אוכל צבאי, זה הכי… הכי…

זמן רב לא כתבתי כאן. פספסתי את כתבת אוזניי ההמן עליה שקדתי, כל מיני פרטים שירוכזו בקרוב על דברים שווים וקטנים בירושלים ואף את פסטיבל האוכל בעיר העתיקה (לפחות הייתי מראה נוכחות כנגד המחאה המגוחכת התורנית. אבל נאמר לי שהיה גרוע, אז אני משערת שלא נורא.)

דברים רבים מנעו ממני לכתוב, אך בראש ובראשונה – מילואים, אותם ביליתי באותו בסיס נידח ומרוחק, ממש גומחה, הנקרא "הקריה" בעיר נידחת ומרוחקת אף היא בשם "תל אביב". אבוי. עטיתי על עצמי מדי ב' וחיוך כובש (לעולם אל תצאו מהבית בלי לקחת את החיוך הכובש שלכם עמכם. כמו כן, נדמה שמילת השייכות רבים של חיוך הינה "חיוככם". אויה.) והלכתי מוכנה לשבועיים של כיף.

ובכל זאת, מכל חוויה למדים משהו, והרי ידוע שאדם, אף אם הוא חייל בצורה זו או אחרת, צריך לאכול. ועל אף שהאוכל בקריה (שלא לדבר על הבסיס עצמו) לא ממש מייצג את מה שרבים אחרים מחיילינו נאלצים לסבול, עדיין יש שם לא מעט חיילים. חיילים שמתמודדים, יום יום, עם הימצאות קניון עזריאלי ועולם שכולו ג'אנק-פוד ממש מטרים ספורים מהם (הידעתם? מחיר ארוחה במקדונלדס עולה יותר מעשירית משכורת של חייל חובה). קונפליקט טרגי, אין ספק. חשוב מכך לעניינינו, שם הייתי, ולכן שם אכלתי.

ראשית כל, האוכל אינו גרוע כפי שהיה פעם. זכור לי באופן ברור קצף מחשיד על הסלטים, ואילו עכשיו פשוט נמנעתי מחדר האוכל לחלוטין, באמצעות אותו חדר קסום, כמעט מיסטי, הנקרא בפי קול "הפיתייה". הפיתייה, בעברה, הייתה מקום עם, ובכן, אוכל בפיתה. דבר נהדר אף לפני שנים לכל אותם אלו שרצו (כמו עכשיו) להימנע מהצפיפות (והריח) של חדר האוכל. אך מאז, הופרטו חדרי האוכל וניתן למצוא בה דברים מדהים כמו חומוס-לא-משהו עם  ביצה בקופסא ופיתה בצד, קופסא לקחת בה סלט-מירקות-רק-מעט-חשודים-למראה, בשר-לא-מאוד-מזוהה במשהו-שטוענים-שהוא-באגט-אבל-למעשה-זה-שקר ואפילו משהו-שנקרא-אוכל-סיני-אבל-למעשה-הוא-אורז-קצת-מתוק-בקופסת-קרטון-הולמת-אוכל-מהז'אנר-הנ"ל. באופן ממש מביך, כל המאכלים שציינתי פשוט הופכים נהדרים ככל שאתה חוזר למצבך הצבאי. בימים הראשונים עוד קצת כואבת הבטן מהשניצלים, עוד מקטרים על הרכיבים הלא מזוהים וחולמים על המטבח הקטן בדירה מלאת האפשרויות, אי שם בבירת ארצנו. אבל ככל שהימים עוברים אי אפשר שלא להתפעל מהניסיון המאוד משכנע לאוכל לא רע, מאמץ אשר אחרי שבוע לגמרי כובש אותך, ולפתע אתה מוצא עצמך משווע לטוסט נקניק-בצבע-הורוד-המטריד-ביותר-שראיתי-אי-פעם. טוב, הבחורה ששיוועה לזה הייתה שם כבר יותר משבועיים, אבל הבנתם את הנקודה.

בכל מקרה, הייתה זו חוויה מאלפת, כתמיד. אחת שוודאי אעבור מחדש במילואים הבאים. לא שאוכל לתייג את הרשומה הזאת  בתג "מסעדות" ואפילו לא ב"בחוץ-היאח!", אבל הי, זה חינם וכבר אין קצף בסלט, אז בסופו של דבר היה חיובי. בשבוע הקרוב אתאושש לחלוטין מהעולם האמיתי שחזר לתקפני ואחזור לכתוב על אוכל אמיתי, כמו גם על פסטה ברוטב סלק, שעדיין לא לחלוטין השתכנעתי שהיא אמיתית אבל ללא ספק הייתה ממש טעימה.

