עשרה דברים שלא ידעתם עליי

שני בלוגים שונים הכניסו אותי לתסבוכת הזאת של לכתוב 10 דברים שלא ידעתם עליי. ובכן, אין מנוס.

 

1. אני אוכלת חטיפים במספרים אי זוגיים, וזה גם הדבר הראשון שאני כותבת או אומרת בכל תרגיל שרשרת כזה בו אנשים מדברים על עצמם. זה עונה היטב על להיות מביך והזוי ואף משעשע טיפה, ובמקביל משהו שאני מספיק רגילה אליו כדי לחשוף ולדבר עליו בכיף. אני פשוט חושבת, שמספרים אי זוגיים מתאימים יותר לאכילת חטיפים. יפים יותר. אז אם אני אקח במבה מהשקית, אשתדל לקחת במבה אחת או שלוש. ואם במקרה יצאו שתי במבות? אני אקח עוד אחד ואחבר. חיבור זה בסדר.

2. אני לומדת יפנית (לצערי הקורס שלי נגמר בקרוב…), וממש אוהבת תרבות יפנית בכללי. אני אוהבת לראות סדרות אנימה והפרו-סמינר שלי בלימודים היה על אסתטיקה באוכל יפני. קיצור, יפן! היאח!

3. אני גיקית באופן כללי, לא רק בנושאים יפניים. אני חברה בעמותה למשחקי תפקידים בישראל ומשחקת משחקי תפקידים פעם בשבועיים לערך. מה זה משחקי תפקידים? מוזמנים לקרוא. אם זה מעניין אתכם אתם מוזמנים לחבב את העמותה בפייסבוק, אני גם מתנדבת בלתחזק את העמוד ואת חשבון הפינטרסט שלה.

4. הספרים שאני קוראת והסדרות והסרטים שאני רואה הם לרוב ממש טובים או ממש טראשיים, אני משתדלת להתחמק מהאמצע. יש לי דף פייסבוק שלם בו אני מקטרת על דברים גרועים שאני קוראת או רואה שהתחיל כשהחלטתי לקרוא את 50 גוונים של אפור והבנתי שהפיד הפרטי שלי לא יעמוד ברצף הקיטורים. כמו הבלוג, גם העמוד סובל מחוסר זמן ולא עודכן מאז תחילת החודש. ככה זה, לאחרונה הזמן מוקדש לדברים איכותיים. אני די בטוחה שזה דבר יחסית חיובי.

5. אם כבר מדברים על ספרים, הקראש הראשון שלי היה על אתוס משלושת המוסקטרים, הספר. הייתי בת 9 בערך. אחד מהדברים שהכי מעצבנים אותי הוא עיבודים לספר שלושת המוסקטרים ולכלל הספרים הסובבים אותו, ולצערי, לא חסרים כאלו. עוד דבר שמעצבן אותי הוא שקוראים לפונדנט סופלה, אבל על זה לדעתי כתבתי פוסט מתישהו, אז לא ניקח על זה סעיף שלם.

6. אני ממש נהנית ללמוד, ומתכוונת לנסות להתקבל לתואר שני השנה. אחלו לי בהצלחה!

7. אני דתלש"ית (דתייה לשעבר). התחלתי לא לשמור כשרות כשאכלתי קינוח אחרי המבורגר לפני שנים רבות, באחד מהדייטים שלי עם מי שהוא היום בן זוגי, אבל את הדברים הרציניים הלא כשרים שאכלתי תמיד אכלתי בטעות. פירות הים הראשונים שלי היו במרק שחשבתי שהוא פטריות, והבייקון הראשון שלי היה בפסטה שחברה לא סיימה אבל כן ליקטה את כל הבייקון כך שלא ממש שמתי לב עד שהיה מאוחר מדי. הטעויות האלו משמחות אותי עד היום, ועם כל הכבוד לחבריי הדתיים – אני מרגישה תחושת ניצחון כל פעם שאני אוכלת משהו לא כשר.

