skinny cow

לפני כמה שבועות הסתובבתי בסופר עם חברה והיא חיפשה מותג גלידות דלות שומן חדש בשם "skinny cow". מאוחר יותר באותו השבוע יצא שא' הזדעזע בפניי על אותו מותג בדיוק והראה לי פלאייר. חככתי בדעתי רבות, ובסוף החלטתי לכתוב על העניין.

בואו ונתחיל בשם – skinny cow. אישה, אם את רואה את הגלידה הזו – את פרה. את יכולה לנסות להיות פרה רזה – זה אפילו כתוב לנו על האריזה – "העוצמה קיימת בך, עכשיו נותר לך רק להתחיל ולפעול" (סחטיין על הניסוח המתאים לשני המינים, וכמובן שבעיות דימוי עצמי אינן נחלתן של נשים בלבד)- אבל בסופו של יום, את פרה. זה שם שמבטא כל כך הרבה, באופן כל כך פשוט, חיובי וחייכני. אפשר לקפל לתוכו את העובדה שחנויות למידות גדולות התחילו למכור בגדים ממידה 40, או את העובדה שבמותגים כמו קסטרו ושות' כבר כמעט בלתי אפשרי למצוא מידות 44 ומעלה, וכשיש הגודל הפיזי של המידה קטן מאשר המקובל בעולם. אפשר לקפל לתוך זה את העובדה שכמעט כל דף פייסבוק פתוח של אישה יעוטר בפרסומת אחת לפחות שקשורה להרזייהניתוח פלסטי (טוב, או חתונה, דרכים לגרום לבן הזוג אושר ומשהו שיעזור לך לא לעבוד במטבח כל כך קשה. וזה רק מהדף שפתחתי עכשיו). אפשר לקפל לתוך זה את העובדה שכשמחפשים "האם אני שמנה?" בגוגל, השאלות הראשונות שמתקבלות הן של ילדות בנות 15 (או 11…). שאנורקסיה מתחילה להיות בעיה של גילאים צעירים יותר ויותר. בגלל שנראה שכיום, כל נקבה היא פרה פוטנציאלית. כשהאישה היא פרה, המון אנשים מרוויחים. חוץ מהנשים עצמן. כאמור, כל אחת יכולה לנסות להיות פרה רזה – וכאן נכנסות שלל תעשיות וביניהן הגלידות לעניין.

ואיזו פרה רזה את רוצה להיות? מזל שיש לוגו שידגים לנו.

לא ממש התחשק לי לשים את שם הבלוג על תמונה שכזו...

פרה שכובה לה בחושניות על שם החברה, עצמותיה מתבדרות ברוח וסביבה סרט מדידה צהוב, משל הייתה ליידי גאגא דיאטטית במיוחד. לא במפתיע, היא רזה. פעם, אי שם בתנ"ך, פרות רזות הן סימן למזל רע. עכשיו זה דווקא אחלה. ולא סתם רזה – גרומה. זרועות בולטות באמירה הנחשקת "אין עליי ולו גרם שומן אחד". על בריאות לא ממש כתוב שם. והפרה הרזה הזו היא אסטרטגיה שיווקית יעילה. כי זה מה שאומרים לנשים ונערות (עד מתי עד שזה יעבור לילדות של ממש?) שהן צריכות לשאוף אליו. עכשיו, אני אמנם לא הייתי מכנה את עצמי "שמנה". אני כן הייתי מרוויחה בריאותית מלהוריד כמה קילוגרמים עודפים, ובטח שמלהיכנס לכושר – שנת הלימודים האחרונה ותקופת הבחינות בכלל לא ממש עשו לי טוב בתחום. אבל אם אכנס למשטר דיאטטי כלשהו זה יהיה ממש מתוך ההבנה הזאת – ולא מתוך השנאה העצמית הפוטנציאלית במסווה של עפעוף ריסים מצוירים שאני רואה במותג הזה.

עכשיו, מסיבות שונות הייתי מעדיפה שלא לקנות את זה בכלל. אבל, חשבתי על זה רבות והחלטתי שזה לא כזה לעניין לשטוח את משנתי ולא לבחון את המוצר. אז קניתי וטעמתי.

דבר ראשון, זה מהגלידות היקרות ביותר שנתקלתי בהן. ל-6 יחידות, סה"כ 395 גרם, שילמתי 29.99 שקלים חדשים. זה יותר מבן&ג'ריס. זה יותר מהאגן דאז. זה הרבה יותר מקרמיסימו בטעם יוגורט ותות, 2% שומן (ש,אולי בעוונותיי, אני מאוד מחבבת). זה הרבה, הרבה כסף. אז נכון שהסופר הקרוב למקום מגוריי נוטה להיות יקר – אבל גם שם הגלידה הספציפית הזאת יקרה יותר מהשאר.

המראה מוצלח – תכלס, בדיוק כמו בתמונה, אולי קצת דק יותר. ברמת הטעם, אני מודה שביחס לגלידות מופחתות שומן זה היה לא רע. לא ממש הרגשתי טעם חזק של וניל, אבל היא לא הייתה מתוקה מדי. כן היה טעם לוואי עדין שכזה, אבל עדין. הביסקוויט עצמו היה חביב, גם אם לא פריך במיוחד. אבל זה מאז ומתמיד בעייתי בגלידות ארוזות.

אני מיציתי את הניסיון. את הגלידה הזאת לא אקנה שוב. טעם חביב לא מצדיק בעיניי את המיתוג המזעזע, ואני מעדיפה להישאר עם קרמיסימו, או יותר טוב – עם אבטיח. אני משערת שניתן לטעון שאני מגזימה, וזה לגיטימי. אני, בתור בחורה שלא רואה את עצמה מגולמת בצורת פרת עור ועצמות, אולי יכולתי לתת לעצמי להנות מהספק ולהמשיך את ההנאה המועטה שהגלידה הזאת הייתה יכולה לספק לי. אבל זה לא עוצר בי, וזה לא עוצר בגלידה. לשמחתי פה ושם כבר עולות קריאות נגד דוגמניות מרוטשות עד העצם. אז, מתוך הגזמה או לא, אני אמנע מעתה והלאה.

