סביצ'ה סלמון, אבוקדו ורימונים

אז, אני חולה מתה, בדיוק כשתקנו את המחשב ואני סוף סוף יכולה לכתוב פוסטים וכאלה. אבל יש דברים שאי אפשר לחכות איתם – זוהי עונת הרימונים, ויש דברים מגניבים שכדאי להכין איתם מהר מהר, לפני שייגמרו. אז הנה.

טוב, אז ככה, רכיבים:

פילה סלמון – נטול עור, חתוך לקוביות של בערך סנטימטר רבוע (בתמונה התעצלתי וחתכתי קצת גדול מדי…). אודה ואתוודה – הכנתי את זה עם סלמון קפוא. אז זה אפשרי ויוצא סבבה. אבל מן הסתם עדיף טרי…

רימון חמוץ – זה הרימון היפה יותר, האדום. לא הצהבהב המתוק והמכוער.

אבוקדו בשל – באמת בשל. תטעמו אותו לפני כן. אין כאן בישול או שום דבר אחר שיציל אתכם, חשוב שלא תתגנב עליכם איזו מרירות מעאפנה. גם אותו יש לחתוך לקוביות.

מיץ לימון סחוט

קצת סויה –  כזאת טעימה, נניח קיקומן. לא הזבל הזה שמוכרים בבקבוקי ענק בסופרים.

מלח פלפל

אופציונלי: נבטי חמניה לקישוט

קצת קשה לי לדייק בכמויות, אבל נניח 70-80 גרם סלמון לסועד זה מכובד מאוד, אפשר פחות. לגבי האבוקדו, אני אוהבת בערך כמות זהה של אבוקדו וסלמון, מבחינת הנפח. הרימון- לפי הטעם. מבחינתי, רימון גדול יספיק בכיף לכ-6 מנות, אולי אפילו יותר. תלוי כמובן כמה חמוץ אותו הרימון, כמה אתם אוהבים חמוץ, כמה אתם אוהבים רימונים… בקיצור, לא ברור הקטע הזה. אפשר לקנות רימון או שתיים, לפרק אחד, לראות כמה גרעינים יוצא ולפזר לפי אינסטינקט לא ברור כלשהו שאפשר להניח שאם הוא עובד עבורי כנראה שהוא יעבוד גם עבורכם. במקרה הכי גרוע – יש לכם אקסטרה רימונים לנשנש במקרר. רק זהירות על הבגדים, הדבר הזה לא יורד… (טוב, העירו לי על זה שהתפייטות על כמויות לא עובדת, אז שימו לב לתגובה שלי שמכילה כמויות קצת יותר מוגדרות…)

לגבי הסויה, נניח כפית של סויה על מיץ משני לימונים בינוניים עד קטנים. אפשר לוותר או להוסיף בהתאם לרמת חיבתכם לסויה, כמובן. אני אוהבת שזה מורגש רק בקושי.

אופן ההכנה:

משרים את קוביות הסלמון במיץ הלימון והסויה, מתבלים ומרכיבים הכל יחד. זה הכל. עכשיו, אני ממש אוהבת סלמון חי, אז ההשרייה מבחינתי יכולה להיות חמש דקות לפני ההגשה. מיץ הלימון כובש את הדג, אז ככל שתשרו ליותר זמן, ככה הוא יהיה יותר "מבושל". אבל כדאי לא להגזים. עשר דקות, רבע שעה, לא הייתי ממשיכה עם זה מעבר.

כעיקרון, ההרכבה עצמה די פשוטה. או בגביע, או עם רינג (בתמונה אלתרתי רינג מקופסת זיתים, אני לא רוצה לדבר על זה…), פשוט מניחים ערבוב כלשהו של הסלמון האבוקדו והרימונים (במקרה של רינג קצת מועכים אותם יחד, מה שלי ממש כואב לעשות, כפי שאפשר לראות בתמונה. במקרה של חוש אסתטי מפותח אפשר גם להניח שכבות שכבות של כל מרכיב בנפרד), וזהו. הטעם המתובל של הסלמון מתבל יפה גם את האבוקדו, אבל אם אתם רוצים אפשר גם להמליח ולתבל את קוביות האבוקדו בנפרד לפני.

זהו, יש לכם סביצ'ה מקורי שגם נראה לא רע. בתאבון! ועכשיו אחרי שכתבתי על אוכל מעניין, אחזור לשתות עוד תה, או משהו משמים מעין זה…

חטאים

יום כיפור הולך וקרב, והגיע הזמן להתוודות. כן, כן. אך אני חטאתי. חטאתי לקולינריה, לשכל הישר לגופי והאומלל שצריך לשרוד את חטאיי – אז הנה שלושה מהם, כי על אף שכנראה אמשיך ואחטא, בכל זאת, יום כיפור וכאלה.

 

1. במבה אדומה

במבה אדומה. רק עכשיו שמתי לב שקוראים לה "במבה מתוקה".

אח, במבה אדומה. זה מתחיל בכדורונים שמלכלכים את הידיים בפירורים עם צבע מאכל שאת מקורו אנחנו לא רוצים לדעת. ממשיך במתיקות שאפשר לטעון שמזכירה בערך אולי לפעמים תות רדיואקטיבי, ומסיים באותו טעם לוואי ייחודי ובלתי ניתן להגדרה שמסכם את כל העניין. זכיתי, בעוונותיי, לטעום אפילו גלידה בטעם במבה אדומה – מה שגרם לה להיות כל כך דומה היה בדיוק אותו טעם לוואי יוצא דופן. בקיצור, אין מילים בפי. פי מלא בבמבה אדומה.

 

2. סירופ תעשייתי לפנקייק

אני אוהבת מייפל. אני גם אוהבת שוקולד. אני מתכוונת למייפל ושוקולד אמיתיים, האחד מקנדה והשני מאיפה שזה לא יהיה שהביאו ממנו את פולי הקקאו שמהם מכינים את השוקולד שיצא לי לאכול במהלך חיי. אבל, לפעמים, יש משהו מאוד מספק בלאכול פנקייק עם סירופ תעשייתי, כזה בו אפשר כמעט לדמיין טעם של… נפט עם סוכר? לא ממש ברור. שוב, גם פה מה שקונה אותי הוא טעם הלוואי. נוראי, אבל כה מושחת. נקודת השפל היא אותו בקבוק פלסטיק, שתמיד, אבל תמיד, יהיה בשלב זה או אחר דביק וכנראה שגם תקוע. אבל עדיין, מה משתווה לאותו זרזיף מבריק ומטריד כאחד של אותו נוזל צמיגי ומתקתק?