8. מתוק זה ממש שווה, אבל מאז ומתמיד באמת אהבתי חמוץ. כשהייתי ביסודי ולימדו אותנו את הקטע הזה של טעמים שנקלטים באזורים שונים בלשון, גיליתי את נפלאות החומץ המהול במים, ובלי קשר הייתי שותה את הרוטב של הסלט כשהסלט היה נגמר. אני מאוד אוהבת צ'ימיצ'ורי (אפילו יהיה כאן מתכון בקרוב, תאורטית!) וחושבת שסוכריות גומי חמוצות הרבה יותר שוות מסוכריות גומי רגילות.

9. נכון לעכשיו, החיה האהובה עליי היא פורו. היא לא חיה אמיתית. במקום השני אך המאוד קרוב, נמצא ביזון מעופף. גם הוא לא חיה אמיתית. אני מתעבת ורוד ומקווה שזה מאזן במקצת את חיבתי לחיות בדיוניות ופרוותיות, אבל בכנות, למי אכפת.

poro__by_arlandria001-d64fnbm
התמונה מאת Arlandria001 ב- deviantart.

10. אני ממש מחבבת את הרעיון של אינסטגרם, אבל הטלפון שלי מצלם ממש רע, אז אחרי כמה ניסיונות ויתרתי. פה ושם בפוסטים תראו תמונות סלולרי ודעו לכם שאני מדממת מבפנים כל פעם שאין לי תמונה אמיתית. במקום לצלם בסלולרי, כשאני רוצה להתפרע אני מצלמת במצלמות הפילם שלי, אדוארד ואלפונס. אדוארד הוא מצלמת מפוח קטנה משנות השלושים ואלפונס הוא מצלמת פלסטיק בלטה-ית למראה שאין הרבה מה לעשות איתו מלבד ללחוץ על הכפתור שלו מה שגורם לו להיות כלי הנשק העיקרי. צילום הכותרת של פוסט זה הוא של אחת מהמצלמות האלו, צילומים נוספים ועדכונים על מעללי האומנותיים ניתן לראות כאן.

11. כמו שהנקודה הקודמת מראה, אני נותנת שמות להרבה מהדברים האהובים עליי.

 

לדעתי המם הזה הגיע כבר לכל בלוג שאני מכירה, אז אני רק אציע אותו לנגה מאור נגהות. שיהיה לכולכם סוף שנה מוצלח 🙂

באו הודו קינמון מתקתק לחנוכגיבינג

חנוכה וחג ההודיה יוצאים השנה באותו תאריך. וזו תהיה הפעם היחידה שזה קורה בימי חיינו ובאלפי השנים הבאות. גיקית כמוני? היה רק דבר אחד שאני יכולה לעשות בנידון – פרוייקט בלוגרים מאש-אפי מזעזע! הבו מתכוני חנוכגיבינג הזויים! היאח הידד!

מאחר ואני בדיאטה, החלטתי מלכתחילה לנסות ללכת על משהו לא מטוגן. כן, אני יודעת, חנוכה. מה בעצם יש בחנוכה מלבד שמן עמוק? לא הרבה. אבל חשבתי לעצמי, עגול? מתקתק? בטוח אפשר לסדר משהו. הדרך לבאוזאי – באו, בקיצור – לחמניות שמרים מאודות סיניות, הייתה מהירה. הכניסו לזה את בשר ההודו הרזה, והרי לכם משהו כמעט בריא. קצת ריבה, חשבתי לעצמי, וזה עובר חנוכה. ובאו זה אפילו עגול, אחרי הכל.

בשביל באו השתמשתי במתכון המצוין של ynet – כאן – ואני הוספתי וממליצה להוסיף חצי כפית עד כפית מלח, כדי לתת קצת יותר טעם, גם ככה זה בצק די ניטרלי. המתכון מצוין ומדויק, ומסביר גם על אופן ההכנה. המילוי עצמו די פשוט, יישאר לכם קצת בצד (תלוי בכישורי סגירת הבאו שלכם), והוא הולך ממש בכיף עם מקושקשת.