הידעתם? החיה עם אחוז השומן היחסי הגבוה ביותר היא בכלל לוייתן כחול. מישהו באמת צריך למתג פרות קצת יותר טוב... חיה די חביבה, סך הכל

ג'חנון בר

בזמן האחרון אני כותבת גם לאתר "ירושלים סיטי" (למשל כאן הסיקור הראשון שלי על קונדיטוריה מקסימה בעין כרם, ממליצה בחום. בפייסבוק אני שמה לינקים לכל הכתבות, כאן טרם החלטתי). אז יוצא שכאן אני כותבת קצת פחות. אבל שבוע שעבר הייתי במסעדה מצוינת ונורא רציתי לכתוב עליה ואז הבנתי- כנראה שאין לי חשק, כי היה בה אור כל כך מעאפן שאין לי תמונות ומסתבר שזה מדכא. אי לכך, החלטתי לדבר קצת על ג'אנק. אתחיל באחד המשתייך לשילוש הלא קדוש (וואו הבלוג היה כה צעיר פעם…) של מרכז ירושלים. הג'חנון בר.

התמונה הזו צולמה ב-Iphone והיא עדיין נראית בסדר. בהזדמנות זו אני רוצה להביע את חיבתי העזה לאור שמש.

בג'חנון בר ישבתי לאחרונה אחרי אחת ההגשות שלנו. הייתי מבואסת. רציתי הביתה. יותר מזה -רציתי לאכול. הדרך אל הג'חנון בר הייתה ברורה – שום דבר לא אומר נחמה כמו כמות נכבדה של פחמימות ושמן, ומה אומר פחמימות ושמן אם לא ג'חנון?

זכרונות הציפו אותי מהתקופה בה הייתי נשארת לילות ארוכים בירושלים ולא ממש היה לי מה לעשות. הייתי יושבת בבית של חבר, רואה איתו פרקים על פרקים של סדרות באיכות משתנה, וכשהיינו רעבים, אבל רעבים ממש, רעבים ברמה שחשבנו שהיינו מסוגלים לאכול כמות בלתי נתפשת של מזון – היינו מזמינים מהג'חנון בר. תחושת האשלייה הזאת חשובה, משום שבאמת מאוד קשה לסיים מנות משם.

ועם זאת, אותה תחושה מתעתעת שרתה בי באותו אחר הצהריים גורלי, והזמנתי עסקית פתות. האפשרויות רבות – ג'חנון, מלאווח, פיצהלאווח, ממולאווח. ב-48 ש"ח, מחיר יקר מעט, הזמנתי עסקית שכללה פתות (מלאווח וביצה שטוגנו להם יחדיו עם גבינה ועד שתי תוספות ובצד רסק עגבניות), סלט ירקות מכובד בגודלו ושתייה.

אז, כן, מדי פעם יש פתות טעים יותר בנמצא. מה גם שהיה צורך די רב במלח. אבל בסופו של יום, הג'חנון בר מספק את הסחורה – המנות נדיבות, השירות חביב והפתות (אחרי ההמלחה) טעים וכמובן ממלא עד להתפקע. רעבה לא יצאתי משם, מרוצה בהחלט כן. אבל תבינו אותי לא נכון, המנות עצמן אינן השיא אליהן ג'חנון,למשל, יכול להגיע – אבל זה מקום טעים ופשוט ואפילו יש בו קצת מבחר – אני מציעה לאמיצי הלבב ביניכם לנסות גם את הממולאווח. בקיצור, אני ממליצה לקפוץ. אם אתם מחובבי הג'אנק השמנוני והפחמימתי, כנראה שלא תתאכזבו.

ג'חנון בר, הלל 28, ירושלים. פתוח גם בשישבת.

קאבלייר

יש המון פוסטים באמתחתי, וזמן מועט לכתוב. ואם זאת, יש דברים שדורשים התייחסות מהירה, בטרם יחלוף הרגע, הזכרון יתעמעם, הטעמים ידהו ועסיסיות הבשר תהפוך לערפל אושר מנומנם בנבכי מוחי. יש מקומות שצריך לכתוב עליהם בלי לחכות יותר מדי, כמו קאבלייר, אליה יצאנו, א' ואני, כדי לחגוג את יום ההולדת שלי.

הגענו בשבע בערב. המסעדה שוממת. חלונות גדולים ודממה קצת יוצאת דופן. אנחנו מתיישבים, מבקשים מים, ומזמינים.

לראשונות, הוא הזמין אספרגוס ואני טרטר טונה אדומה מהמנות שלא היו בתפריט ושנינו חלקנו רביולי סרטנים.

הטרטר הפתיע אותי. לרוב, יש אלמנט חמוץ כלשהו בטרטר. מיץ לימון, נתקלתי אפילו ברימונים. כאן – לא. תיבול, שמן זית ומעל – קוויאר כלשהו, מתפצפץ בפה ומגלה חריפות עדינה. שונה מהרגיל – ואם זאת, מצוין.

רביולי הסרטנים לא נפל ממנו, והתהדר בטעם סרטני חזק ביותר. זה הדבר הכי אינטנסיבי שהיה בה. מומלץ לחובבי הסרטן, מאוד לא מומלץ לכאלו שלא. המלצרית אף היא ציינה את זה, ובזמנו חשבתי שזו המלצה מיותרת שכן אנחנו יודעים לקרוא, ואם זאת. טעם סרטני חזק ביותר.

בעודנו אוכלים את מנותינו, השמש שקעה לה. המלצרית, כתגובה, עמעמה את האור. למה, לכל הרוחות, צריך להיות חשוך במסעדות? למה?! הרי, פה ושם אני מוצאת את עצמי  די רוצה לראות את האוכל שלי, שלא לדבר על להיות מסוגלת לצלם אותו ואני בטוחה שאני לא היחידה. בכל מקרה, תמונות המנה העיקרית שלי הובאו אחרי ניסיונות נואשים של תיקוני תאורה אגרסיביים בפוטושופ. אבל לא יכולתי שלא לנסות, כי המנה העיקרית פשוט הפילה אותי.

