לדבר על זה שתמונות כאלו קיימות עכשיו. המון מקפיאים, המון ראשים, זוויות ומצרכים ואנושות אחת נפלאה.

משני הפרוייקטים האלו די נהדר לראות מה מבט ישיר למקרר, או אפילו הצצה חטופה בזווית משונה של מקפיא, יכולה להביע.

כמובן, שלא יכולתי מבלי לתרום את חלקי.

זו אני עם ראש במקפיא, לפחות ככל שניתן במקפיאי הקט, יחד עם הפרפר המגנטי הקבוע. לצערי היו מגבלות די קשות על זוויות הצילום הפוטנציאליות. כמו כן, עמכם הסליחה על איכות התמונה.

Going Bananas

ברוכים הבאים לעוד פרק במסע המפרך (והמופרך) שלי לטעום את כל טעמי בן&ג'ריס, והביקורות החסרות כל השפעה שמגיעות איתו.

והיום – Chunky Monkey, "גלידת שמנת משובחת עם בננות, חתיכות פאדג' (8%) ואגוזי מלך (5%)" (מחלקה האחורי של האריזה. שהיא עגולה, אז זה די מעניין). את השם, מציינת האריזה, תרם מעריץ שרוף. זה כרגיל נשמע מופרך, ynet למשל חושב אחרת ראו עובדה מספר 8. מצד שני, אני זו עם שאיפה לעורקים חסומים ולטעום את כל הטעמים אחרי שחלקם כבר הלכו לעולם שכולו טוב.

282 קלוריות למאה גרם, שהם קצת פחות מרבע קרטון המכיל 425 גרם שהם 500 מ"ל של נום טהור.

בניגוד לבצק-עוגיות-שוקולד-צ'יפס, כאן לא הגעתי עם ציפיות גבוהות – לא זכור ללי שהתלהבתי ממנה אי שם לפני כל אותן שנים ולטעם הזה מעריצים כה נלהבים שבצק העוגיות כבר לימד אותי לקחת בעירבון מוגבל.

אבל אז…

הגלידה היא מעין טעם בננתי-טעם-לוואי שכזה, שהוא כה נהדר ומתוק בטירוף, ואז מגיע עניין החיפוש של אותם חתיכות נהדרות של אגוזי מלך. הו, אגוזי מלך. איזו בחירה מופלאה. כל כך מעניין יותר מפקאן או משהו כזה. אז, אגוזי מלך. 5%, לפי האריזה. וחתיכות של פאדג'. הבעיה היחידה שלי בגלידה הזו, היא אכן הפאדג'. שבבי שוקולד קשים, שדי מקפיאים את הפה. מוטב היה אם היה מרכיב שוקולדי נימוח יותר. ועדיין, שוקולד הוא שוקולד, והטעם משתלב היטב.

כמו כל טעם, מומלץ לאכול אחר דקה מחוץ למקפיא. גם מקל על החלוקה, וגם נחמד ושמנתי יותר.

בכל מקרה, הגלידה הזו מקבלת ציון גבוה בסולם הלא קיים של דירוג טעמי בן&ג'ריס. כמו כן, היא מעלה את השאלה הפילוסופית – האם אנו רוצים יותר אגוזי מלך בגלידה משום שיש בה מעט? כלומר, האם הרצון המיידי שלי לעוד אגוזים היה נעלם אם אכן היו בגלידה עוד אגוזים? האם הציד, החיפוש, רק מגדיל את ערכם?

עם שאלה זו אסיים ופניי אל האופק, במחשבות על הטעם הבא.

סופלה? סופ-לא!

אני מתנצלת בפני קוראיי על הכותרת הקצת מזעזעת של פוסט זה. להלן ממצא א'.

תמונה זו נלקחה באמצעות הטלפון הסלולרי של אחי, על ידי או על ידו. בלוג זה לוקח ברצינות רבה נושאי קרדיט וזכויות יוצרים, ולכן אין סימון.

יש בי מרמור. מרמור חזק, עוצמתי וממורמר. אי שם בין השעשוע לייאוש, נמצא מרמורי ומוצא את דרכו למרחבי האינטרנט.

הביטו בתמונה מעלה.