באו בכלי האידוי

הבעיה היא, שככל שהזמן עבר הלכתי ונזכרתי נשכחות שבהתאם למסקנה של מורקייק מהפוסט המשותף הנושן שלי ושלה, סוכר וקינמון הופכים הכל לטוב יותר. החלטתי אם כך לנסות בהתחלה את הבאו עם סוכר וקינמון במקום ריבה. את שני הבאו הראשונים חיסלתי, ואמרתי לעצמי שאת הריבה אנסה אחר כך ואצלם והכל כמו שצריך יותר מאוחר. אבל אז חליתי, ואת השורות האלו אני כותבת לכם בתחילת שלב השיעול המבאס שלאחר המחלה. אז, באו הודו קינמון מתקתק עם סוכר וקינמון למעלה. תמונות שנעשו רגע לפני שטרפתי בהנאה. בקושי מתכון. נוראי. וקצת פחות חנוכה… אבל כאמור, זה עגול! ועם הודו! ומתוק! אז… כן! חנוכגיבינג שמח לכולם. הייתה שם דיאטה מתישהו בהתחלה, לא?

באו2

 

לבצק:

כמו שציינתי – הכל לפי המתכון של מיכל וקסמן ודניה ויינר ב- ynet – כאן, עם תוספת מלח.

למילוי:

חצי קילו הודו טחון (400 אם אתם רוצים להיות ממש בטוחים שלא יישאר אקסטרה)

בצל (אפשר רגיל, סגול יוצא מתקתק ומוצלח)

קינמון, כמון, סוכר, פלפל ומלח

באו1

בזמן שמתפיחים את בצק הבאו, מתחילים להכין את המילוי – עם מעט שמן מטגנים בצל עד שהוא משחים, מתקרמל, ומקבל מעט קריספיות. מוסיפים את ההודו, מטגנים ומפוררים היטב ובמהלך התהליך מוסיפים חצי כפית קינמון, רבע כפית כמון, פלפל ומלח לפי הטעם ובערך כפית סוכר. טועמים ומתקנים לפי הטעם, שצריך להיות מתקתק בקושי. זה עדיין לא קינוח. מניחים להתקרר קצת, אבל המילית לא צריכה להיות קרה בשלב המילוי. רק שלא תשרוף לכם את היד כשאתם ממלאים 🙂

מאדים את הבאו לפי המתכון – בערך רבע שעה, עד שהם מבריקים ודביקים קלות. בודקים אחד לבדוק שהוא אפוי היטב גם מבפנים.

ואז- אם רוצים, כי זה באמת סבבה גם ככה – טובלים בקצת חמאה מומסת להדבקה ובתערובת של סוכר וקינמון – עבורי זה שתי כפיות סוכר על כל כפית קינמון, אבל איש ואיש וחיבתו. הסוכר והקינמון מוסיפים פריכות נפלאה למתכון מוצלח גם ככה. וזהו. לא ממש מסובך. לא לגמרי מתכון. אבל טעים.

 

הבלוגים המשתתפים בפרוייקט:

 

ולסיום – קיפוד!

באו4

סיור יקבים בשפלת יהודה

קצת לפני החגים החל להתארגן לו סיור יקבים. כן כן, החגים ההם שהיו לפני יותר מחודש. ככה זה. בכל מקרה, כמו שכתבתי בעבר אישית אני ממש אוהבת לטעום יין, כי אני לא ממש מסוגלת לשתות הרבה יין. אני, ובכן, נרדמת. אבל אני אוהבת יינות מסוימים ואני אוהבת להרגיש כמו צרפתייה למחצה מוצלחת. וכך החל לו מיני סיור יקבים בשפלת יהודה. טועמים הרבה יין בלי לשתות הרבה, מטיילים קצת על הדרך.

התחנה הראשונה שלנו הייתה יקב "סוס ים". דבר ראשון, קיר סגול זה אדיר. דבר שני, היה אירוע טעימת "גראנש" שעוד טרם בוקבק. מה רע? היין העיקרי שהרשים אותי היה לבן, דווקא. באופן כללי, הפוסט הזה הוא עדות לכך שלכתוב תקצירים בסלולרי כשטועמים דברים שרוצים לכתוב עליהם זה רעיון רע… כי כתוב לי "לואר בלאן" ומאוחר יותר "ג'יימס" שלדעתי הוא הרחבה של העניין – כלומר, יין ג'יימס מענבי שנים בלאן. באופן כללי, שמעתי דברים טובים על הלבנים שלהם. אגב, גם כאן – אלבום התמונות המלא בפייסבוק.