התכוונתי להזמין פילה דג כלשהו עקב המלצה נלהבת ומלאה אנחות מחברה, אך כשעיינתי בתפריט נתקלו עיני בטורנדו רוסיני -מנה קלאסית משהו של פילה עגל כשמעליו כבד אווז, ברוטב מתקתק של יין אדום – מיד שיניתי את דעתי והזמנתי אותו.

כך הגיעה המנה הזו. נתח מבטיח של בשר עסיסי,  הכבד מבהיק לו מלמעלה, והכל נח על טוסטון מבודד בתוך רוטב מבריק אדמדם. ובצד – מעין מחבת מתכת עמוקה מיושנת שכזו, מלאה בפירה קרמי במיוחד.

נגיסה אחת מכל זה, ושכחתי את עצמי. בקושי הצלחתי לטעום מהמנה של א' (שהייתה מצוינת, אם כי בשלב זה לא ממש היה אכפת לי). התמכרתי לטעם ולטקס, לעסיסיות, לטעמים המתוקים.

הבשר היה אדום, בדיוק כמו שאני אוהבת. הרוטב הלם אותו באופן מושלם. הכבד היה שמנמן ורך. הפירה היה ממש קרם והתאים להכל נהדר. מדי פעם שמתי לב למליחות מפתיעה ומענגת – והבחנתי במלח הפזור מעל נתח הפילה. הכל היה מושלם, עד לפרט הקטן הזה. אני חושבת שאוכל להצהיר בכנות שמעולם לא נהניתי ממנת בשרית כמו מהמנה הזו.

לאחר מכן, הגיעו הקינוחים. שוקולד וולקנו (פונדנט) וואשרין פירות אדומים לי. ניסיתי להבין מה ההבדל בין ואשרין לפבלובה. נכון לעכשיו, לא מצאתי אחד מלבד זה שנראה שואשרין אפשר, באופן מסורתי, להכין ממרנג אגוזים (בשני המקרים מתואר מרנג עם פירות. אולי יש דקויות כלשהן בקרם המצורף. למעוניינים, מאמר בנושא. עד כאן פינת ההשכלה הקולינרית.) . בכל מקרה, היה טעים. אבל הבשר, הו, הבשר…

זו מן הסתם לא מסעדה שאני רואה את עצמי חוזרת אליה בקרוב בהיותי בעלת תקציב סטודנטיאלי והאמת שגם לבעלי תקציב שאינו סטודנטיאלי אין ספק שהיא יקרה. אבל בתור מקום חגיגי במיוחד לחגוג בו אירוע, בפרט בירושלים, המקום שווה ביותר.

קאבלייר, בן סירא 1, ירושלים.

פשטידה שאפילו אני יכולה להכין

עונת הקיץ מזמנת במשפחתינו שלל מסיבות יום הולדת, והיד נטויה. אני ואחיי נולדנו בהפרשים של שבועיים, וחגיגות יום ההולדת של א' נמשכו על פני כמעט חודש, כך שיצא לי לחשוב לא מעט על אוכל למסיבות שכאלו. עליי להכות על חטא –  מאז ומתמיד הגשתי במסיבות יום ההולדת שלי פסטה, יען כי היא קלה להכנה, כשבעצם זה לא כזה פרקטי. הבושה. אוכל למסיבות, כך טען א' בנחרצות האופיינית לו, צריך להיות משהו שאפשר לקחת בידיים. הקביעה הזאת קיבלה משנה תוקף במשתה יום ההולדת של אחי האמצעי, משתה שלא היה מבייש, אממ, אנשים שעושים משתי יום הולדת מוצלחים מאוד.

כשקפצה עליי הזקנה (כשהפכתי לזוועה מטבחית) כאילו ירש ממני אחי הנ"ל כל זיקה קולינרית ומטבחית שהייתה לי והיטיב בהרבה לטפחה. את השולחן עיטרו ריבועי לחם גבינתיים, כיסונים ממולאים שקשוקה, מגוון תופינים, תמליאי שוקולד אישיים ועוד. אך בין כל היצירות שהניח על השולחן היה דבר אחד לפחות שאף אני מסוגלת להכין בקלות יתרה, הלו הוא פשטידת בטטה דקה, פריכה וכמובן טעימה, שמתכונה עובר במשפחתינו מדור לדור. טוב, אלינו מדודה שלנו. קרוב מספיק.

החלק הנחמד בפשטידה הזאת הוא הפשטות – את הבצק משקשקים בקופסת פלסטיק ואת המילוי אפשר לגוון די בקלות – אצלנו מחבבים מילוי בטטה או פטריות, אבל אני משוכנעת שאפשר להכין עם בצל, קישואים וכיד הדמיון הטובה. וכמה שזה פשוט – ככה זה טעים. כלומר, זה מאוד טעים.

מבלי להכביר (עוד…) במילים, מתכון. הכמויות לתבנית בגודל 40×50.

רכיבים לבצק:

300 גרם קמח תופח
100 גרם מים רותחים
100 גרם שמן


רכיבים למלית:

חבילת שמנת מתוקה
3 ביצים
מלח ופלפל
בטטה גדולה/חבילת פטריות


אופן ההכנה:

בצק: שמים בתוך קופסה עם מכסה את הקמח והשמן, לאחר מכן את המים הרותחים ומעט מלח. משקשקים ומנערים היטב עד לקבלת בצק אחיד.

מעבירים את הבצק לתבנית ואופים כ-15 דקות בחום 180 מעלות.

מלית: למלית בטטה, מבשלים את הבטטה ללא הקליפה בשלמותה עד שהיא מתרככת מעט. חותכים לקוביות קטנות (קוביות של סנטימטר בערך), מפזרים על הבצק האפוי ומעל טימין מיובש. אם מדובר בפטריות, מבשלים אותן עם מעט חמאה ושמיר עד שהן מתרככות ומפזרים אותן על הבצק האפוי.

בשתי האופציות, אחי ששמים את המרכיבים על הבצק, מכינים את המלית- מערבבים בקערה את השמנת עם הביצים יחד עם מלח ופלפל לפי הטעם, אפשר גם עם מעט שום גבישי.