 

3. סוכריות גומי

דובוני גומי = גומונים!

אין, פשוט אין על סוכריות גומי. הצבעים העזים, המרקם הצמיגי, הטעמים שלעיתים הם ברורים באופן מטריד ולעיתים ממש אין מושג מאיפה הם הגיעו. הקטע הזה בו קונים אותם במשקל ואוכלים ואוכלים עד שיש בחילה מטורפת וחייבים להפסיק, ואז הבחילה עוברת וממשיכים שוב, ואז היא חוזרת, וחוזר חלילה. סוכריות גומי גורמות לי להרגיש כמו ילדה קטנה שוב, ואני לא מתכוונת במובן המצולק והמזועזע מזוועות העולם הנפרסות לנגד עיניים תמימות, אלא במובן הכיפי והשטותי. מלבד זאת, עצם העובדה שכתבתי את הערך הזה גרם לי לחפש לו תמונה, ובעקבות כך למדתי שהמילה לדובוני גומי בעברית היא גומונים! נהדר! נפלא! טעים! כנראה שמסרטן!

 

עד כאן לבינתיים. יש לי עוד כמה סטיות מזון, אבל צריך להשאיר משהו ליום כיפור הבא, לא? צום קל וגמר חתימה טובה לכל קוראיי אשר מרגישים שזה רלוונטי עבורם. בפוסט הבא – מנה צבעונית עונתית וטעימה במיוחד. כן כן, מתכון! טוב, בערך.

פסטה קפרזה, או באזיל אהובי

אלו מכם שמנויים לדף הפייסבוק של הבלוג אולי כבר שמו לב לקיומו של באזיל, שיח הבאזיליקום החדש שלי. באזיל הוא עציץ קטן וירוק, ששותה כמו גמל וניצב לו בשקט על אדן חלון המטבח בדירתי החדשה. כזה הוא באזיל. נחמד אבל ביישן. לא מדבר הרבה הילד.

בכל מקרה, יוצא שהרבה מהדברים שאני אוכלת מכילים בזיליקום לאחרונה, באדיבותו של זה הבאזיל. אני ממליצה לכל אדם באשר הוא אדם חובב באזיליקום להשיג לו עציץ. עולה כלום כסף, ממש קל לגדל אותו, ובזיליקום טרי זה ה-דבר. ומאחר וזה כזה נפלא וטעים ואין לי זמן להיות מאוד מקורית, יצא שלאחרונה אני אוכלת הרבה מאוד את אותו שילוב של מוצרלה-עגבניות-באזיליקום. בין אם זה בסלט, בכריך או עם פסטה. מה שאומר, שהפוסט הזה, כנראה הראשון מיני רבים שיתהו על קנקנם של העלים הריחניים והנהדרים האלו, לא יהיה מקורי או מתוחכם במיוחד – אבל הוא יהיה טעים וצבעוני. קצת הכנה לקראת שנת הלימודים הקרבה בצעדי ענק, בה סביר שלא יהיה כל כך זמן לתחכום בכל מקרה.

אז, עציץ באזיליקום שמרגיש אינסופי – יש. עגבניות  – עשוי להיות קצת יותר בעייתי. יש רק עגבניות מעאפנות בסופרשוק? אני קונה את הירוקות, מניחה אותן הפוכות ומחכה שיאדימו, מחוץ למקרר. ככה הן הכי טעימות ולא צריך להתפשר על מעוכות ופצועות. אבל זה אומר שאני צריכה סבב עגבניות קיים כל פעם – שכן לאחרונה אני מרגישה שדירתי, כשהיא ללא עגבנייה, מרגישה קצת יותר עצובה. לפעמים אני שוכחת או מחסלת עגבניות מהר מדי, ואז קצת עצוב לי.

את הסלט אני מנסה להכין באופן האופטימלי ביחס למרכיביו הצנועים. אני עדיין קצת חוששת מסכיני מטבח, ולא כל כך בקטע של להוסיף ירקות נוספים. התיעוב שלי מכל הנוגע לחיתוך בצלים נותר בעינו, ובמקרים מיוחדים אני אתגבר ואוסיף איזה בצל סגול, וזהו. לא ממש מיוחד. אז אני מנסה לשפר כמה שאפשר את אופן ההכנה. משהו שלמדתי לאחרונה לגבי ירקות בסלט – כדאי לתת להן לנוח קצת. אחרי החיתוך מפזרים קצת מלח, עושים משהו אחר לעשר דקות, שופכים את הנוזלים המימיים שניגרו מהעגבניה מתבלים ומחכים עוד מעט דקות. זה אמנם לוקח זמן, אבל זה לא זמן שעושים בו משהו, וזה מאוד שווה את זה. כך, סוף סוף שמן הזית מקבל את מקומו הראוי.

בכל הנוגע לכריכים, עגבניות הן די בעייתיות. אבל אני כאמור מכורה, אז אני עדיין מנסה לסדר לעצמי פה ושם כריך של השילוב הנ"ל. להשאיר את העגבניה שלמה עד הארוחה פותר את העניין. אני לוקחת קצת גבינה, עגבניה ועלי באזיליקום לעבודה וחותכת ומערבבת שם הכל למניעת מעיכה. יעיל ביותר, גם אם קצת טרחני. רק צריך לדאוג שיהיה מלח – בהיעדר שמן זית, מלח הוא עיקר הטעם.