DSC_2095

DSC_2086 DSC_2092 DSC_2106

המשכנו וטעמנו כמה אדומים, ביניהם יין "רומן" עם ריח נפלא וטעם קליל וחמצמץ מעט. זינפנדל עם ריח אף יותר עמוק וטעם חמוץ אף יותר… לא ממש אני. "אלול" שהיא יותר לטעמי – פחות חמוץ, ועמוק בדיוק במידה. הגראנש עצמו היה לי קצת חזק… הייתי אומרת שהוא לאמיצי הלבב 🙂 מעניין איך הוא מבוקבק.

בכל מקרה, הלחם והגבינה היו מצוינים, והמשכנו הלאה ליקב צרעה.

יקב צרעה הוא המותם ביותר לטעימות מבין השלושה. זה עולה מעט כסף אם לא קונים כלום, אבל יש חדרים, יש מרחב גדול ומרווח לשבת בו, ומאוד נעים. אבל למה נתנו לנו לחמנייה פשוטה? קצת מבאס. לא נורא.

DSC_2128 DSC_2133

התחלנו בנווה אילן, לבן, חמצמץ, פריך, עמוק וקריר. המשכנו ל"הרי יהודה" , ריח אגוזי מעט, חמצמץ וקליל – אבל במידה. "שורש" כנראה לא השאיר עליי רושם ספציפי כי לא כתבתי עליו כלום ו"אור" הקינוחי שהיה כל כך מתוק (ממש ממש מתוק) שכתבתי לעצמי "ממש מתוק". בכנות, זה ממש מתוק. אני חושבת שאפילו השתנקתי מעט מההפתעה. אני יצאתי עם מעט גבינות עיזים שחיבבתי מאוד ושנמכרו גם בחתיכות קטנות, שזה מצוין. ובניגוד ליין, גבינות לא מרדימות אותי.

DSC_2136

סיימנו ביקב מוני, בו לא ממש היה נראה שאכפת למישהו שאנחנו שם. קיבלנו כמה מלמולים שכששאלנו שאלות וכמה כוסיות חד פעמיות כשביקשנו לטעום. מצד שני, יש שם מעין מערה עם מושבים וכאלה אז אולי שם אמורות להיות טעימות רציניות, בימים אחרים… אין לדעת. היינות כאן היו הכי זולים, אבל דווקא את המרלו שלהם קניתי, וחיבבתי יותר משאר היינות שטעמנו באותו היום. בסופו של דבר, גם אם זה לא הכי נחשב או הכי יקר, אם זה טעים זה טעים. כמו חטיפי טראש. בכל מקרה, הנוף מחוץ לחנות מהמם.

DSC_2146 DSC_2157

על ערפדים וחיות אחרות

"אין לי על מה לכתוב" אמרתי ל-א', והתכוונתי לזה שאין לי מה לכתוב על אוכל בזמן הכה קצר שנשאר עד סוף היום (או עד שארדם, אני גמורה כמו חבילת טובלרון שהבאתם למשרד אחרי טיול מחו"ל. וואו בא לי טובלרון.). יום 12 בפרוייקט, ועד כה, כתבתי כל יום. אבל עכשיו? אנא אפנה?

"תכתבי על… גרנולה"

"אבל לא אכלתי מהגרנולה!"

"תכתבי על אוכל מוזר שאנשים אוכלים לפני שהם מתאמנים"

"אבל אני לא מתאמנת."

"תכתבי על ערפדים, וזה שהם שותים דם."

 

או!

Count_von_Count_kneeling

יש לי וידוי. לאלו מכן שלא מכירים אותי, שמי הדר ואני מכורה לטראש ערפדים, וכמה שיותר נמוך ורדוד יותר טוב. טוב האמת שלטראש יש לי חולשה כללית…

בכל מקרה, אז. ערפדים שותים דם. זומבים אוכלים מח. אנשי זאב הופכים לזאבים ואין להם העדפות רציניות מעבר לזה אבל בחלק מהמקרים הם לא אוהבים שום. מכשפות רציניות אוכלות ילדים ומכשפות תפוחים, לאו דווקא יחד. זאבים אוכלים כיפות אדומות. זה לא מפתיע שאוכל שזור בכל כך הרבה דמויות ואגדות. אוכל זה חיים, חיים זה אוכל. או מוות. תלוי באיזה צד של הצלחת אתה.