שופכים את התערובת מעל הכל (חשוב לעשות את זה רגע לפני שמכניסים את הפאי לתנור, אחרת השמנת נספגת בתוך הבצק וכל המלית נעלמת) ואופים בחום של 180 מעלות למשך חצי שעה או עד שהתערובת מזהיבה.

במסיבות, אנחנו חותכים לריבועים ומניחים במגש או בצלחת גדולה. בארוחות ערב, אנחנו חותכים לחתיכות ענקיות ואוכלים אותן. ואז לוקחים עוד חתיכות ואוכלים גם אותן. עד שזה נגמר.

לבן בסינמטק ירושלים

בעמוד הפייסבוק של אלגאוצ'ו יש תחרות איומה במיוחד בעיניי, בה בחורים (הפרסומת נכתבה בלשון זכר, אבל נאמר שם שהיא מתייחסת לשני המינים… כתוב בסעיף הראשון של התקנון שלהם והכל!) מחפשים את הצעת הנישואים הפומפוזית המקורית והמיוחדת ביותר שהם יכולים להעלות על דעתם, זאת על מנת להציע נישואין לבת מזל (?) כלשהי על במות "טעם העיר" מחר. הפרס הוא קייטרינג לעד 150 איש מבית אלגאוצ'ו וההצעה הזוכה תפורסם, כמובן, בynet – יחד עם תמונה ופרטים של הזוג המאושר. השמחה רבה, המבוכה אולי גם. ליבי ליבי לאותה בחורה (או בחור, אין לדעת. פוסט זה מתייחס אמנם ללשון המודעה אך תומך ביכולתם של שני המינים להציע נישואין לכל איש ואישה אשר להם יחפצו להציע), שיש סיכוי כלשהו ששייכת לאותם אחוזים גבוהים (כולי תקווה) של אנשים שעדיין חושבים שהצעות נישואין איכשהו קשורות לשני אנשים, לא רק לאחד או לחלופין לא להמונים. אבל, נו, טעם וריח וכאלה?

בכל מקרה, בטעם העיר לא אהיה יען כי הגשות סוף שנה (המושכות איתן מטה את הבלוג, פה ושם. עמכם הסליחה על דלות החומר. דף הפייסבוק מתעדכן טיפה יותר). כנראה שזה לטובה. אי לכך אני טומנת את ידי בצלחות אחרות כיאה לסטודנטית שסובלת מבעיה קשה של הדחקת מצב ההגשות שלה. הוסיפו לקלחת את יום הולדתו של א', וכך בשבת האחרונה הייתי במסעדת "לבן".

מיקומה האסטרטגי של המסעדה ללא ספק מושך אליה לקוחות רבים (כל אותם רבבות מנויי סינמטק, כמובן), אבל בלי קשר מדובר במקום נחמד למראה. אנחנו ישבנו במרפסת החיצוני יותר וזכינו לנוף של דשא, ואני אפילו ראיתי סוס! פסטורלי. הזמנתי לי "פיצה לבנה" – גבינה כחולה, ריקוטה, מוצרלה, פטריות, תפו"א, ארטישוק, צנוברים, פטרוזיליה ושמן כמהין, כפי שניתן לראות בתמונה מעלה לפחות חלקית. היה מוצלח ביותר. הכמות הייתה נכבדת, הבצק דקיק ופריך, הגבינה גבינתית והסכין עגולה – ואני, אני אוהבת שמגישים לי סכינים עם האוכל. אמנם הייתי שמחה לעוד גבינה, אבל האמת היא שאני תמיד שמחה לעוד גבינה…

עוד בשולחן הוזמן שניצל, שהיה טעים אם כי לא יוצא דופן, ומירקות עונה מוקפצים נרשמה הזמנה שנייה.

ואז, קינוחים. א' הזמין עוגת גבינה, שהגיעה מעוצבת להפליא.

כמו שאתם רואים זה יפה. יש שם פרח למעלה! אבל מה, העוגה הייתה יותר פודינגית (חביצתית, אם תרצו) מעוגתית (זה הבלוג שלי ואמציא בו מילים אם ארצה). הג'ל הזה למעלה היה קצת לא ברור, ורק כשבחנתי את התפריט באינטרנט הבנתי שהוא אמור להיות זיגוג פסיפלורה. עכשיו, כן, הטעם היה סבבה שכזה. אבל עדיין – ביחס לעוגת גבינה, טעמתי טובות בהרבה. בעיניי זו הייתה די נפילה ברמה.

באשר אליי, אני הזמנתי מה שנאמר לי שהוא קראמבל תפוחים ותותים. באינטרנט כתוב פירות העונה, מעניין איך הוא משתנה עם הזמן.

בכל מקרה, תותים לא ממש ראיתי שם. אוכמניות (או סוג דומה כלשהו של berry – שזה "ענבה" בעברית, אז הנה למדתי היום משהו חדש) דווקא כן. אישית אני חושבת שאני מעדיפה במנות כאלו תפוחים נטו, אבל זה באמת עניין של טעם. המנה הייתה טעימה ביותר, וכך גם גלידת הוניל שליוותה אותה.

לאורך הדרך קיבלנו שירות טוב מאוד, ובאופן כללי אני הייתי מכריזה על המקום יקר מעט אבל חביב – בעיקר אם אתם באיזור הסינמטק בכל מקרה. כמו כן אני חייבת לציין שבעת שאכלנו הגנבתי מבטים לעבר המנות הרבות שהובלו לשולחנות השונים וכל אחת מהן נראתה מצוין, ברמה שדי  הרשימה אותי. העיניים לא ייצאו רעבות כאן. או בעצם, הן ייצאו רעבות מאוד. הממ.

מסעדת "לבן בסינמטק", דרך חברון 11, ירושלים.

(הממ. הרבה סוגריים יש היום בבלוג…)

ממלכת החלבה

דמיינו לכם ממלכה רחוקה. יש בה טירה ואחו ובאחו רועים להם חדי קרן בשלל צבעים, ובטירה לוחמים להם אבירים ואבירות כי זו ממלכה שוויונית ומגניבה מעין כמוה.