ואז, הגענו לפסטה. אני מודה, את הפסטה קפרזה שלי אני בכלל אוהבת כשהעגבניות מגוררות ולא סתם חתוכות. אני מגררת בפומפייה (!), מפזרת קצת מלח ומסננת קצת את הנוזלים, ממש כמו עם הסלט. אני מערבבת את כל העסק עם עלי באזיליקום קצוצים דק, שמן זית ופלפל, ומפזרת על הפסטה החמה יחד עם מוצרלה חתוכה לקוביות קטנות. אפשר להקפיא את הגבינה כדי שהיא תהיה עמידה יותר בפני החום של הפסטה, אבל אני, באופן אופייני משהו, לא טורחת. מה שכן, הפרשי הטמפרטורות בין הפסטה החמה והרוטב הקר בהחלט מהווים את חלק מההנאה מהמנה הפשוטה הזאת. לגבי תוספות, יש שאוהבים להוסיף בצל, גרידת לימון, לתבל עם קצת סוכר ועוד. אני דווקא אוהבת לשים קצת חומץ בלסמי, וזהו. זה מוסיף קצת חמיצות מתקתקה שאני מחבבת. אבל האמת, גם לחומץ בלסמי אני די מכורה, והוא מוצא את דרכו גם לסלטים שונים לעיתים קרובות.

לפני הבלסמי והפלפל, עם קישוט עלים חסר תועלת. נורא התלהבתי מזה שאני סוף סוף מצלמת משהו על הצלחת הזאת, ולא הצלחתי להתאפק…
עם טיפה בלסמי והרבה ערבוב – פחות אסתטי, יותר טעים!
אתם לא מרגישים את זה כמוני, אבל באמת שזו תמונה כמעט טרגית.

אולי זה נשמע קצת מוזר, לדבר על מזון שעיקרו שלושה מרכיבים (ושמן זית, אסור לשכוח שמן זית), אבל זוהי רק ההתחלה. לי ולבאזיל יש עוד דרך רבה לפנינו, ואם גלידת באזיליקום זה טעים (וזה בהחלט יכול להיות טעים, מניסיון), השמיים הם הגבול.

ברוהאוס הגולן

בשבוע האחרון מצאתי את עצמי, שוב, במילואים. באחד הלילות האחרונים מצאנו את עצמנו, אני וא', משוטטים בירושלים ומחפשים משהו לאכול. זה היה קשה משחשבתי. מגיעה נקודה במהלך ערב בה אני נהיית בו בזמן מאוד מאוד רעבה ומאוד מאוד בררנית. הלכנו לאיזור של השילוש הלא קדוש, כלומר לרחוב הלל, שם היה ברור שאני אמצא משהו לאכול. לא ממש היה ברור מה יאכל א'.

בעודי שמה פעמיי לג'חנון בר, א' פונה ונכנס לגומחה שאיכשהו לא שמתי לב אליה מעולם. לא ברור איך, האמת. אולי קסמו של הג'חנון בר פועל חזק כל כך על אלו מאיתנו שאוהבים אותו עד שאנחנו מאבדים את יכולת הראייה שלנו למקומות חדשים או אחרים. בכל אופן, הלכתי אחרי א' ומצאתי את עצמי בברוהאוס הגולן. הוא התחיל לעיין בתפריט, אני רק הצצתי. הג'חנון קורא לי.

"איך הסטייק שלכם?" שואל א', והמלצרית החביבה עונה לו שזה הסטייק הכשר הכי טוב שהיא אכלה. "אבל את עובדת כאן," אמרתי לה בחיוך "אנחנו לא יכולים לסמוך על זה." היא קצת נפגעת ועומדת על שלה. א' מזמין את הסטייק. אחרי הרמת גבה מצידה על עניין הג'חנון, אני מחליטה לזרום ומזמינה המבורגר.

אמא שלי לימדה (ועודנה מלמדת אותי) דברים רבים. את אחד מהם אני זוכרת במיוחד. היה זה כשהייתי ממש ילדה, רכה בשנים. "הדר," היא אמרה לי בסבר פנים חמור "כשאת מזמינה בארץ סטייק, תמיד תזמיני אותו מדיום ריר. אנשים כאן לא יודעים מה זה מדיום ואת עשויה לקבל סוליה אם זה מה שתבקשי." נצרתי את המסר הזה בליבי ואכן בורכתי במהלך חיי בסטייקים עסיסיים ונוטפים. אך עם הזמן חשתי שינוי מסוים. אותה פרנויית סטייקים שאימי לימדה אותי עדיין הייתה רלוונטית במקומות מסוימים, אבל נראה שהמושג "מדיום" התחיל להתקבל בלשונו. הורדתי קצת את ההגנות. הרשיתי לעצמי לחיות במושגים יחסית מפונקים בהם טבחים ידעו מדיום מהו.

אולי זו הסיבה שא' הזמין את הסטייק שלו מדיום. לעולם לא אדע מה חלף בראשו. זה לא חשוב מספיק בשביל שאשאל. אבל על אף שלא נחתה על שולחננו צלחת וסוליה עליה, בעת החיתוך היה ברור ששמץ צבע אדום אין שם. א' טעם, אמר שזה טעים, הצהיר שזה אינו מדיום, וקרא למלצרית. צפיתי באימה בעוד היא התקרבה אלינו, מקווה שא' יהיה עדין.

אדום. כי היה חשוך מכדי לצלם עם הסלולרי. הבלוג הזה מוציא ממני חוצפה מודחקת, אני אומרת לכם.

"הכל בסדר?" היא שואלת

א' מביט בה, היא מביטה בו. אפשר לחתוך את השקט בסכין הבשר על השולחן.

"זה הסטייק הכשר הכי טוב שאכלתי." הוא מהנהן ומחייך אליה. היא מחייכת חזרה.

ההמבורגר שלי היה טעים אף הוא, ועשוי דווקא במידה שביקשתי. הצ'יפס מגיע כחתיכות עגולות מטוגנות של תפוחי אדמה, וטעים ביותר. המחירים קצת יותר יקרים מאלו שבאתר – הסטייק, שמגיע עם תוספת, עלה כזכור לי 89 שקלים, וההמבורגר שלי 45. תוספת צ'יפס עלתה שמונה שקלים, אבל כאמור הוא טעים אז אני מרגישה די שלמה עם ההוצאה הזאת. סך הכל התרשמתי שמדובר במקום קטן, נחמד, כשר ולא יקר מדי לאכול בו, עם בשר מוצלח למדי. אם לא היו לידו ג'חנון בר ואיבו, כנראה שהייתי מוצאת את עצמי שם לא מעט בשנה הקרובה, ועדיין אני סבורה שעוד אשוב אליו.