אל גאוצ'ו ירושלים

לפני קצת יותר משבוע כתבתי שאכתוב על אל גאוצ'ו בירושלים. מאז עברו, ובכן, קצת יותר משבעה ימים, אבל הנה אני כאן צריכה ללמוד וכמובן שאני מעדיפה לכתוב ולהיזכר בסטייקים עסיסיים שאוכל לראות כדוגמתם שוב רק אחרי שהמינוס ירד, כלומר אף פעם.

הו, חיי סטודנטית.

אז, אני וידיד מושחת כלשהו שציינתי פה בעבר הלכנו לסעוד את ליבינו ונפשינו בבשר. מבצע אנטריקוט  250 גר' ב-39 ש"ח לסטודנטים (מסתיים בסוף מרץ אז יש עוד זמן) בימי שני ושלישי משך אותנו וכך מצאנו את עצמנו בסניף הירושלמי של אל-גאוצ'ו, מקום עם בשר שאמור להיות לא-ממש-יקר-אבל-לא-ממש-זול.

המסעדה נמצאת ברחוב ריבלין במרכז העיר, והחלטה אסטרטגית או מזל מטורף גורם לריח חזק, מגרה ומהמם של בשר להכות בכל הקרב. בשר. המממ. נומ אינסטנט.

הגענו באיזור חמש וכמה דקות, קיבלנו כוסיות של משקה הבית, כמו סנגריה שכזה, פירותית אך מוצלחת לטעמי, ואחרי חיוך ותחינה מצידינו אושר לנו לזנוח את מבצע הסטודנטים ולהזמין עסקית (12:00-17:00)- מנה ראשונה, עיקרית ושתייה במחיר העיקרית – משתלם למדי. לראשונות הזמנו אמפנדה אחת עם פטריות ואחת עם בשר, לעיקריות אסאדו (109 ש"ח) ואנטריקוט 250 גר'(89 ש"ח) וחלקנו בהכל.

לחם הבית ממש טעים, חמים, ומגיע עם צ'ימיצ'ורי אהוב נפשי ומשהו-שאמור-להיות-חמאה שבאופן מפתיע לא היה מבחיל כלל וכלל. ועדיין, חבל שזו לא הייתה חמאה, אבל זה המחיר על כשרות. האמפנדות טעימות למדי, אולי מתובלות מעט יתר על המידה. אחת מהן הגיעה קפואה אך שלל התנצלויות ליוו את החלפתה המהירה יחסית של המנה. היה עובד חדש, או משהו. השירות, אגב, בהחלט טוב. המלצר שלנו היה אדיב ויעיל למדי.

במקומות בהם האוכל טוב ואני רעבה אני נוטה לא לצלם. אי שם בין האסאדו לסטייק ניסיתי עם הסלולרי אך ללא הועיל עקב החשיכה. לפיכך, הרי תמונה עם ערך חינוכי, מלבד העובדה היא גורמת לתמונה בפוסט הפייסבוק לא להיות זו של הבלוג עצמו.

חלוקת בשר צבעונית במיוחד, באדיבות וויקיפדיה, שגם עדכנה ואותי ענתה לי שאסאדו זה נתח צלעות. מעניין לראות, אגב, את ההבדלים בניתוח בשפות השונות. בשביל זה לי יש מילון גסטרונומי בחמש שפות, ולכם יש וויקפדיה גם באנגלית!

האנטריקוט היה טוב מאוד, ביקשנו אותו מדיום וכך קיבלנו אותו. אישית אני מחסידי המדיום שהוא יותר בכיוון הכמעט-מדיום, אבל זו כבר התקטננות. האסאדו מעט אכזב, הבשר היה כמובן שמנמן ונימוח מבפנים אבל קצת מעסיסיותו נפגמה והחוץ היה חרוך מעט מעבר למה שלדעתי היה יכול להיות מוצלח יותר. בכל זאת, גם ממנו נהנו מאוד, לפני ששינינו צורה ולא הבנו איך מחזיקים במזלג כשעשויים גוש אבן ששוקל מה שהרגיש כמו 4 טון. כל הבשר מגיע על מעין כלי מתכתי שמתחמם כל הזמן כך שאפשר למרוח את האוכל די הרבה מבלי שיתקרר. אנחנו ניסינו אבל הובסנו על ידי הבשר. מביך, אבל, אני משערת שזה קורה לכולם.