עתה, הבה נביט בציטוט מתוך  תוצאת חיפוש בוויקיפדיה של המילה "סופלה", שמפנה בעצם לערך "תפיחה" –

"תְּפִיחָה (בצרפתית: soufflé) היא מאפה קל ואווירי העשויה מבצק המכיל בעיקרו חלבוני ביצים מוקצפים. התפיחה מוגשת הן כמנה עיקרית של הארוחה (כאשר היא מלוחה או חריפה) והן כקינוח מתוק."

תודה לוויקיפדיה.

עתה, אחרי שהבטנו בשני הממצאים הנ"ל, עליי לשאול – האם אותו קרם של "ללין", הוא מאפה קל ואווירי העשוי מבצק ומכיל בעיקרו חלבוני ביצים מוקצפים? הא? הא???

תראו לאן הגעתי. סימני שאלה משולשים.

מדף הפייסבוק של ללין ניתן להגיע לתמונה של המוצר, וכן לתיאור (שלדעתי מופיע גם על האריזה, אבל לא הספקתי להעתיק ולבחון כשהייתי מולו):

"קרם סופלה – קרם עשיר לגוף מאושר, למרוח עד לספיגה מלאה. מועשר בחומרים טבעיים, שמנם אתריים וג'ל אלוורה להרגעת העור. בניחוחות: וניל; קוקוס; אושן."

מרר.

שנים במסעדות היה מתהדר פונדנט שוקולד חם (הנהדר לכשלעצמו) בשם "סופלה". התמרמרתי על חוסר הדיוק. עם הזמן, הדבר תוקן ברוב המקומות. אולי פשוט חיפשו שם מרשים וחשבו בהתחלה שהקהל הישראלי לא יתמודד עם מילה זרה כמו פונדנט, אבל יכיר באופן מעורפל את המילה סופלה. אבל במוצרי טיפוח?  אני יכולה להבין קרם גוף, חמאת גוף, ושמן גוף. אלו מונחים כלליים, שמעורים בעולם הקולינרי יותר או פחות. אני יכולה להבין קרמים במסווה של ספריי קצפת. אני יכולה להבין ביגוד אכיל. אבל סופלה גוף?

שוב, תודה לוויקיפדיה:

Its soufflé bitches

זהו סופלה. הוא תפוח ונהנה מעט מסטטוס של אתגר מטבחי.

שם למעלה בחלקו העליון של הפוסט, נמצא קרם שמתהדר בשם לא קשור.

אני תוהה, למה סופלה? האם זה אמור לשדר חום ואווריריות? לקשר את זה לשוקולד (הקרם לבן, אגב. האם מדובר בשוקולד לבן? ההערכה המועטה עד לא קיימת שלי הולכת ופוחתת אף יותר אם כן) ולאוכל בכלל, שכן אוכל זה נהדר וטוב, והדרך לארנקם של אנשים עוברת דרך קיבתם (הי, אצלי לצערי זה עובד)?

ומה הלאה?  body meringue, שיילך טוב בתרגום (נשיקת גוף? אני אפילו לא אנסה) ואולי אפילו יהיה לו קשר למציאות? או משהו יותר הזוי, כמו מקרונים או סוכריות קופצות?

אה, ולמוצרים שלהם שמיועדים לגברים קוראים womenizer. פמיניזם וכזה.

מרר, אני אומרת. מרר.

ומרנג. מוויקיפדיה. כי זה יפה...

 

יום המרק

מחר, מסתבר, ייערך יום המרק. פרטים מלאים יש כאן, בבלוג "בייגלה" שהגה את העניין, אבל כעיקרון מדובר ביוזמה מגניבה למדי בה אוכלים מרק בשלל מסעדות ומרקיות ביתיות (שחלקן נפתחות לצורך המאורע בלבד) וההכנסות עוברות לעמותת "לשובע" שמפעילה מסעדות לנזקקים, בתי מחסה ובתי נוער. המקומות שמשתתפים בפרויקט פזורים בכל רחבי הארץ, במגוון רחב של טעמים ומחירים.

אז מחר כשתמצאו את עצמכם רעבים באמצעו של לילה (או יום) ירושלמי (או לא ירושלמי) קר (או קריר), חשבו והחליטו, אולי  איזה מרק נשמע פתאום ממש במקום?