בפינת הלינקיאדה, מתכוניישן הוא בלוג אהוב עליי מזה זמן רב, של דניה ודיאנה – צלמת וסטייליסטית מקצועיות, בהתאמה. היה לי העונג להיות בסטודיו של דיאנה, ואני עוקבת אחרי הבלוג באדיקות ונהנית מכל מילה וצילום.

מכיוון שאולי זה היה קישור לא מקורי במיוחד, הנה אחד קצת יותר שנוי במחלוקת וממש לא משתווה ויזואלית – לפחות לא ברמת החיוביות האסתטית. Cake Wreacks הוא בלוג שאוסף תמונות של עוגות שיצאו רע. ממש רע. זה כמעט קשה לצפייה – אבל כל יום ראשון הם מפרסמים דווקא Sunday Sweets – עוגות מוצלחות במיוחד שלפעמים די מפצות על הזוועה של מהלך השבוע. לפעמים.

בלוגולדת שנה

היום לפני שנה פרסמתי את הרשומה הראשונה בבלוג. אז עוד לא ממש הפצתי אותה ואפילו לא ממש ידעתי לאן כל הבלוג הזה הולך. בעיקר רציתי משהו שייתן לי מוטיבציה לעשות שלושה דברים: לכתוב, לבשל ולצלם.

מהבלוג הגעתי לכתוב קצת ב"ירושלים סיטי", ומשם להתחיל, ממש לאחרונה, לצלם למטבח של גליה ולבקר בקצת סדנאות שם. בין לבין הגיעו תהיות על המשך חיי ומה אני רוצה לעשות בתור צלמת לעתיד ואפילו כמה ביקורים אצל צלמי מזון של ממש. האמת היא שלושת הדברים המקוריים שהצבתי לעצמי כמטרה חוו עליות וירידות שונות – לבשל אני עוד לא ממש יודעת, אבל אני כבר לא נבהלת מסכיני מטבח ונראה שאף הם מתחילים לחבב אותי קצת בחזרה, או לפחות לתקוף אותי קצת פחות. אני לא מצלמת הרבה כמו שהייתי רוצה (הרבה פחות למעשה), ובהחלט הייתי רוצה לדעת לערוך את עצמי טוב יותר. אבל אני כן מלקטת מתכונים פה ושם ובאופן אירוני משהו כבר לא ממש אוכלת הרבה מקופסאות שימורים. פתאום גם גיליתי שאני בודקת סטטיסטיקות סדרתית ומשגעת את א' על כל לייק חדש בפייסבוק של הבלוג כי הבנתי שעל אף נטיותיי הקודמות להתכרבל בקונכייה פולנית וחשוכה, אני ממש אוהבת שיש לי קוראים, בפרט כאלו שאני לא מכירה. לאחרונה אפילו פתחתי את קולמוס, בלוג ללא המעקה הנוח של כתיבה לפי נושא. עד כה "לילות שימורים" העניק לי הרבה כיף. הכרתי המון מקומות חדשים, ברשת ובמציאות, ושזפתי את עיניי בכמויות בלתי נתפשות של תמונות של אוכל. סלחו לי על ההשתפכות הקלה, אבל לפעמים, כך נראה, יש ערך לא צפוי לדברים.

לא ממש הספקתי להשקיע בפוסט הזה כמו שרציתי, עם כל המילואים ומעבר הדירה וכזה הכל קצת התעכב והתבלבל (בעיקר חבל לי על הוידאו *"Leave Eyal Shani Alone" שהיה אמור להעלות ליוטיוב ולהקנות לי מיליוני צופים, תהילת עולם, או לכל הפחות כמה עגבניות שמחות. זה והעוגה שממולאת בעוגה שממולאת בעוד עוגה. היכל התהילה של האינטרנט ייאלץ לחכות לי עוד קצת. אבל זה שאין בפוסט הזה תמונה זה פשוט פשע. לא הצלחתי להביא את עצמי לשים פה סתם חתול רנדומלי…)

בכל מקרה, רציתי לנצל את הבמה האינטרנטית שיצרתי לי ולהודות לכל האנשים שסבלו את השבוע בו חיפשתי שם לבלוג (כי om nom nom היה תפוס), אלו שסייעו לי לאורך השנה הזאת, לכלי המטבח האומללים שלי, לאמי שהביאני עד הלום וכמובן, לכם הקוראים. בלוגולדת שמח לי. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת. א' הזמין אותי לארוחת ערב, באופן הולם משהו.

______________________________

* אתמול, לראשונה, ראיתי מאסטר שף ואני חייבת לציין שברוב המקרים מה שאייל שני אומר נשמע ממש רלוונטי, גם אם פואטי. זו לא אשמתו (אני חושבת) שיש לו קול כזה צרוד ודרמטי, ואני די אוהבת פואטיקה באופן כללי, גם אם הוא קצת לוקח את זה לרמה אחרת. לפעמים, באמת הלחם משווע לרוטב של הקציצות. לפעמים, עגבניה באמת סובלת מזרות מסוימת. בכל מקרה, הרבה ממה שהוא אומר הגיוני ואילולא תקרית הצ'יפס ייתכן והייתי מחבבת אותו ללא סייג…

** זה לא ממש פוסט סטנדרטי ועל כן פינת הקישורים תחזור אלינו החל מהפוסט הבא.

פסטה בסטה ועוד קצת שוק

התחלתי לכתוב כאן לפני אי אלו פוסטים על "פסטה בסטה", מיני מסעדת פסטה בשוק מחנה יהודה. בזמנו, חשבתי שתהיה להם ביקורת מצוינת ורק רציתי לטעום עוד דברים לפני שאכתוב אותה. מאז עברו באמת כמה חודשים וטעימות מוצלחות יותר או פחות (אני עובדת ממש קרוב לשוק, כך שזו נוח. מצד שני, זו אחת הסיבות שכל התמונות כאן הן תמונות סלולרי) – אבל מה שבאמת הרס את חוויית המקום בעיני הוא לא אחר משינוי אריזת ה- take away שלהם.