לסיכום, היה מוצלח. בשביל מחירים כאלה, העסקיות די משתלמות, בעיקר לשומרי כשרות. לא בטוחה שזו תהיה בחירתי הראשונה לבשר שאינו-ממש-יקר בשעות הערב, אבל מצד שני, אני לא יודעת אילו אופציות כשרות דומות יש. עדיין. מוהאהאהא.

ג'אפניקה ירושלים

חוסר הזמן המשווע בו נתקלים כוחותינו גורם לי למצוא חלופות שונות לאוכל ביתי. לעיתים הן זולות והממ-זה-לא-הכי-טרי-אבל-הרעב-הו-הרעב כמו כריכי קפיטריית בצלאל. לפעמים הן זולות ואוי-לא-כל-הפחמימות-האלו כמו סמבוסק פיצה ב"ויטמין" בהר הצופים. לפעמים הן כביכול זולות ומתי-הפעם-האחרונה-שהמטבח-כאן-ראה-אורז-מהו-אבוי כמו ג'אפניקה ברחוב שלומציון 1, ירושלים.

עכשיו, היית בלא מעט סניפי ג'אפניקה בערים שונות. יש הבדלים די רציניים בין כל אחד מהם אז אני לא אשפוט רשת על פי סניף בודד. גם לירושלים הלכנו לא מעט פעמים, ולרוב די נהניתי. אבל בשבוע האחרון, בואו נקרא לו שבוע-ההתעלמות-מהמצב-הכלכלי-הסטודנטיאלי, הלכנו קבוצת חברים ובאמת שמעודי לא טעמתי סושי כה נוראי, כה מנותק משורשיו האורזיים – כן, אני יודעת שזו לא מילה. אבל זו צריכה להיות, ולו רק כדי שאוכל להבהיר כמה לא משהו זה היה.

התמונה, אף אם לא משהו עקב טבעה המבזקי (מלשון מבזק. flash, בלשון העם. אנשים, אם יש לכם ברירה – נסו לא לצלם עם מבזק. בעיקר לא אוכל…) די מראה את המצב –

טוב, אני לא בטוחה כמה ניתן לראות את זה. אבל האורז בסושי הזה עשוי כה יותר מדי שהוא פשוט הפך לסוג של מחית לבנה ובהחלט לא טעימה במיוחד, מאחר וגם תיבול לא ממש היה לה. כיאה לסטודנטית רעבה, אכלתי הכל. אבל זו הפעם הראשונה שאני אשכרה מתבאסת מסושי. הוא נכשל הן במרקם והן בטעם. הטבעתי הכל בשלל הרטבים, ללא הועיל.

אחד מידידי הזמין מרק מיסו ואוכל של ממש (אטריות מעין אלו), ולא נשמעו מכיוונו קריאות לכאן או לכאן. מה שכן, הוא היה חולה אז בכל מקרה חוש הטעם שלו הוטל בספק. את האטריות טעמתי וחשבתי לעצמי "נה". לשולחן הוזמנו חמוצים יפנים, שזה תמיד חביב בעיני ולא ממש מעניק נקודות למי שמצליח בהם. אני הזמנתי כמנה ראשונה גם את המנה האהובה עליי – טטאקי טונה, שדווקא הגיע טעים כתמיד.

כל פעם שאני מזמינה את המנה הזאת, היא נראית לי קטנה מקודמתה, אולי כי היא טעימה לי כל כך (או שזה באמת כך, אין לדעת…). בכל מקרה, מדובר בפרוסות טונה צרובות, מונחות על מצע של סלט אצות וואקמה, והלימון בצד מוסיף, אממ, המון. אישית אני מעדיפה את המנה כשהפרוסות פרוסות דק יותר, אבל אין לסמוך על הסניף בקטע הזה – היא מגיעה קצת שונה בכל פעם. אבל עדיין, אם אתם הולכים, בכל זאת, לג'אפניקה (כי בכל זאת זה זול, וכאלה. ולפעמים הסושי סביר אני משערת…) אני בהחלט ממליצה על המנה הזו. אם לא, ובכן, בסושי רחביה הסושי עצמו מוצלח בהרבה, והוא לא נורא יקר.