עכשיו, עזבו אותה. עזבו אותה, משום שאין בה חלבה. ובאופן מפתיע משהו ובלי אף רמז מכותרת פוסט זה, בממלכת החלבה  דווקא יש. הרבה ממנה.


עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם שתי שאלות –

האחת, מי אמר שבממלכה הקודמת שציינתי אין חלבה? ועל כך אענה – ידוע שממלכות שכאלו נמצאות באירופה כלשהי, ואילו החלבה לא הייתה נפוצה כל כך באירופה. (כן, כן, וויקיפדיה. והיא אפילו תגיד לכם שחלבה זה בריא.)

השנייה – איפה? מה? כמה?

אז כמו שאתם רואים בתמונה, ממלכת החלבה היא דוכן שכזה, הנמצא בשוק מחנה יהודה. יש שני דוכנים למען האמת, שניהם של אותה החברה. משום מה יש אנשים שמעדיפים איש איש דוכן מסוים, אבל מי אני שאתווכח, הרי ידוע שM&M חום הוא הכי טעים וכבר שנים שאנשים לא מבינים את זה.

כיכרות כיכרות של חלבה מעטרות את הדוכן, כמו גם חבילות מוכנות של חלבה מתולתלת ומעין אלו. המחירים די אסטרונומיים – עד 99 ש"ח לקילו. אבל בשביל "חלבת קפה למבוגרים בלבד" מצאתי את עצמי משלמת את המחיר הזה לא פעם. הדחיסות, הטעם, הכל – אני פשוט אוהבת את החלבה הזאת. כל כך עד שקשה לי, כל פעם מחדש, להמשיך להתווכח עם המוכר לגבי הכמות – לא שזה היה עוזר במשהו, כפי הנראה. תמיד תקבלו יותר ממש שרציתם. לא ממש יצא שיצאתי משם עם פחות מ-250 גרם, כי "היא מתפוררת אחרת". אה-הה. בכל מקרה, הטעם שווה את זה. בנוסף לחלבת הקפה הנפלאה חיבבתי מאוד את חלבת הפרג, ויש גם את חלבת המלך וחלבת המלכה, שלפחות את אחד מהם אני אוהבת מאוד אך לא זוכרת איזו – אבל זה בסדר, בכל מקרה אפשר לטעום לפני שקונים. הכל מצוין, אבל אני בחורה אחת בשביל כל כך הרבה חלבה לטעום, אז לצערי בינתיים לא גיבשתי דיעה על כל טעם וטעם… יום יבוא!

אישית, אני מאוד מחבבת את השוק. הרחוב שהפך לזוועה בשם אגריפס (ותודה לרכבת הקלה שהביאנו עד היום, למרות שהיא נוסעת על ריק. למעוניינים להתרשם מהמצב ואולי אף לתרום, התמונות מדברות בעד עצמן) די מדכא תחילה, אבל ברגע שכבר נכנסתם, ובכן, לי אישית מאוד קשה לצאת משם בלי כל מיני דברים שאני אוהבת גם אם לא באמת צריכה. נכון לעכשיו אני גם מנסה פה ושם את "פסטה בסטה". עד כה נוכלתי שהמקום חמוד, פסטה טעימה ומחירים סבירים, בעיקר אם לוקחים משהו בלי תוספות, רק פסטה ורוטב נטו. ברגע שאפתח רצון להזמין משהו מעבר לפסטת הסלק שלהם (עם תוספת גבינת עיזים, בבקשה), אכתוב עליהם קצת יותר. בינתיים הנה תמונה פרי סמארטפוני של הפסטה הזאת, הלוא היא הדבר הכי משובב נפש צבעונית שאכלתי מאז האוכל ההודי ההוא ליד לונדון מיניסטור. ואודה באמת, שם אני בכלל חושדת שמשתמשים בצבעים רדיואקטיביים. טוב, לא באמת.

סלט מוזר של אננס חם וריקוטה קרה

אז, חזרתי מרומא (רשמים בהמשך) ומצאתי את עצמי בלא פחות משלושה חגיגות ביום העצמאות. שלושה מנגלים ואחד – חלבי! "האמנם?" תהיתי לעצמי כשהתוודעתי לרעיון "חילול קודש!" הוספתי בהתלהבות. אך דווקא במנגל זה, האחרון ליום הולדה הנוכחי של מדינתינו הקטנטונת, גיליתי שילוב נהדר ומופלא, שספק שהייתי עולה עליו לבדי – אננס על האש עם גבינת ריקוטה. הריקוטה חסרת הטעם יחסית יחד עם האננס המשומר, העסיסי והמתקתק… הו! התגלית מילאה אותי התלהבות אין קץ וכך יום לאחר מכן, אף שצפיתי כריך משונה באופק, מצאתי עצמי מפרקת את המטבח בניסיון למצוא את הסלט המושלם שיכיל – איך לא – אננס חם, וריקוטה קרה.

חמושה במסקנות מסלט הפומלית והתות, הגעתי למסקנה שבסלט זה יהיה צורך בארבעה רכיבים:

אחד ירוק (הלכתי עם חסה, פשוט אך יעיל)

אחד פריך (שקדים)

אחד מתוק (אננס, כמובן. קוביות שלו בסירופ קל. הגיע הזמן שיהיו קצת שימורים בבלוג הזה, לא?)

ואחד שאינו יודע לשאול (הו, ריקוטה. חמש אחוז. משמרת לי את אשליית הבריאות, עד שמאוחר מדי).

ואז החלתי בהכנה עצמה

ניקיתי את החסה וחתכתי אותה לחתיכות קטנות – אני די מחבבת את היכולות לאכול סלט במזלג מבלי תמרונים מיוחדים.

במקביל, ריקוטה או לא ריקוטה, אשליית הבריאות פגה מהרה כשהחלטתי לטגן את השקדים בקצת חמאה וסוכר חום. לאנשים הפחות מושחתים ממני שקוראים את המתכון הזה תוך שימור האשלייה שזה סלט ולא קינוח, בהחלט אפשר לעקוף את עניין החמאה והסוכר באיזה ספריי שמן או משהו… בכל מקרה, כשהשקדים החלו להשחים קמעה, הוספתי את האננס, מסונן בעצלות – יען כי אני עצלה הינני.