מה לאיכות המזון ולאריזתו, תוכלו לשאול. אז קודם כל, אריזה זה חשוב. היפנים כבר מזמן הפנימו את זה (ומי שלא מכיר בנטו מהו, אני ממליצה להכיר), ואצלנו טרם. דבר שני, מה שפסטה בסטה עשו ביאס אותי במיוחד כי הם בחרו לעבור מאריזת פלסטיק רגילה, שאמנם לא מצטיינת באסתטיקה יתרה אך עדיין משרתת את מטרתה נאמנה, לאריזת קרטון שמזוהה עם אוכל אסייתי. זה לא סתם קצת פחות (האמנם?) פסטה, זה דיסוננס של ממש.

פסטה מחיטה מלאה, עם "ארבעה גבינות וגעגוע" ובטטה. רק מהשם התמלאתי נחת. אבל למה הקרטון הנוראי הזה?

לא בכדי היפנים מקדישים כזאת צומת לב לאריזות המזון שלהם, שכן הערכים המסורתיים של יפן מושתתים בין השאר על הרמוניה. אולי זה יישמע קצת מוגזם, אבל במקרה הזה זה פשוט צרם לי.

מעבר לזה, המקום נחמד, מתברך בתפריט חביב ואם אתם בשוק ולא לוקחים אוכל לעבודה בקופסה, זו אופצייה פשוטה, זולה ונחמדה ביותר. הפסטה עצמה טעימה ואני מאוד אוהבת את האופצייה לכזו מחיטה מלאה, את רוטב ארבעת הגבינות די אהבתי למרות מעט מרירות, פסטת הסלק מוצלחת מאוד בעיניי אבל ממש דורשת תוספת (שכמובן, מעלה את המחיר) ואת הפסטו האדום האמת שדי לא סבלתי עקב יותר מדי שמן. בכל מקרה, התפריט לפניכם. יש גם באינטרנט, אבל כולנו יודעים שלוח מחיק זה הרבה יותר מגניב.

אם כבר דיברנו על שמן, החלטתי לנסות, במקום להזמין את קופסאות הקרטון הנ"ל, את הפישאנדצ'יפס הצמוד למקום והזמנתי את פישבורגר (48 ש"ח לבורגר מלוקוס וטונה אדומה, עם צ'יפס בצד). למרות האריזה הנוחה (אך העשויה מקלקר והמאוד לא ידידותית לסביבה), המנה התהדרה בטעם דגי חזק מדי לטעמי ובהרבה, הרבה שמן. הצ'יפס היה בסדר, לא יותר מכך וחלקו נפגע אף יותר מהשמן של הבורגר. הייתי אומרת שאנסה שוב כדי להעביר חוות דעת רצינית ומעמיקה שכוללת גם מנות אחרות (נניח, פיש אנד צ'יפס…), אבל האמת שכל השמן הזה היה קצת יותר מדי בשבילי עם פחות מדי תמורה, ואני בספק שאעשה את זה.

באופן עצוב משהו, למרות שהתמונה הזאת צולמה בסלולרי שלי, היא די מייצגת.

ונקודה אחרונה בשוק : יש לי תאווה כלשהי לסמבוסק פיצה. מאכל פשוט שמכיל כל כך הרבה טוב פוטנציאלי – פחמימות, גבינה, רוטב פיצה… מה עוד אפשר לבקש? רק שיהיה מוצלח. דוכן שנראה מבטיח מכר לי אחד פשוט מזעזע. השמרו לנפשותיכם. ואפילו נפלתי בו פעמיים, כשהמוכר טען בפעם השנייה שהמאפה יצא הרגע מהתנור – מה שהיה נכון, ואמנם קצת שיפר, אבל עדיין לא היה מוצלח באמת. בכלל, אני לא מבינה למה קשה כל כך למצוא סמבוסק פיצה טוב. ניסיתי באבולעפיה בתל אביב, ליד כיכר רבין, בהתקף רעב והתאכזבתי נוראות. כששמעו את קיטוריי אמרו לי  יודעי דבר שזה בזבוז להזמין שם משהו כזה פשוט ושיש להם בולגרית נהדרת. ואני אומרת: אם מאפייה או חנות כלשהי מוכרת סמבוסק פיצה מזעזע אבל דברים אחרים שם מאוד טעימים, שלא ימכרו סמבוסק פיצה מלכתחילה. או שמבחינתי אתם מוכרים דברים מזעזעים באופן כללי, או שלא. בכל מקרה, אם גם אתם כמוני מתפתים – רק אל תקנו סמבוסק פיצה. הוא מתפרק, אפוי מדי, עם מעט מילוי וגם מה שכן יש בפנים לא ממש טעים. אוף. בנימה אופטימית זו, אם מישהו כן מכיר מקומות טובים, אשמח לשמוע… עבר זמן רב מאז בא אל חיכי סמבוסק פיצה טוב.

ולפינת הקישור:

Misspetel הוא בלוג שהתוודעתי אליו רק לאחרונה, דרך פסוט הבלוג דיי של "בצק אלים" שקישור גם אליי, ובזכותו יש לי קוראים חדשים וכאלה' אז חלקכם כנראה כבר מכירים אותו. בכל מקרה, זה בלוג פשוט יפיפה, המון סגנון, המון אסתטיקה, אוכל ויצירה. אז אם במקרה טרם הכרתם, לכו להכיר.