כמו כן, המקום לרוב די עמוס בשעות הערב. אם אתם לא רוצים לקפוא מקור בעודכם ממתינים בחוץ, הייתי חושבת על מקומות אחרים. וקינוחים לא הייתי מנסה אפילו – המקום כשר-בשרי והקינוחים פרווה-שמנסים-להעמיד-פני חלביים, וזה כמעט תמיד לא הולך טוב. בטח שלא במקומות מעין אלו. מה שכן, בבאבט (הו מעריצה נלהבת שכמותי…) יש עכשיו תותים! עלצתי כשנוכחתי בדבר.

הו, שוקו של באבט עם וופל ותותים בצד… זה כה טעים. באמת. השכיח ממני את כל עיסת האורז ההיא של תחילת הפוסט.

לסיכום, אני לא יכולה להבטיח שלא אחזור לג'אפניקה. המיקום הדי מרכזי והמחירים הקורצים לסטודנט הממוצע בהחלט ימשיכו ויקרצו ויטו את הלחץ החברתי לטובת המקום. אבל בהחלט אנסה למצוא יותר חלופות. אחרי הכל, זול או לא, אם בסופו של דבר מתבאסים מהאוכל, לא באמת משנה כמה מעט הוא עולה.

בפוסט הבא – אל גאוצ'ו ירושלים במה שחתם את אותם ימי הוללות קצרים בהם התעלמתי ממצבי הכלכלי. בשר, הידד!

cinnamon buns

לא כתבתי כבר המון זמן ותכלס, לא היה לי גם  הרבה לכתוב עליו. כן, יש כמה דברים בתכנון. יש כמה מאכלים שאני מנסה וכאלה. יש להכין עוד וופלים וקינוחים ולנסות לפוצץ עוד ירקות בדרכים יצירתיות. אבל אין זמן.

ואז נזכרתי – יש טעמים של בן&ג'ריס שטעמתי! וטרם כתבתי עליהם! אגב, זה בכלל לקח טוב לחיים. כשדברים נראים קצת קשים או עגומים, זכרו שיש טעמי גלידה שטעמתם, וכאלו שעוד אפשר לטעום. הו, העומק!

בכל מקרה, בחור אחד, בוא נקרא לו "א" (והוא בתקווה יחבב את זה, כי הקדשתי לו אות שתהיה רק שלו, לפחות בינתיים) נוהג לספק לי גלידה פה ושם. הוא מוצלח that way. מה שכן, כמו לרבים אחרים גם לו אין את מקרר הפלא שלי (להרבה אנשים אין את מקרר הפלא שלי. למען האמת, יש אותו בדיוק לי, וזהו), ולכן כשישבנו לאכול גלידה נאלצתי לצלם בתנאים לא לבנים בעליל.

הגלידה הזאת מומלצת לאנשים שאוהבים קינמון ובצק. לכאורה, הבסיס הוא גלידת קרמל. אבל זו לא הנקודה. יש בדיוק שתי נקודות לגלידה הזאת. האחת היא קינמון. השנייה היא בצק. והאלים ישמרו על האמריקאים ההזויים שעלו על המהלך הדי חולני הזה של לאכול בצק של דברים. ונאמר אומ נומ נומ.

הגלידה הזאת די מתוקה, ויש לה טעם קינמוני מאוד חזק. את הטעם הזה שוברות מדי פעם חתיכות של בצק, אבל גם להן יש טעם חזק של קינמון אז זה לא מאוד שוברני, בעצם. הממ. היא די סבבה בכל הקשור לגלידה. אישית אני פחות אוהבת גלידות כל כך מתוקות, אבל היא מוצלחת למי שכן ולמי שאוהב קינמון (אה, כן, יש בה קינמון. ציינתי את זה כבר? ובצק), או לאנשים שלא אוהבים גלידת וניל (או חיים בהכחשה. שמעתי שזה קורה) שמשמשת בסיס להרבה טעמים של יצרנית הגלידה הנ"ל.

בנוסף.

שימו לב למה שכתוב שם:

"Caramel Ice Cream with Cinnamon Bun Dough & a Cinnamon Streusel Swirl"

Streusel. לומדים מהבלוג הזה דברים חדשים כל פוסט והפעם למדתי על מילה זו. אין לי ממש מושג איך הוגים אותה כראוי, אין לי מושג אם טעמתי קינוח שהשתמש בזה ואני לא בטוחה ששמתי לב לזה בגלידה, אבל תראו כמה חמודה היא נראית! Streusel! היאח!

אז וויקיפדיה. Streusel. הו, וויקיפדיה. הו, Struesel. קצת כמו קרמבל, אבל עם יותר מודעות עצמית. מודעות עצמית זה חשוב.