קינוח שחיתות שקצת מזכיר סניקרס

יש ימים בהם  קמים בבוקר ופשוט מרגישים שהגיע הזמן לעשות שינוי. בימים כאלו אני מחליטה לקחת את עצמי בידיים, להתחיל לעשות כושר, להימנע מטיגון וסוכרים ולאכול הרבה דברים בצבע ירוק. לעומתם, יש ימים בהם קמים בבוקר וחושבים שלאתגר את העורקים זה רעיון טוב. בימים כאלו, נוטים להגיע אליי מגוון הצעות מגונות ומעוררות תמיהה משלל חברים מפוקפקים. הצעה כזו גרמה לכך שהתכנסנו להכין את קינוח השחיתות שקצת מזכיר סניקרס.

ממקורביו של הידיד המפוקפק נמסר כי הוא אינו, למעשה, מפוקפק. אבל מאחר והקינוח הוא שחיתות, לדעתי המסקנה ברורה.

מקורו המדויק של הקינוח לא מאוד ברור. הוא מועבר מדור לדור, מחבר לחבר. יש לשער שקיומו החל אי שם בתרבות אצטקית קדומה, כזו של אנשים בעלי סיבולת גבוהה ביותר ואורח חיים בו רק החזק שורד – משום שאפילו אני נאלצת להיאבק כשאני נעמדת מול גביע קינוח שכזה. הייתי מסבירה כמה נהדר הוא, כמה טעים ונפלא ומושחת. אבל המתכון והרכיבים די מבהירים את זה בעצמם. מתאים לכשמונה כוסות לא מאוד גדולות, אנחנו השתמשנו בחד"פ מושקע.

רכיבים

אוריאו מרוסק ומפורר בקערה. טעים לא פחות מהגרסה השלמה.

12 עוגיות אוריאו מרוסקות היטב או יותר. עדיף יותר. בחבילת אוריאו סטנדרטית  ישנן 16 עוגיות, מחולקות ל-4 חפיסות. אם אתם חובבי אוריאו בהחלט אפשר להרחיב את זה לכל החבילה. קל לעשות שמות בעוגיות כשהן סגורות בתוך אותן מיני חבילות של 4 עוגיות – פשוט למעוך ידנית או להשתמש במשהו כבד כמו מערוך. לרסק דברים, זה גם נחמד.

40 גרם חמאה שהוצאתם מבעוד מועד מהמקרר

250 גרם גבינת שמנת פילדלפיה או נפוליאון. אנחנו השתמשנו בנפוליאון. זה משנה קצת במרקם ובטעם, אבל יוצא נהדר עם שתיהן.

100 גרם אבקת סוכר

חצי חבילת סוכר וניל במקור כפית תמצית וניל, אבל אני לא מחבבת תמציות…

3 כפות חמאת בוטנים

2 מיכלי שמנת מתוקה

25 גרם שוקולד מריר או קצת יותר. אם אתם חובבי שוקולד, תוסיפו עוד 25 גרם לעסק.

50 גרם של שוקולד חלב

אופן הכנה

מערבבים את האוריאו המרוסק עם כ-25 גרם חמאה

שמים כשליש כוס שמנת בצד, ומקציפים את כל השאר עם 25 גרם מאבקת הסוכר

קערה צהובה ממטבח משפחתו של הידיד המפוקפק. זה כה יפה ושמשי וצהוב ונהדר. אני כל כך צריכה קערות צבעוניות משלי.

מקציפים בקערה נפרדת את גבינת השמנת יחד עם 75 הגרם הנותרים של אבקת הסוכר.

ממשיכים להקציף את כל העסק תוך הוספת חמאת הבוטנים וסוכר/תמצית הוניל עד קבלת תערובת אחידה וחלקה.

המקצף גם הוא באדיבות מטבח משפחתו של אותו ידיד מפוקפק. אני רוצה גם. להקציף זה כיף כמעט כמו לרסק דברים, לפעמים אפילו יותר.

לוקחים עוד (!) קערה, וממיסים בה את שלישי כוס השמנת ששמרתם בצד, יחד עם השוקולד (ששברתם קצת לפני) ושארית החמאה (כ-15 גרם).