משם זה די פשוט – מערבבים את כל העסק.

אני ממליצה להכניס לפחות חלק מהריקוטה בהגשה עצמה, כדי שלפחות למעט זמן הטמפרטורות יישארו סותרות. על אף התמונה החביבה מטה עם הריקוטה מעל הקערה – זו לא הדרך. כלומר, לא כל הדרך. בהתחלה מניחים את הריקוטה… אבל אז מערבבים היטב את הכל יחד וזה מאבד מהאסתטיות המועטה שיש לדברים עם ריקוטה מלכתחילה. מה שכן, הריקוטה המעורבבת קושרת באופן נהדר את כל הטעמים ומוסיפה מרקם שעל אף הקלישאה, אין לי מנוס אלא לכנות אותו "קטיפתי שכזה".

ומה לגבי רוטב?

ובכן, אני עשיתי קצת עיוות של ויניגרט – טיפה חרדל וקצת דבש, וסירופ מהאננס. זה לא ממש ויניגרט, אין בו שמן או מיץ לימון – אישית לא חשתי בחסרונם, אבל אם אתם מחובבי החמוץ אני משערת ששווה לנסות. אין צורך בהרבה רוטב, האננס די מכסה על רוב הגזרה הזאת.

כמו כן, בשביל הכיף ניסיתי בחלק קצת קרוטונים. השקדים לא היו פריכים מספיק בעיני, גם אם הטעם שלהם מאוד הוסיף. אז בעיני, קרוטונים הם תוספת נהדרת לחובבי הפריכות הפריכה יותר.

אני חוששת שעניין האננס והריקוטה שבה אותי קשות. אבל לפחות מצאתי דרך לשלב בו חסה. זה קצת מוריד מתחושת האשמה כשאני מנשנשת את השניים סתם כך, אם כי עכשיו אני מוסיפה גם שקדים מטוגנים בחמאה… אבוי.

יאמאטויה

אין סיבה טובה בגללה לא כתבתי. זה לא פסח, הו לא. הרבה אוכל היה בפסח. החל ממציות וכלה בקלאמרי שצופו בקמח מצה (לתפארת מדינת ישראל) והמון שוקולד במקס ברנר. ועם זאת לא כתבתי.

בכל מקרה, עוד פחות משעה אני יוצאת מביתי לכיוון רומא, אשר ממנה בתקווה אביא תמונות של גלידה ופיצה לרוב. בינתיים, מבין המקומות שהייתי בהם בשבועיים האחרונים, אכתוב על "יאמטויה", שכן זה מקום מגניב להפליא, ולא כשר בעליל, ואני, דתלש"ית שכמותי, כפי הנראה אשאב מזה הנאה לנצח.

"יאמטויה" הינה מסעדה יפנית חביבה, ממקומת בהוד השרון ובניצוחה של השפית איה אימטני, לשעבר ממסעדת "אונאמי" ששמעתי עליה רבות וטובות אך טרם הספקתי לבקר בה השמועות  הדרדרו משהו. בכל מקרה, בחמשת הדקות הראשונות ב"יאמטויה" הבנתי שני דברים: האחת, דלת המקום מגניבה – אני אוהבת דלתות מגניבות – והשנייה היא שאולי, רק אולי, אחרי עשרה ביקורים אוכל לטעום את כל התפריט. תפריט גדוש נפרס מולי ומול חברתי, ועיניי נפערו מול השפע. בנוסף, לכל התוהים או סתם למחכים למנותיהם, יש שולחנות עם מסכי מגע כאלו עם הסברים סטייל וויקיפדיה על כל המנות. לרוב המסכים האלו מציקים לי, אבל כאן זה היה דווקא מעניין לפעמים.

למנה ראשונה הזמנו אגאדשי טופו (מרק טופו בציפוי פריך ופטריות נאמקו), סלט קינוקו חם (טריות שמפניון ושיטקה מוקפצות ברוטב טריאקי ושום על מצע עלי גינה וצנוברים) ועוד משהו שלצערי איני זוכרת את שמו אבל כלל אטריות, ביצי דגים, ובצל ירוק. המנות היו מצוינות – פעם ראשונה שאני טועמת אגאדשי טופו ואני בהחלט מחבבת אותו. הסלט היה מוצלח אף הוא, הפטריות הוגשו חמות ומתוקות קמעה, והחסה הונחה כשמסביבה רוטב חרדלי-שומי שכזה, והצנוברים הוסיפו עוד קצץ פריכות מבורכת. המנה השלישית אף היא הייתה חביבה, וגילתה לי שאני אוהבת ביצי דגים, לפחות את חלקן. היאח!

הגיעו המנות העיקריות! התמקדנו בתפריט הסושי הפעם, שכן המבחר מטורף… ראשונה הגיעה "יאמטויה אינארי ספיישל" – 4 יחידות סנדוויצ'ים של אינארי בטמפורה עם טונה, סלמון, דניס, צלופח, נגיעות מיונז וטריאקי, ובעיטור טוביקו ואיקורה.

טעמתי לראשונה צלופח! הידד! מצאתי את מגוון המנות המטוגנות מעט מטוגנות מדי לטעמי, אבל אין בכך לבקר אותן. הן אמורות להיות מטוגנות, והיה ברור למדי שהן נעשו באופן מוצלת. שלא לדבר, כמובן, על הוויזואליות. הו, הוויזואליות.

לאחר מכן, מנת "קרפצ'יו מאקי" – קרפצ‘יו טונה אדומה מגולגלת עם לקט עליי מיקרו ומיני צנוברים ברוטב שמנת-וואסבי ובלסמי מעודן. תראו כמה זה יפה:

מעבר לעובדה שהמנה הזאת מהממת בעיני, היא ריתקה אותי. חתיכה אחרי חתיכה ניסיתי לאבחן את כל הטעמים שמרכיבים אותה. פשוט תענוג. אמנם, תענוג מעט מתפרק ביחס לסושי רגיל, אבל למי אכפת, בעצם?