בריוש צרפתי אמיתי

כצרפתייה למחצה וכבת אדם באופן כללי, יש לי חיבה למאפים צרפתיים. את רובם, כך הבנתי במרוצת השנים, לעולם לא אכין בבית. אבל את חלקם בהחלט כן. כזה הוא הבריוש – מאפה שמרים עתיר חמאה, נימוח, אימת עורקים ומשמח לב אדם. אתמול, בסדנת מאפים צרפתיים מצוינת במטבח של גליה, התוודעתי למתכון חדש לבריוש שהוכרז אפילו על ידי אימי כאחד הבריושים המוצלחים ביותר שאכלה, שזה די מרשים. ועל כן הרי הוא לפניכם – מוגש כשירות טעים לציבור. שימו לב, זהו מתכון לבריוש שנמצא קושי על סף המתקתק, כפי שהוא אמור להיות, למען האמת. אפשר להוסיף תוספות שונות, כמו למשל גרידת לימון/תפוז, שוקולד, צימוקים וכו'. המתכון עצמו פשוט, אבל דורש קצת המתנה – בעיקר התפחה של לילה. תודה רבה לגליה שאפשרה לי לפרסם אותו ברבים.

בריוש צרפתי

רכיבים

חצי קילו קמח

30 גרם שמרים טריים/15 יבשים

5 ביצים

65 גרם סוכר

10 גרם מלח

75 גרם חלב או מים (לכו עם החלב, אם כבר אז כבר!)

300 גרם חמאה רכה חתוכה לקוביות קטנות

אופן ההכנה

מערבבים במיקסר את כל החומרים מלבד החמאה והמלח.

כשמתקבל בצק אחיד וחלק, מוסיפים את המלח. מוסיפים את החמאה, קובייה קובייה.

לשים עד שהבצק חלק ואחיד בשנית.

מתפיחים כ-10 שעות במקרר – לא לדלג! חשוב ביותר.

מוציאים את הבצק התפוח מהמקרר ויוצרים ממנו את הצורות הרצויות. יש המכינים בריוש בתבניות מלבניות גדולות, כמו לחם. אישית, אני מעדיפה בהרבה את הגרסה האישית. בעיצוב הקלאסי, יוצרים כדור של בצק ומטביעים מעליו כדור קטן יותר, אבל זה לא באמת משנה. את הצורות מניחים בתבניות ששימנתם בחמאה מבעוד מועד (בצרפת, אין דבר כזה יותר מדי חמאה, וכל המרבה הרי זה משובח) ומברישים בביצה. כפי שניתן לראות, בבריוש שבתמונה פיזרנו גם מעט סוכר גבישי מלמעלה.

בריוש לפני אפייה – הוא עוד יתפח לא מעט

מניחים להתפחה בתא התפחה – במקרה שלנו, תנור מכוון ל-30°. מתפיחים עד להכפלה.

מחממים תנור ל-180°. מעבירים את התבניות לתנור (ניתן למרוח שוב, בזהירות, חלמון ביצה) ואופים, תחיל ב-180° ולאחר מכן מנמיכים את התנור ל-160°. הזמנים משתנים בהתאם לגודל (התפחה 3-4 דקות, אפייה 5-15 דקות).

סיימתם? יש לכם בריוש! בתיאבון!

בריוש עם שוקולד, בלי שוקולד, עם סוכר למעלה או בלי – בכל מקרה, אחת מארוחות הבוקר המפנקות החביבות עליי.

בפינת הקישור הרשומתי, Cannelle et Vanille הוא בלוג שאני מודה שבקושי יוצא לי לקרוא. הפוסטים הארוכים שלו נוטים להישאר בקורא ה-Rss שלי ומחכים לזמן בו אוכל להתעמק בהם. אבל עד אז, אני תמיד מעיפה מבט בתמונות – פירות, עשבים, מקומות. ילדים בשדות, ערימות תבלינים ומדי פעם גם נוף כפרי. זה בהחלט בלוג שמכניס אותי לאווירה, עם הרבה צבע, סגנון ואור. בתמונות אני רואה סיפור, גם אם עובר די הרבה זמן עד שאני יכולה לשבת ולקרוא אותו. אם עוד לא הכרתם, מומלץ לפחות לכל הפחות להציץ פנימה.

פוסט כתוב דק דק, מעוטר בקישוטים משונים ומתובל בזלזול כבד

אחרי שסיימנו (א' ואני) להעביר אותי דירה, מצאנו את עצמנו בדרכינו לעוד העברה אחרונה לבית אימי. הייתי מותשת. תדלקנו. אמרתי לעצמי, אקנה משהו בyellow, על אף המחירים האיומים. והנה, בין כריך מעוך לשוופס אשכוליות, נחה עיניי על תפוצ'יפס באריזה שחורה – סדרת השף, בטעם פטריות יער ושמנת.

אני מודה שלא ממש יצא לי לשכשך בבאז שנוצר סביב אייל שני. נהניתי קלות ממחולל ההתרשמויות הרנדומלי שלו, ואהבתי את הקומיקס בפוסט יום ההולדת של בישול בזול (אתם מחפשים את סוף הפוסט), אבל כל אלו הם הומור ואותו עצמו לא ממש שמעתי – אין לי טלוויזיה ולא יוצא לי להוריד את פרקי מאסטר שף ובהתחשב בעובדה שאני לומדת באקדמיה לעיצוב ואמנות אני בספק שאני צריכה עוד ניסוחים מליציים באורך הגלות בסדר היום שלי. אבל לא יכולתי שלא לחייך קמעה, ספק בשעשוע וספק במרמור, מהתיאור שנוסח לו על גב האריזה:

"תפוחים של אדמה מדברית שנאספו במסירות לב, נפרסו בסכין לנתחים דקיקים שהוזהבו ובושמו בפטריות של יערות וקרם חלב.

אני שמח להיות אתכם ועם התפוצ'יפס בסדרת השף.

אייל שני"

או אז גם ראיתי שלצד התיאור הנ"ל מודפסת בעוז חותמת הרבנות יחד עם הכיתוב"כשר פרווה" והבנתי שמדובר בעיקר במרמור.

קוראים יקרים, מה זה הבולשיט הזה? כלומר, מה העניין של לקחת מקבץ מילים סמי רנדומלי (אדמה מדברית מילא, אבל קרם חלב במוצר פרווה?!) ולהשתמש בו כשיווק? מה קרה למקבצי המילים הלא ממש רנדומליים, נניח "פרוסות תפוחי אדמה בטעם שמנת ופטריות יער", או, אם רוצים להיות מדויקים יותר "תפוחי אדמה שנחתכו באופן מכני לפרוסות, עורבבו עם אבקת פטריות, אבקת פטרוזיליה, המון מלח, מחזקי טעם וחומרי טעם וריח כדי שיהיה להם רמז לטעם של שמנת"?