בזמן שזה מתקרר קמעה, מקפלים את הקצפת (כדאי לשמור כחמש כפות בצד, לקישוט) עם תערובת חמאת הבוטנים, הגבינה וכו.

כנום שקופל לו יחדיו

בכוסות, מסדרים שכבות שכבות – שכבת אוריאו, שכבת קרם (או מה שזה לא יהיה), שכבת אוריאו, עוד שכבת קרם, ואז שכבה דקה של שוקולד (בתמונה די פינקנו אותו יותר מדי…) ולסיום מקשטים. אם אתם רוצים להתפרע בקישוט, לדעתי יתאימו מאוד טוב כאן שבבי בוטנים או M&M בוטנים, שגם יוסיפו צבע. מאחר והתוצאה הנהדרת נמצאת בתחילת פוסט זה, להלן קינוח עם עיניים.

זה קינוח - עם עיניים! לא יכולתי להתאפק...

לינק

כמו שציינתי, החמשו"ש הנוכחי הוא האחרון בפסטיבל "חמשושליים" הירושלמי. במסגרת הפסטיבל יש תפריטי מסעדות בהנחה. טבעי – הישראלי? סטודנטיאלי? נטול משאבים כלכליים? גרגרן? – ראה בכך הזדמנות מיידית לנסות מקום חדש, שכן עבר זמן. לצערי התפריטים שהשתתפו במבצע, מעבר לעובדה שלא הציעו לרוב הנחה משמעותית במיוחד, היו די דלים ומדכאים. אך לאחר חיפוש מה, מצאנו את עצמנו במסעדת לינק, כאשר שמתי מבטחי בעובדה שגם אם לא יהיה חדשני ומרתק, יהיו פירות ים.

הגענו והתיישבנו לאחר המתנת מה למארחת שתגיד לנו איפה. "תפקיד המארחת הוא מיותר" שח לי אחד מהידידים איתם באתי, ואני מיהרתי לחלוק עליו.  מארחת יכול להיות דבר מאוד נחמד, יעיל ומסביר פנים, גם אם ספציפית פה הם עמוסים, חשבתי לעצמי.

בשלב זה החלה המתנה. המתנה שהיוותה מעין אות למוטיב חוזר בשארית הערב. בשולחן לידינו קבוצת גברים החלה לאכול בשר ממחבת ענקית, הריח היה מדהים. שולחן רחוק מעט קיבל כוסות בירה מושכות וגבוהות. הדקות חלפו. הרגשתי את הצמא, הרעב. חלף מה שנדמה היה נצח ולא קיבלנו ולו תפריט. שולחן מולינו אישה מזגה לעצמה משקה מקנקן מוכסף, ומוחי הקודח דימה שודאי שנקטר נמצא באותו קנקן מפואר. לאחר דקות ארוכות נזכרה המארחת בקיומינו. "בואו נתחיל מחדש," היא אומרת במעין חיוך עצבני, והולכת להביא לנו תפריטים. כמה דקות מאוחר יותר מסרנו את ההזמנה וחיכינו.

המשכנו לחכות. חיכינו זמן רב. השולחן לידינו קיבל קולה. קולה מעולם לא נראתה יפה כל כך.

כדרכה של ארוחה, לבסוף הוגשו המנות הראשונות. חציל גרוזיני (בעצם חציל עם טחינה, ולידו סלט עגבניות), קרפצ'יו דג (אם אני זוכרת נכון בורי, עם אבוקדו ורוקט, שלא היה כלול בתפריט המבצע אך סקרן אותי) ועוד חציל שלא הזמנו. "סליחה, זו לא המנה שלנו" אמרנו למלצרית, והמארחת הגיעה באופן מדהים במהירותו ודרשה לדעת ממי ביקשנו להחליף את המנה.  הסברנו לה שזו פשוט לא המנה שהזמנו. כמה דקות לאחר מכן היא חזרה ליידע אותי שזו אכן טעות שלהם. בשלב זה בעיקר רציתי את המנה שלי. כעבור עוד מעט המתנה התחלנו, סוף סוף, לאכול. המנות היו חביבות, סבירות, אך לא יותר מזה. טבעות הקלמרי המטוגנות שלי היו בסדר גמור וגם הקרפצ'יו, אם כי האבוקדו היה מעט קשה וניכר היה שהוא זקוק למלח כמו גם החציל, שבאופן כללי לא ריגש אותי – וזה חבל, כי חצילים נוטים לרגש אותי.