 

בעתיד, פוסט על אוכל של ממש (אם יהיה לי קצת זמן), פוסט על אוכל שהוכן באמצעות קסם (אם אני אמצא כוחות קסם) או לחלופין (וכנראה), איך להיות סטודנט בצום כבד כפוי ולהישאר בחיים (אם אשרוד). הישארו עמנו.

הקציף שלי מביא את כל הבחורים לחצר

ימים קשים עוברים על כוחותינו. החצובה שלי החליטה למרוד בתפקידה וליפול, בהילוך איטי, בקשת רחבה, על כל הציוד שעליה. ראיתי את חיי חדו"א, המצלמה שלי, חולפים לנגד עיני. זעקתי ללא קול כשנשמעה החבטה שהעידה על הפגיעה ברצפה, הו רצפה אכזרית וחסרת רחמים. ליבי החסיר פעימה כשהבחור אמר לי כמה יעלה לתקן את מנוע הפוקוס האוטומטי.

ימים קשים.

אך בימים קשים אלו מצליחות לשעשע אותי חברות נוספות שהחליטו לעשות כמעשה ללין (או שעשו זאת קודם, לא באמת אכפת לי) ולהביא אף הן שלל מונחים מהעולם הקולינרי למוצרי הטיפוח. אני שמחה להציג בפניכם את מארז Sweet Moments של Body Shop המכיל, כן כן! דואט קרם ג'ל ICECREAM ומילקשייק לגוף. המילים באנגלית במקור. גם המילים בעברית. לידיעת העולם – ג'ל ומילקשייק הן מילים לועזיות שתורגמו לעברית – תקריש וקציף, בהתאמה. בעוד אני לחלוטין מבינה למה מישהו יעדיף להתעלם באלגנטיות מהמילה "תקריש" שנשמעת כמו מצב רפואי רע ומהמילה "קציף" שאף אחד לא מכיר (ולדעתי – חבל שכך. איזו מילה חמודה.), אני די בטוחה שאת המילה "ICECREAM" (אבל… למה באותיות גדולות? האימה…) תרגמו למשהו די מוכר. אבל כאלו הם חיינו. חיים בהם אנגלית ועברית מתערבבים להם בכתב ובעל פה משל היינו נשות חברה בהודו או בנות שש עשרה ברעננה.

גילוי נאות: כותבת שורות אלו הייתה, בעוונותיה, בת שש עשרה ברעננה וכנראה שאף היא לא נחלצה מתקופה זו באופן מוחלט. מצד שני, כותבת שורות אלו גם לא קוראת לסבונים שלה בשמות של משקאות או מאכלים מתוקים, אז יש עוד לאן להדרדר.

וופל בננה בלגי טבעוני, או פנקייק, במידת הצורך

מספר חברות הודיעו שיבואו לבקר, ותכננתי את הערב כהמשך המסע בעקבות הוופל. אז נוכחתי לתדהמתי שחברתי הפכה, בזמן הרב בו לא ראיתי אותה, טבעונית.

"אבוי", חשבתי לעצמי, והתחלתי לחפש מתכון טבעוני לוופל בלגי. זה מה שיצא.

שוקולד ותותים מלמעלה... קלישאה, אבל טעים. כמו כן - שימו לב, לראשונה בבלוג, צלחת של ממש בדירתי.

כמו שאתם רואים, זהו אינו וופל בלגי. לא שלא היו גלגולי וופל לדבר הבאמת טעים הזה, אלא שעקב מגבלות שימון כלשהן הן היו פחות… פוטוגניות. מסקנה: לקנות אחת ממברשות הסיליקון האלו שמאפשרות שימון של תבניות משונות כמו גם מחבתות של וופל בלגי. אבל באמת, זה עובד היטב בשני הגלגולים – הן הוופל והן הפנקייק.

המתכון במקום מכאן, עם מספר שינויים קלים. בעיקר פחות שמן ויותר טעם.

רכיבים

שתי כוסות קמח

1.75 כוסות חלב סויה אני השתמשתי בכזה של אלפרו, שאני מעדיפה עוד מימי שתיית חלב הסויה היותר אינטנסיביים שלי

1/3 כוס שמן אני משתמשת בקנולה, אני מניחה שסויה וכו יעבדו באותה מידה

קינמון לפי הטעם. אני שמתי קצת פחות מכפית כי אני אוהבת לשמור מאכלים כאלו עדינים יחסית, אבל בהחלט אפשר יותר.

2 כפות סוכר חובבי הוניל (חברתי לא ביניהם)  יכולים להחליף חלק או אפילו להוסיף קצת סוכר וניל, אני כאמור מעדיפה גם את המתיקות עדינה יחסית.