בנוסף הגיעו לשולחן סלמון סקין רול (סלמון סקין, אבוקדו, מלפפון, ספייסי מיונז וטריאקי עטופים בשבבי טמפורה ושומשום וואסבי), 2 יחידות של ניגירי צלופח, מאקי אבוקדו וכיסון אינארי.

הייתה זו, ככלל, חוויה מוצלחת ביותר, שללא ספק "טעם של עוד" הוא מונח שיתאים לה. אני חושבת שביחס לאיכות ולמגוון, בהחלט אפשר להתמודד עם המחירים, ואני בהחלט מתכננת לחזור לשם שוב, ולנסות מגוון דברים נוספים ושונים ממה שלקחנו בפעם הזאת.

ותודה רבה לחברתי ר', שהביאני עד הלום 🙂

אוכל שעובר את הגבול – שלל קישורים

אני קוטעת את רצף הביקורותמתכונים בבלוג זה כדי לנסות ולחלוק מספר קישורים. שימו לב, חלקם מכילים תוכן קשה לצפייה. המשיכו תוך הפעלה מסיבית של שיקול דעת!

אני אוהבת אוכל. אבל כגיקית שכזו, אני אוהבת גם את האינטרנט. והאינטרנט, מה לעשות, נוטה להוות מקום למגוון רחב וצבעוני של אנשים פרועים והזויים. חברו את הנתונים האלו וקבלו שלל דברים שלאו דווקא מעוררים תיאבון, אבל בהחלט פורצים גבולות.  החיבה הזאת הפכה לתחביב קצת מסוכן, תחביב שמביא אותי לשקול את הזמנתו לארץ של הדבר הזה, הלא הוא דובון הגומי הגדול בעולם.

אבל, אתחיל בהתחלה.

אני חושבת שהרומן שלי עם מזון מזעזע (ורוב עתיר שומן וקלוריות) מהסוג בו בוהים אבל לאו דווקא רוצים לאכול החל מ-This is why you`re fat ז"ל.  עם סיסמא מדויקת – Where dreams become heart attacks, היה זה הוא אשר הביא לידיעתי את פיצוץ הבייקון, אשר חזיתי בניסיון להכין משהו כשר בדמותו. הוא הראה לי את הפיצהעוגהאחר מטוגנת בשמן עמוק ומצופה בשוקולד, את ההמבורגר בתוך הדונאט במקום לחמניה. הו, אלו היו הימים. די היה להביט בתמונות ולתהות – האם תאבוני מתעורר או שמא לא ארצה לאכול יותר כלום, אף פעם? אך האתר ירד, הוחלף במשהו לא ברור, ואנחנו נשארנו עם ספר שלא באמת נטרח לקנות.

בינתיים היו כל מיני בלוגים אחרים. Epicute שפעם היה עצמאי ואז הטמיע את עצמו באתר אחר, אבל נשאר אותו הדבר בעצם – אסופה של אוכל שנראה חמוד. Fancyfastfood, אנשים שלוקחים מזון מהיר ומחפשים אותו לגורמה. אבל לא שם מצאתי תחליף הולם. יש שם לעיתים אוכל שבאמת מעורר תאבון. איפה האימה והזעזוע? זה פשוט לא היה זה.

אך אל חשש! כמו המעבר משחור לבן לצבע, כמו הגל התלת מימדי, כך גם נמצאה אופציה אחרת ומזעזעת הרבה יותר שתמלא את הבור חובב הכולסטרול בכל אחד מאיתנו. שכן למה להסתפק בתצלומי סטילס כשאפשר לעבור לוידאו? וכך הגיעה הקבוצה Epic Meal Time, עם מימון לא ידוע, מוזיקה דרמטית (מאוד), מד קלוריות שמתעדכן לאורך הוידאו והמון המון בשר – בעיקר בייקון. האנשים האלה חולים. באמת. לא מומלץ לחולי לב, או לפניאחרי האוכל. אבל יש משהו מאוד מצחיק בטירוף שלהם, גם אם דוחה. נימוסי שולחן ממש לא תמצאו שם.

אם אחרי שראיתי את הסרטונים של הקבוצה הזו היו שואלים אותי "מה הלאה?" לא הייתי מוצאת מענה. אבל לקבוצת טבעונים אי שם הייתה תשובה ברורה – תגובה, פארודיה, והוכחה – לא צריך בשר כדי להיות אפיים. כך הגיעו הסרטונים של Vegan meal time, והו כמה שהם עמדו במשימתם. הפולנייה שבי מזועזעת מהרזון, אבל מלבד זאת הם מתבלים את סרטוניהם בלא מעט שנינות, ולא נותר דבר מעבר לצחוק פרוע כשרואים מה הבחורים האלו עושים עם כמה גזרים, רוטב סויה והרבה ויטמינים. אה, ובלנדר. מזעזע.

בנוסף לאלו, החנויות אף הן לא נשארו חייבות. במקביל לזעזוע של הבלוגים והוידאו-לוגים הנ"ל, חנויות ברשת רוצות לשדר מסר קצת אחר – גם אתם יכולים. בין אם זה שיקויי אנרגיה שפונים לגיימרים שבינינו, דם של זומבים, וכל מיני דברים שקשורים לבייקון ולאו דווקא אפשר לאכול (שחלקם נפוצים למדי גם ב"עולם האמיתי"). האינטרנט אוהב בייקון. מי לא, בעצם?

ואז, כמובן, מגיע היום בו מישהו ממציא את דובון הגומי הגדול בעולם. שילוב מצוין של ממתק ואפיות, שמהווה יציקה אחת נפלאה של 12,000 קלוריות. או 4,000, אם אתם מסתפקים בתולעת גומי במקום. אני רואה את עצמי, בסעודה חגיגית, מניחה צלחת עם דובון שכזה ופורסת אותו לסובבים. כמו חג ההודיה, רק בדובון מגומי. עכשיו, אני אוהבת דובוני גומי וסוכריות גומי בכלל. זה סוג של משהו שאני לא ממש גאה בו, אבל ככה זה. סוכריות גומי גורמות לי להרגיש כיף מיידי שכזה. יחד עם בחילת מה, די בלתי נמנעת. המחשבה על דובון שמכיל בתוכו 1400 (!!!) דובונים קטנים, היא ממלאת אותי חדווה, וחרדת מה. אבל, אני משערת שזה רוב הכיף, בעצם.