למנה עיקרית ידידיי הזמינו שניהם "אלון – נתחי עוף מוקפצים בחלב קוקוס, פטריות, קארי חריף וכוסברה. מוגש על מצע של אורז לבן". אני הזמנתי שרימפס חריף עם גרגירי כמון וחומוס שלם, שהיה אמור להיות פיקנטי, מה שטיפה הדאיג בחורה כמוני, נטולת סיבולת לחריפות.

התמונה אחרי תיקון די מסיבי של פוטושופ ברמת הצבעים והתאורה. חשוך שם, והתאורה מאוד חמה בצבעוניות שלה. כל זה גרם לי לחשוב שגם תאורה יכולה להיות אלמנט חשוב במסעדה, כי היא יכולה לגרום לאוכל להיראות רע למדי, וחוץ מזה נחמד לא לאמץ את העיניים כשמדברים עם חברים. אולי זו רק אני...

המנה שלי הייתה מאכזבת. אני מאוד אוהבת שרימפס, והם גם לא צריכים הרבה – פשוט לשרות טוב ברוטב טוב, אפילו אם אחד פשוט – כמו קלאסיקת היין הלבן-שום-לימון שיש בהרבה מסעדות. כאן, הרוטב היה, כמו בשאר המנות, מעט חלש. השרימפס -שמאחר ולא ממש ספגו רוטב ניתן היה לדעת שהם חומרי גלם טובים לכשלעצמם- סבלו מזה מאוד. החשש שלי מחריפות, שאולי דווקא הייתה מרעננת את המנה הזו, נמוג בערפל של אותה חולשת טעמים.

מנת הקארי סבלה בערך מאותו הדבר. חולשת טעמים. חלב הקוקוס היה מורגש בקושי, והקארי היה קארי, אבל לא יותר מזה. באופן מפתיע, העדפתי את התבשיל הצמחוני שלי יותר, למרות שעכשיו אני אנסה להכניס לו קצת בוטנים או אגוזים או משהו דומה – מה שהיה הדבר הנחמד במנה הזאת, ודווקא לא צוין בתפריט.

אחרי שהביאו לנו חשבון לא שלנו, ואז את הנכון, ואז חיכינו עוד בשביל לקבל עודף, הלכנו, שבעים אך עצבניים. ללינק אני לא אחזור. השירות היה מתסכל, האוכל לא מספיק טוב בשביל לפצות על התסכול שבשירות, והמחירים היחסית סטנדרטיים לא מספיק סטנדרטיים בשביל לפצות על כל הנ"ל. המוזיקה, היא דווקא הייתה בסדר.

גראטן פוריסטי

אין פחמימה בעולם כמו פחמימה של אמא. זוהי פחמימה אוהבת, חמימה, ואם היא גם עתירת קלוריות – ללא ספק אלו קלוריות של אושר. לאחרונה מטבחי שדרג את עצמו הן בטוסטר אובן והן במעין כלי חרס שכזה, שמהווה נכון לעכשיו את התבנית היחידה בדירה. שני אלו הביאו אותי למסקנה שהגיע הזמן לנסות להכין גראטן, אותו מאכל חמים ונהדר שזכור לי טובות מזה שנים, ספציפית מהסופ"ש האחרון בו באתי לבקר.

וויקיפדיה תואיל לפרט יותר ממני, אבל כעיקרון הגראטן הקלאסי הוא כזה בו תפוחי אדמה נפרסים לפרוסות, מונחים בתבנית שאינה עמוקה במיוחד יחד עם שלל דברים ואז נאפים עד שהחלק העליון מזהיב, משחים ומקריספ.

את הגראטן שלי התחלתי בפעולה החשובה מכל – לשאול את אמא איך. זו פעולה יעילה אך מסוכנת שכן יש חשש שלעולם, לעולם, זה לא ייצא טוב באותה המידה, אבל אם זאת הביטחון העצמי עולה – לרוב יותר מדי. וכשהביטחון המטבחי שלי גבוה, לרוב דברים רעים קורים. זה לא מה שקרה כאן. מה שקרה כאן הוא שמלבד דבר אחד ששכחתי ושלא ממש הפריע, יצא לי ממש טעים.