כלומר, בסדר, שמות גדולים (?) עוזרים לפרסום, אז סבבה. אבל למה להוסיף את התיאור המטופש הזה? למה לקרוא לזה "סדרת השף" כשכל קשר בין זה לבין מטבח של ממש מתחיל ונגמר בשאיפה מילולית? אררג.

יש לי חלום. ובחלומי, הרבה מילים ייאמרו על ידי אנשים שבאמת רוצים לומר אותם, והם יהיו מילים של תוכן, ולא יגידו עליהן "פלצנות" יען כי זו מילה איומה כמעט כמו "לחפור". יש לי חלום ובו מילים כאלו ייאמרו על דברים שראויים להרבה מילים, דברים שאינם אוסף כימיקליים שמתיימר להיות קשור איכשהו לאוכל של ממש.

אה, כן, זה גם לא טעים. זה בעיקר טעם מעוות של פטריות והרבה טעם לוואי משונה.

בנימה אופטימית זו, ב-31.8 היה בלוג-דיי ואני החמצתי אותו, שכן מעולם עד השנה לא שמעתי עליו קודם… גיליתי אותו במקרה על דרך המלצתה הנדיבה של מאיה מבלוג "בצק אלים", אבל לא הספקתי לכתוב כלום בעצמי. עם זאת, מאחר ואני חובבת גדולה של ימי אינטרנט החלטתי לפצות על כך על ידי לינקים לבלוגים שאני אוהבת בסוף הפוסטים הקרובים שאעלה. אמנם כבר בפוסט זה השתדלתי לשלב כמה קישורים, אבל הקישור ה"רשמי" הראשון, אני משערת, יהיה Inn at the Crossroads.

מדובר בבלוג חמוד נורא שמביא מתכונים לשלל מאכלים הנמצאים בסדרת הספרים "שיר של אש וקרח", שחלקכם אולי מכירים מהסדרה שיצאה השנה ב-HBO, משחקי הכס, שמבוססת על הספר הראשון. בבלוג מביאים מתכונים בגרסת ימי הביניים שלהם וגם בגרסה המודרנית אם יש, ומדי פעם אף ממליצים על מתכונים אהובים מימי הביניים שהם היו רוצים לראות בספר אך לא נמצאים בו. אותי זה מאוד מגניב, והרבה פעמים זה גם נראה מאוד טעים.

חדשות ועדכונים

לאחרונה אני חושדת שתוקף את הבלוג רובוט הזוי שמנסה לשכנע אותי שיש לי המון קוראים. אין לי מושג מה הוא רוצה, אבל בהחלט אשמח לדעת.

בכל מקרה, נראה שכח כלשהו מונע ממני להיות בחופש, וכך גם בחופשה המרוכזת של העבודה חליתי נוראות. היה לי עצוב. חייתי על מרק נמס של אסם (שהפתיע לטובה, ובכל זאת…). אבל למזלי, המחלה שהחלה בשבת כמעט ונגמרה ביום רביעי, ועל כך זכיתי לטעום ברביעי שעבר את החציל בטחינה הכי מגניב וטעים שטעמתי אי פעם. עוד אין מתכון, אבל בינתיים – תמונה!

את הדבר המהמם הזה אכלתי במסעדה בה ביקרתי במסגרת כתיבתי לאתר "ירושלים סיטי", ואני בהחלט מתכננת לנסות ולרקוח משהו דומה במטבחי. הכתבה הספציפית הזאת עוד בתהליכים, אבל מאז העדכון האחרון כאן עלו שני סיקורים שלי – סדנת קונדיטוריה (זהירות, פרווה!) במכללת טעמים וסדנת עוגות קלאסיות (נום!) במקום מקסים בשם "המטבח של גליה". עדכונים שוטפים אפשר למצוא, כרגיל, בדף הפייסבוק של הבלוג.

מעבר לזה, אני מוצאת שאין לי הרבה זמן לכתוב. השבוע אני עוברת דירה – וכשהשבוע ייגמר, אגור בדירה עם אור שמש של ממש, בניגוד למרתף בו גרתי עד היום. אמנם אין בה את מקרר הפלא, אבל בתקווה האפשרות לצילום כיף ונוח יותר תעודד אותי לפרסם יותר חוויות ותוצאות ממטבחי שלי. בהחלט שווה שבוע אחד של פסטה.

בנוסף, לאחרונה פתחתי בלוג חדש בשם "קולמוס", העוסק בהרהורים וקיטורים כלליים יותר, שאינם קשורים לאוכל. הוא עוד צעיר וקט, אבל אני מחבבת אותו כבר עכשיו.

עד כאן להיום, בתקווה קצת יותר עדכונים החל מהשבוע הבא. שיהיה לכולנו שבוע טוב ובתקווה צעדת מיליון מוצלחת ופרודקטיבית.

גלידת Taps

בימים האחרונים מתקיים פסטיבל קומיקס בסינמטק תל אביב, וכסטודנטית קשת יום (מצוידת במינוס, עבודה קבועה שכופה חופשה של שבועיים וכיף גדול עם ביטוח לאומי שלוקח לו חצי שנה לשלם מילואים שקיוויתי שיכסו את המינוס הנ"ל) מצאתי את עצמי עובדת בדוכן ומוכרת דברים. הסינמטק, כידוע, שוכן לו על רחוב הארבעה ואתמול בדרכי פנימה ראיתי חדר סגור ומוזר – מבעד לקירותיו השקופים ניבטו אליי צנצנות מלאות שבבי שוקולד, עוגיות וכו, ועל הקירות ברזים ברזים שנראו כמו ברזי גלידה, ואנשים מנקים דברים ונראה שמתכוננים לפתיחה. "Play with your food" היה כתוב בשלט גדול וצבעוני מעל כל זה, ואני קיוויתי שאוכל מתישהו לנסות את מה שזה לא יהיה שיש שם. וממש היום, מסתבר, נפתחה החנות – Taps שמה, ויכולתי להיכנס ולבחון כבר היום. וטוב שכך – שכן אני לא מתה על תל אביב ומשתדלת להדיר את רגליי ממנה…

אז, החנות אכן הייתה כפי שניחשתי (ואף קיוויתי)- גלידה בהרכבה עצמית. לפחות בערך, שכן זו לא גלידה אלא יוגורט קפוא. המוכר טען שהוא נטול שומן וסוכר ואני טענתי בליבי "פחחח", אבל מה זה משנה בעצם, כל עוד הגלידה טעימה? טעימה קצרה והחלטתי שהיא יחסית באמת די טעימה. כלומר, זו לא גלידת שמנת, אבל זה נחמד. יש די הרבה טעמים, אני חיבבתי את השוקולד וידידי הצעיר את הוניל-עוגיות.