שקית אבקת אפייה

חצי כפית מלח

שתי בננות

אופן ההכנה

מערבבים את כל החומרים היבשים מלבד הבננות (בננות זה חומר יבש?)

מוסיפים את השמן וחלב הסויה תוך כדי ערבוב, על מנת שתיווצר בלילה נטולת גושים.

בצלחת נפרדת מועכים היטב את הבננות. הבחור של המתכון המקורי ממליץ בחום על בלנדר, לי אישית אין במטבחי הפעוט ולא חשתי בבעייתיות כלשהי עם מעיכה רצינית במזלג.

מערבבים את הבננות עם הבלילה הכללית.

עכשיו, אם יש לכם מחבת איכותית לוופל בלגי שלא דורשת שימון מטורף, או לחלופין את אותה מברשת סיליקון או משהו דומה שמאפשר גישה לכל החריצים, זה יוצא מצוין בצורת וופל. אם לא, זה יוצא טעים באותה המידה בצורת פנקייק. ההבדל הוא בעיקר במרקם ובפריכות. ובכלים שצריך לנקות אחר כך…

אגב, למי שלא שם לב – יש ללילות שימורים דף פייסבוק חדש, ממש כאן.

Chubby Hubby!!!1

תקופת בחינות וכאלה, אבל בין כל הדברים ש"חופשת הסמסטר" מביאה לנו, יש גם הבלחות של גלידה.

אוקיי. אז דמיינו לעצמכם בייגלה. צפו אותו בשוקולד. עכשיו – מלאו אותו בחמאת בוטנים.

מופרך? לא בשביל בן וג'רי.

עכשיו דמיינו את כל הקטע הזה מנקד לו גלידת וניל עם סווירלים של חמאת בוטנים ושוקולד.

במקום בלי המקרר, זה פשוט לא אותו הדבר...

ברצינות, הדבר הזה מדהים. הוא על סף הכבד ועמוס מדי, בעיקר למי שאינו רגיל לדברי שחיתות מעין אלו. אבל הוא מדהים. החיסרון היחיד שלו הוא העובדה שבייגלה לאו דווקא מחזיק כל כך טוב בגלידה, והפריכות שלו לוקה בחסר. אבל לעזעזל, זה בייגלה, מצופה שוקולד, ממולא בחמאת בוטנים!

זו לא גלידה, זו אמנות. אמנות שרק אמריקאים יכולים לחשוב עליה.

ואם זה לא הספיק כדי להפוך אותי למעריצה נלהבת של הגלידה זאת ושל בן&ג'ריס בכלל, בספטמבר 2009 בוורמונט  יצאה מהדורה של אותו הטעם תחת השם "האבי-האבי", להעלאת מודעות וכהזדהות עם המאבק לאפשר נישואי זוגות חד מיניים, שזה גם מגניב.

אני ומישל – השיחה שלא הייתה

לפעמים בחורה צריכה קצת comfort food. בין אם זה יום קשה בעבודה, הגשם בדרכים כשעמוסים תיקים לרוב או הגבר הקריפי באוטובוס (דינג דינג דינג! יש לנו זוכה), לפעמים פשוט רוצים להזמין אוכל, לבהות במסך שמציג סרט ולכבות קצת את המח.

אבל – איזה אוכל?

ניגשתי לי לאתר "משלוחה" שאמור לרכז מקומות של, ובכן, משלוחים, וקיוויתי שהוא יסייע לי בדבר. ההתלבטות המקורית הייתה בין הג'חנון בר (זה ממש טעים וזה חלק מהשילוש הלא קדוש שהתחלתי לכתוב עליו בעבר) לסושי כלשהו, אבל הי, מקומות חדשים זה תמיד נחמד. משלוחה זה אתר יעיל פוטנציאלית שמשום מה מחליט היום להיות די איטי, אבל כשנכנסתי אליו לא יכולתי שלא להתעלם מהודעה קטנה ומטריפה, אותה עיטרה דמות אנימה קלילה בעלת שיער ורוד וזרחני. "מתלבטים מה להזמין?" שואל הכתוב "שאלו את מישל! לכניסה לחץ כאן". ואני, שנוטה  להתלבט שעות מפרכות מול תפריטים התלהבתי לגמרי. הידד! בוט הזוי יבחר לי את האוכל, תוך כדי כך שאני מנסה להכשיל את האינטיליגנציה המלאכותית שלו. הידד.