התבנית החדשה מדגמנת עם תפוחי האדמה, רגע לפני האפייה, בפינה הקבועה על גג המקרר. המקרר הזה, יש עליו.

רכיבים – פירוט כמויות בהמשך

תפוחי אדמה (אני לקחתי את אלו עם הקליפה הצהובה)

שמנת מתוקה לבישול ואפייה

אגוז מוסקט השתמשתי בכזה הטחון, שלצערי נאלצתי להשאיל משכניי כי ירושלים היא זוועה קולינרית שאין בה תבלינים שאינם פפריקה, והנה כך התפספסה לה הזדמנות לרכישה מטבחית נוספת

פלפל שחור ובהזדמנות זו אדגיש כמה עדיף פלפל גרגירי שטוחנים על אבקת פלפל… לא הרבה הבדל במחיר בהתחשב בזמן שזה מחזיק, בעיקר אם אתם סטודנטים כמוני שמבשלים בעיקר לעצמם, אבל הו כל כך משנה ברמת הטעם.

מלח

מעט חמאה או שמן


אופן ההכנה

בחרו את התבנית שלכם – לא כזאת עמוקה. חרס זה נהדר אבל לא חובה.  לוקחים תפוחי אדמה שיספיקו לתבנית אחרי שייפרסו. כפי שרואים למעלה, אני הכנתי במעין ריבועון אישי שכזה מיני גראטן משני תפוחי אדמה, אחד גדול והשני בינוני. כעיקרון, תבנית גדולה יכולה להכיל כ2-3 קילו תפוחי אדמה. אבל, אין ברירה – צריך להשתמש בעין. את תפוחי האדמה קולפים וחותכים לפרוסות דקות ואחידות ככל האפשר. בשלב זה מגיע הרגע המכריע.

המתכון הזה פשוט, אבל צריך להשקיע בו מעט. כל פרוסה ופרוסה צריכה לגעת בשמנת, ולכן לא טוב פשוט להניח את השמנת אחרי שהנחתם את הפרוסות בתבנית. זה קצת יותר קשה בכמות גדולה, אבל מה שצריך לעשות זה לקחת את השמנת (מיכל אמור להספיק לאיזור ה-3 קילו, אני הייתי צריכה כ-4 כפות. אבל שוב – גם כאן עין זה חשוב. במקרה הכי גרוע אפשר להוסיף אחר כך), לקחת את הפרוסות, ובכלי נפרד לערבב הכל בעדינות. האמת, אני עם שני תפוחי האדמה שלי עשיתי את זה ידנית. פשוט שפכתי את השמנת מעליהם ובשלב ההנחה בתבנית וידאתי שכל פרוסה קיבלה קצת. אפשר לתבל את השמנת קודם – פלפל ומוסקט לפי הטעם והרבה מלח.

אחרי שיש לכם הר של פרוסות שכל אחת ואחת מהן חוותה שמנת מהי, מניחים את הפרוסות בתבנית ששימנת קודם בקצת שמן או חמאה (את זה שכחתי לעשות… זה פחות מפריע בתבנית חרס, אבל עדיין לא הייתי מוותרת על זה)  שכבות שכבות. ממליחים ומתבלים תוך כדי במידת הצורך, אם העדפתם שלא לתבל בשלב השמנת או אם סתם צריך עוד מלח. בסוף ההנחה שופכים מעל את השמנת שנותרה בכלי הערבוב.

את כל זה שמים בתנור או בטוסטר אובן עד שהשכבה העליונה משחימה ובדיקה קצרה במזלג מראה שתפוחי האדמה שבתחתית בושלו. וזהו.

רואים? את התמונה הזו לא צילמתי על המקרר, וזו הייתה טעות. מה שכן, אני די בטוחה שזה היה טעים בהרבה אחרי האפייה מאשר לפניה, גם אם מצולם באופן פחות מושך.

 

פשוט וטעים, רק לוקח קצת זמן אפייה – למיני גראטן שלי לקח כשלושת רבעי שעה בטוסטר אובן שהטמפרטורה שלו לא ממש ברורה לי. יש הרבה גיוונים, אבל זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.