במגוון סרטי וסדרות ערפדים ראיתי ערפדים שותים דם מגביעי קריסטל, שקיות בית חולים, נושכים עורקים בשיניהם, בסכין, בטבעת אצבע מחודדת ומגניבה. דם עם אלכוהול, דם עם סמים… כמעט קולינריה.

אבל עכשיו כשאני קוראת את הפוסט הזה תוך כדי כתיבה אני מבינה שהרוזן מהחבובות מסתכל עליי מלמעלה ומה שאני באמת רוצה לעשות זה לשים תמונה של עוגיפלצת וסרטון של השף השוודי.

Cisforcookie


שינוי פוסט חד, הא? תודו שלא ראיתם את זה בא.

לילה טוב 🙂 מחר אני מבטיחה פוסט רציני ומושקע!

רשימות

task notes

1. מרחו שכבת פסטו לפני שכבת הקוטג' על הלחם.

2. פסטו וצ'ימי'צורי הולכים עם כמעט כל דבר.

3. מותר להחליף כף טחינה בכפית חמאת בוטנים. אבל לא על חציל. לפחות, לא נראה לי.

4. צנוברים לא שווים את זה בימים אלו.

5. גם כשיש תותים, תמיד נחכה לעונה של התותים, והיא תמיד תעבור מהם מדי.

6. יש אנשים שמתבלבלים בין רעב לצמא. לשתות הרבה זה חשוב.

7. הויכוח לגבי מה יותר טוב, שוקולד מריר או שוקולד חלב, שקול לויכוח הגיקי הנפוץ של מי לוקח רייסטלין או גנדלף. אבל בכנות, כל מה שחשוב זה שתגנו שוקולד לבן.

8.  תבלין "שמישהו שאני אוהב הכין לי" הוא התבלין המוצלח ביותר.

9. על טעם וריח אין מה להתווכח. אלא אם כן אתם לא מגנים (או חלילה אוהבים) שוקולד לבן, ראו סעיף 7.

10. כשאין דברים לכתוב עליהם בבלוג אוכל שמנסים לכתוב בו חודש שלם כל יום, רשימות זה נחמד.

שוקולד לבן בטעם בזוקה

שוקולד לבן בטעם בזוקה הוא מבציר ייחודי, 2013 של עלית. צבעו הורוד העכור בא בניגודיות מעניינת עם אריזתו הבהירה. 95 גרם, חלבי, ומורכב מאשליות כמו שוקולד לבן ובזוקה – וכמובן, חומרי טעם וריח.

ואיזה ריח! בפתיחת עטיפה ראשונה ורחרוח עדין (אל תשכחו לסובב את החפיסה כמה פעמים, למיצוי מקסימלי של הארומה) תחושו הלם קל של נוסטלגיית בזוקה וצער על כך שטרם הגעתם לירח. אט אט נגלים הריבועים בינות לעטיפת הכסף המרשרשת. טעימה אחת ותאמרו לעצמכם "זה כמו בזוקה" ואז תתהו למה, הו למה, אתם ממשיכים לאכול את זה במקום ללעוס ולזרוק. והתשובה טומנת בחובה טעמים, רבדים בתוך רבדים, כנראה עקב היישון הממושך במעבדות בטון ישראליות.

רגע אחד לאחר הטעימה הראשונית תחושו חמיצות עדינה, לא שונה מאותה חמיצות שתחושו בלעיסת מסטיק. לאחר מכן – שוב טעם הבזוקה. ולבסוף, להשלמת החוויה – טעמה של עטיפת המסטיק, מתכתית, עדינה, חמקמקה. הייתה או חלמתי חלום? ואיפה הקומיקס? למה אין קומיקס (בכנות, קומיקס עצום היה יכול להקנות ערך של ממש לדבר הזה. אולי.)?

שוקולד לבן בטעם בזוקה
החלטתי להעניק לדבר הזה את התמונה שהוא ראוי לה.