הקריצה היא זו שעשתה לי את זה.

"שלום, ברוכים הבאים לאתר משלוחה! במה אוכל לעזור?"

"אני רוצה לבחור משהו להזמין"

"באיזה איזור מדובר?"

"ירושלים"

"מחפשת לפי איזור: ירושלים והסביבה. נא לבחור סגנון ארוחה מועדף"

"סושי. אולי ג'חנון. או משהו מתוק."

"המערכת נתקלה בקשיים. יש לפרט סוג ארוחה מועדף."

"נו, אני מחפשת משהו לא בריא, עדיפות למשהו לא כשר, עם המון פחמימות ואו סוכר. יש לך רעיון?"

"המערכת ניתחה את העדפותייך ומסיקה שהמזון המועדף משוייך לקטגוריית משנה: "קומפורט פוד". האם המידע נכון?"

"אממ…כן?"

"משלוחה מציעה לכם את שירות "נחמה" – הזמנה לפי מגבלת מחיר המכילה כמויות נדיבות של פחמימות וסוכר וכן ערך תזונתי נמוך במיוחד"

"מה?"

"משלוחה מציעה לכם את שירות "נחמה" – הזמנה לפי מגבלת מחיר המכילה כמויות נדיבות של פחמימות וסוכר וכן ערך תזונתי נמוך במיוחד"

"אבל… אבל איך לא ידעתי על זה? זה נשמע די מגניב…"

"שירות זה מוצע על ידי מישל בלבד"

"אבל… איך אני אדע מה אני מזמינה?"

"יש לפרט אלרגנים לשם הכנת מזון בטיחותית."

"חוסר ידיעה זה קצת מוזר לא?"

"שירות נחמה דואג לספק בחירת מזון ללא לחץ, ספקות או לבטים. המוטו שלנו – אנחנו בוחרים, אתם שבעים"

"יש בזה משהו, באמת לוקח לי המון זמן לבחור אוכל במסעדות…"

"שירות נחמה דואג לספק בחירת מזון ללא לחץ, ספקות או לבטים. המוטו שלנו – אנחנו בוחרים, אתם שבעים"

"טוב, בסדר. 50 שקלים זה בסדר? אני באמת צריכה להתחיל לחשוב על תזרים המזומנים שלי…"

"הזמנתך בטיפול, טופס פרטי תשלום נפתח בחלון חדש. עלות משלוח עשרה שקלים."

"מה? מה דמי משלוח פתאום? אמרתי שיש לי בעיה בתזרים מזומנים!"

"עלות משלוח עשרה שקלים."

"אוח, שיהיה, אני גוועת ברעב. ומבואסת משהו. לא יזיק לי סוכר עכשיו. ופחמימות. ו… מישהו לדבר איתו?"

"המערכת נתקלה בקשיים. פרטי האשראי שלך התקבלו. הזמנתך בטיפול. תודה ויום טוב."

 

במציאות הבוטית הזאת די גרועה, אני חייבת לציין. היא סתם מהווה סוג של בחירת תפריטים סמי רספונסיבית. קצת חבל, היה יכול להיות משעשע… ותכלס, עברה שעה ועדיין לא החלטתי מה לאכול ואני גוועת. נראה שאפנה למקפיא אחרי הכל…

להלן, שיחה שהייתה באמת, ותודה למתנדב האמיץ:

מישל: במה אני יכולה לעזור לך?
מבקר: יש לכם משהו שמוגדר כ-comfort food?
מישל: לא מצאתי המלצות ל-' לכמ שמוגדר comfort '.תנסה לנסח את בקשתך במילים אחרות.
מבקר: ישראלי ביתי נשמע טוב
מישל: אוקיי.
מישל: אני מוכנה לענות על השאלה שלך
מבקר: אז תעני
מישל: לא הבנתי למה אתה מתכוון… תוכל לנסח את זה מחדש?

מילים כדרבנות.

סלט של כל מיני דברים ותותים גם

ישנם סלטים רבים בעולם. סלטי פירות וסלטי ירקות. הסלט הזה הוא אי שם בין השניים. והוא גם מאוד טעים.

 

רכיבים לסלט:

זרעי חמניות

פומלית – קלופה לחלוטין

יצאה לי תמונת אורך בטעות. לא נורא.

 

תותים -פרוסים דק

משהו עלוותי וירוק – גרגר נחלים או חסה וקצת עלי בייבי. עניין של מצב רוח וטעם אני משערת. הרבה יותר קל למצוא חסה אבל אישית אני מחבבת את המרירות של גרגר הנחלים.