עד כאן להיום, בהמשך – חלב דל לקטוז, מסטיק בטעם קרח (האמנם?) וכמובן, החיים ללא חמץ זמין. שיהיה לכולנו לילה טוב, וחג שמח (וכשר. או לא כשר. איש באמונתו יחיה וכו').

אפל שטרודל בהוספיס האוסטרי

בארבע השנים שאני גרה בירושלים, לא הייתי בעיר העתיקה. למה לא? אין לי מושג. מזעזע, אני יודעת.

את המשפט הנוראי הזה נאלצתי לומר כל פעם שאנשים דיברו על מקומות בעיר העתיקה. או לפחות, נאלצתי עד לפני שבוע בו תיקנתי את המעוות וביליתי שם צהרי שבת מצוינים למדי. שוטטתי לי בסמטאות והרגשתי, אממ, קצת כמו בתאילנד (שזה עצוב, ברור לי. תאילנד אולי הייתה אמורה להרגיש לי כמו העיר העתיקה. במקום זה היה לי בראש רק את אלנבי). דוכנים על דוכנים של סנדליים שנראים בדיוק אותו הדבר, רבבות צעיפים שצבעוניותם שובבה את נפשי (כן,כן!) וכל מיני מנורות אה-לה-אלדין. נהדר לגמרי. התחנה הקולינרית הראשונה אליה כיוון הידיד מורה הדרך, החומוס, אכזבה מאוד. מילא שנגמר הבשר עד שהגענו (שתיים וחצי ככה) אבל פיתות פושרות, אפילו קרות?! היה לי קצת עצוב. הייתי אומרת לכם איך קוראים למקום ואיך להגיע אליו וכנראה שגם ממליצה לא ללכת, אבל אני לא בטוחה שיש לו שם, ובטח שאין לי מושג איך לכוון לשם.

התחנה השנייה הייתה כמובן מכוונת קינוח. חשקה נפשי בכנאפה, אבל אז הודיע לי הידיד הנ"ל כי "אומרים שבהוספיס האוסטרי יש את השטרודל תפוחים הטוב ביותר בירושליםבארץ" (הוא כמובן אמר את זה בלי הקישור, אם כי היום בו אנשים יוכלו לדבר קישורים העולם ללא ספק יהיה…מיוחד יותר) ומי אני שאתנגד לאמירה כה נחרצת? שמנו פעמינו להוספיס האוסטרי, בדרכים לא דרכים. ברצינות, באמת שאין לי מושג איך הידיד ניווט לשם. אבל האינטרנט אומר לי שזה ב-ויה דולורוזה  37 (ויזואלית ופרקטית, זה קצה הרחובסמטהמה שזה לא יהיה), ואני כמובן לא אתווכח עם האינטרנט.

מצאנו עצמנו בכניסה, וצלצלנו בפעמון (יש פעמון, ונראה שאנשים בחדר צדדי בקומת הקרקע מתצפתים ומתפעלים את הכניסה בהישמע הצליל). נכנסו ללובי נחמד ושמנו פעמינו לקומה העליונה, למה שטוענים שהוא התצפית הטובה ביותר על העיר העתיקה. אני, מדרגות לא ממש עושות לי את זה (אני אדם עצל, כך אומרים לי רבים מחבריי ואף אני) ועדיין היה די שווה את זה (מה גם שזה בקושי 3 קומות). אחרי שסיימנו לתצפת, ירדנו סוף סוף לקפיטריה ואני הזמנתי את השטרודל (שבתפריט באנגלית מתורגם ל"פאי" בניגוד לחברו האוסטרי, אולי כדי להקל על אנשים. אל תתנו לזה לבלבל אתכם). הקפיטריה עצמה הייתה עמוסה באנשי כמורה נאים(טוב, אחד, אבל הוא היה מספיק) וקהל רב נוסף בעל חזות אירופאית שפטפט בשלל שפות. לא היה מקום בפנים אבל בחוץ יש חצר נחמדה ממש, גם אם קרירה בזמנים קרירים.  התיישבנו והפניתי את תשומת ליבי לשטרודל. כרוכית, אם אתם מתעקשים.

כרוכית אוסטרית

מקורו של השטרודל, כך אומרת לנו וויקיפדיה, הוא במטבח האוסטרי כך שיש כאן יומרה לאותנטיות מסוימת. המילה עצמה כנראה גזורה מגרמנית עתיקה בה המשמעות היא "מערבולת", שזה מגניב גם כן. בכל מקרה, חתיכות דקות של תפוחים, בצק מוצלח, כל אלו כרוכים להם יחדיו למאפה שהיה מצוין. מתוק ברמות די מפתיעות, אבל מצוין ועם קצפת בצד. לדעתי בהחלט שווה את המחיר, שהיה משהו בין 20 ל-25 ש"ח (קשה לזכור מחיר כשנהנים… ואולי זה אומר הכל), לא מוגזם ביחס לבתי קפה רגילים, ובהחלט שלא ביחס לחוויה ולמקום.

השטרודל אף העניק את שמו בישראל לאותו סימן אינטרנטי נהדר, ה-@, על פי דמיון כלשהו שאני משערת שאפשר לראות אם מתאמצים. ממש, ממש חזק. כלומר, כן, זה עגול. וכרוך. אבל נניח, דומה יותר לסושי אם ממש מתעקשים על מאכל. גם הערך של השטרודל הפיסוקי מוצלח, הו, וויקיפדיה אהובתי.

בכל מקרה, אלו היו הרבה מילים על מקום מגניב עם שטרודל אחד קטן (טוב, בינוני). בקרוב, הבלוג שואף לעבור לכתובת חדשה שתהא מאוכסנת על שרתים שאינם וורדפרס, אז אם למישהו יש המלצות, אשמח לשמוע.