העיצוב גם הוא משובב נפש. הברזים והצנצנות והצבע, ויש אפילו אינטרנט. הפירות נראו די עייפים, אבל בכללי הכל נראה ממש כיפי. די חבל שלא הייתה עליי מצלמה מלבד זו שבפלפון, אבל צבעים עוברים גם ככה, בערך…

קיצור, קנינו. זה עובד ככה: לוקחים כוס נייר שכזו, מתרוצצים בחנות וממלאים אותה בדברים, ובסוף משלמים לפי משקל – 10 ש"ח ל-100 גרם – לא זול, אבל קשה לאמוד את זה לפני שרואים כמה זה יוצא. בחרנו כוס קטנה (הכי קטנה שהייתה, היא לא באמת קטנה…), והתחלנו ללכת הלוך ושוב בין הטעמים השונים לתוספות. בטעמי היוגורט ניסיתי וניל עוגיות, עוגת גבינה וקטיפה אדומה (Red Velvet, למה לתרגם למה…). בתוספות, ובכן… הייתי שמחה לפרט אבל האמת שאני לא זוכרת כי היו יותר מדי דברים וקצת התפרעתי, מנסה לטעום קצת מהרבה דברים. מרנגים בטעמים, אגוזים שונים, עוגיות, ביסקוויט לוטוס ומרשמלו. על הפירות ויתרתי מפאת מראם החיצוני… בסוף זה היה נראה ככה – אם כי פחות זוועתי ממה שהפלפון עשה מזה:

שילמתי בערך 20 והייתי די בסדר עם זה, בגלל החוויה. ולמרות הטעם…

כלומר, כשטעמתי את השוקולד היה טעים. אבל עוגת הגבינה פשוט נוראית בעיני, חמצמצה כזאת, והעוגיות היו פחות לטעמי. הקטיפה האדומה זה תכלס עוד סוג של שוקולד עם טעם לוואי וקצת אדמדמות בצבע. אכזבה רבה אף יותר נרשמה בתוספות, שכן משלל המרנגים בטעמים שלקחתי (קפה, תות, פסיפלורה ויש מצב שעוד משהו) הצלחתי לטעום בקושי את התות והשאר פשוט נע בין סטנדרטי למוזר. המרשמלו היה נוקשה וחלבה מראש לא לקחתי כי המרקם שלה בצנצנת היה דביק מדי. ביסקוויט הלוטוס הוא היחיד שהפתיע לטובה, שכן הוא היה טעים.

קיצור, אני לא יכולה לומר שהרגשתי מרומה או מאוכזבת, כי העניין העיקרי הוא החוויה ולא הטעם, ותכלס יש שם טעמים טובים יותר בעיני. אבל עדיין, קצת חבל. בנוסף זה גרם לי לחשוב על משהו.

היום יצא שאכלתי במסעדת טאטי בגבעתיים. הזמנתי חזה עוף ברוטב קרמל תפוז, עם פירה בצד. היה מצוין. כל העניין הזה עם הגלידה גרם לי לחשוב שאם היה מעין מקום כזה של חזה עוף בטעמים (כן, מוזר, אבל תזרמו איתי…), הסיכוי שהייתי שמה פירה ואת הרוטב הספציפי הזה הוא די נמוך – כמו עם גלידה, הייתי משחקת עם העניין, מוסיפה המון דברים אקלקטיים יותר או פחות, ומרוויחה חוויה – אבל מאבדת טעם מהוקצע ומוגמר של מנה שלמה. כשהייתי ברומא בגלידריות היוקרתיות היו בנוסף לטעמים הנפרדים גם מנות של גלידה, קלאסיות יותר או פחות – בננה ספליט וכן הלאה. אבל מנה של ממש, וכמובן שמגלידה איכותית. קל לזלזל בזה כשמדובר בגלידה, אבל בכל זאת אנחנו מפספסים מנה המוגמרת, ומקבלים במקומה גלידות שונות ותוספות שונות שלאו דווקא מתחברות – אבל גם האיכות לא משהו. מה שאנחנו בעיקר מרוויחים זה את חווית המשחק באוכל, אותה חוויה שמקס ברנר סומכים עליה כשהם עושים מנות די דומות שמגיעות עם שלוש מבחנות שוקולד שונות בכל אחת. להם זה עובד – הרשת כאן כבר שנים וכאלה, ומניסיוני עם הזמן האיכות הולכת ויורדת. אני תוהה אם זה יעבוד מספיק טוב גם ב-Taps. בכל הנוגע ליחסי ציבור נראה שדף הפייסבוק שלהם פתוח כבר מאפריל ויצר באז וכ-1000 חברים עד כה, אז לפחות בזה אני משערת שסבבה להם… אולי אפילו רמת המוצרים תשתפר עם הזמן. בכל זאת, פתחו רק היום… אם כי אני מודה שאני סקפטית.

בקיצור: כיף, צבעוני, חביב – אבל ממש לא איכותי. אם אתם הולכים, טעמו את הגלידה לפני שאתם ממלאים בה גביע, באופן מפתיע מצאתי שתגובותיי לטעמים נעו על קשת רחבה, למרות שזו גלידה (טוב, טוב, יוגורט קפוא) ולרוב הכל טעים לי ודי הצטערתי שלא עשיתי זאת בעצמי.

Taps, רחוב הארבעה 2, תל אביב.