 

לרוטב:

חומץ בלסמי

משהו מתקתק – סילאן או סויה מתוקה

שמן שומשום (אסור להחליף או לוותר שמן שומשום שולתת!1)

 

ברמת הכמויות, זה בערך חצי בלסמי, ורבע מהשניים הנותרים. אבל מומלץ לטעום, לא כולם אוהבים את הבלסמי כל כך דומיננטי, או את הסויהסילאן. שמן שומשום כולם אוהבים, כי הוא שולט.

ברצינות, הדבר הזה משדרג כל דבר.

כוכבים בשמי הרוטב

אישית אני מעדיפה, בסלט הזה, להוסיף את הרוטב איש לצלחתו אחרי החלוקה. מעבר לעובדה שזה נותן לסלט לחיות קצת יותר זמן, זה רוטב די שתלטני (בעיקר אם אתם מחובבי הבלסמי), ואני פחות אוהבת את ההטבעה בו. חוץ מזה, קצת חבל לי להרוס את הצבע של התות על העלים…

זוהי, כעיקרון, התורה כולה. אפשר להוסיף לסלט עצמו תפוחים ירוקים חתוכים ולרוטב ג'ינג'ר למי שאוהב. כאמור, מומלץ לטעום תוך כדי.

הסלט הזה שובר לי בכיף את השגרה של חסה הפשוטה או עגבניות-מלפפונים סטנדרטי. מאחר ויש בו פירות הערך התזונתי שלו קצת פחות מרשים, אבל אני אתעלם מזה באלגנטיות. גרעיני החמנייה מוסיפים לו קראנץ', תותים בעיני הם טובים אוטומטית, והכל משתלב לו באופן קליל, צבעוני ומלבב למדי.

ונילה טופי קראנץ'

לא צריך שם אחר לרשומה הזו, משום שהטעם אומר את הכל. וניל. טופי. קראנץ'. האמנם?

באמת, באמת ששקלתי להפסיק עם כל העניין. גלידות באות אל קרבי והקלוריות, הו הקלוריות. אפסיק, אמרתי לעצמי. אעשה הסבה לארנבת ואחיה על חסה לבדה.

ואז, בסופרמרקט שבמעמקיי ההר, ראיתי את הקרטון הזה כשהאחוזים הנוספים מעטרים אותו והמילה "אקסטרה" לוחשת בתשוקה שרק מילים כתובות יכולות ללחוש בה. לא הצלחתי לעמוד בזה. פשוט לא. אימצתי אותו אל חיקי, העברתי אותו בקופה, והוא ליווה אותי באוטובוס בדרך הביתה, עד המקפיא, עד הסוף המתוק, או המר, תלוי איך מסתכלים על זה – שכן סופו של הקרטון הוא בפח, אחרי שזללתי לאיטי את כל שש מאות ומשהו המיליליטר שלו בהנאה מרובה.

אני מודה שנחמד להיתקל בפרושים שונים (וויקיפדיה, אהובתי…) לממתקים שונים דרך הגלידות השונות. והפעם – טופי. הטופי שעליו גדלתי היה מעין דבר פירותי, צמיגי משהו, מתוק להחריד. טעים, או דוחה (בעיקר עם הוצמד אליו הכשר בד"צ, האויה), אבל בהחלט צמיגי.

כמו בפאדג', גם כאן ציפיתי למרקם רך משהו ונתקלתי בקושי. הטופי שבגלידה הוא יותר בכיוון של סוכריית קרמל. אבל הו, איזו סוכריית קרמל.

החלק היפה בגלידות האלו הוא התוספות. במקרה של טופי קראנץ, בנבכי גלידת הוניל הזו נמצאים רסיסים של אותו חומר סוכרייתי, עטופים בשוקולד אוהב. אבל הקטע הטוב באמת הוא המליחות. כן, מליחות. אני יכולה להישבע שבעמקי הטופי נמצא לו מלח, והקונטרסט, הו הקונטרסט. האם זה רק הדמיון שלי שמרגיש את התפוצצות הטעמים? האם זה חומר תת הכרתי בגלידות הללו (זהה במקצת לחומר הממכר שאני חושדת שיש בלואקר)? אין לדעת. אבל זה טעים.

מחשבות הכפירה שלי נמוגו בכפות של גלידה עם טופי מנצנץ, ואני ממשיכה לתור אחר הטעם הבא. אם כי להבא, אולי, אקח את האריזות האישיות…