אם אתם צריכים להביא משהו למסיבה ורוצים משהו שאף אחד לא יוכל להפסיק לדבר עליו (ולא ממש ירצה לאכול) – זה זה. אם אתם רוצים תשלובת טעמית מרתקת (אבל לאו דווקא טעימה) – זה זה. אם אתם אוהבים נייר כסף ורוד – זה גם זה. אהבתי בעיקר את העובדה שהקוביות גדולות ושזה מגיע רק בחפיסה שלמה כך שחייבים לקנות הרבה. אני כמו ישו, סובלת כדי שאתם לא תצטרכו (זה אשכרה משהו שמישהו אחר אמר עליי. באמת.)

להשיג בחנויות המובחרות. או משהו. ושמישהו יהיה נחמד ויביא לי כבר במבה עם סוכריות קופצות! האם אין שכר לפעולתי?!

פוסט זה מובא לכם בחסות תשעה שקלים ב-AM PM וחוסר זמן.

יש לי בחילה.

 

הייקו לדברים אהובים

כמעט תם לו היום, אז חשבתי להקדיש את הפוסט לדברים שאני אוהבת במיוחד בעולם הבישול והאפייה, נגיעה קטנה ומינימלית וקשורה לשבת שעברה עליי. לרגל שיעורי היפנית שלי וכי סתם לדבר על דברים שווים זה לא הכי מגניב, אחבר לכבודם הייקו, שזה קצת פחות לא מגניב.

שמרים קינמון
זה דווקא לא מה שהכנתי השבת, אבל היום מאפים יצאו לי קצת… מעוותים, אז לא צילמתי, אפילו לא בטלפון.

1. שמרים

 

בחום הקיץ

שמרים תופחים בקלות

הלאה המקרר

 

 

2. חמאה

 

לא משנה מה

שים חמאה בכל דבר

זה כל הקסם

 

3. קינמון

 

פתח צנצנת

משב בושם פתאומי

והחורף חם

 

אני גם מאוד אוהבת פרג.

 

עריכת תמונה – הקדמה

שלומות!

כבר זמן מה מתבשל לו רעיון לכתיבת מדריך לעריכת תמונה. ברשת יש כמה צלמים חובבים נפלאים, אבל לא פעם אני נתקלת בתמונות שנגיעה קלה של תיקון בפוטושופ או בתוכנה דומה היו הופכים אותה מטובה לנפלאה. מדריכי צילום יש לא מעט, אז אמרתי לעצמי – מדריך עריכה! עריכה מהסוג שאדבר עליו לא יוצרת דברים יש מאין- אנחנו לא מדברים על ציור, אלא על תיקון, הדגשה. מדריך של עבודה עם תמונה ממשית בלי רצון לשנות יותר מדי דברים (אולי ניגע בזה מעט בסוף), מדריך כזה שמיועד לא לצלמים ביניכם אלא דווקא לחובבים, אלו שאוהבים לצלם ולאו דווקא מכירים את שלל תוכנות העריכה.

לפני שנתחיל, יש כמה נקודות שחשוב לעבור עליהם, שחשבתי לציין בפוסט זה.

אינפורמציה – התמונה הדיגיטלית שלכם לא שונה ממסמך. כמו שבמסמך יש מילים, כך בקובץ התמונה יש מידע שמתקבל מחיישן המצלמה שלכם. כדי להגיע לעריכה הטובה ביותר, צריך להגיע עם צילום מתאים עם מירב המידע. נסו להכיר את המצלמה שלכם, לדעת איך להתמודד איתה במצבים בעייתים. מקרה בעייתי קלאסי הוא צילום באור יום חזק – הצללים חשוכים, האור חזק. אם הצילום נעשה בתאורה חזקה, ש"שורפת" חלק ממנו (כלומר, יוצרת חלק לבן לחלוטין בצילום), לא יהיה ניתן לשחזר את החלקים האלו – כי אין בהם הרבה מידע. במקרים כאלו לפעמים כדאי לצלם בצורה בה תהיה כמה שיותר אינפורמציה בקובץ התמונה שלכם. כלומר – להשתמש באופציות החשיפה של המצלמה שלכם ולצלם בנתונים שמביאים אתכם רגע לפני הלבן השרוף, כשהחלקים הבהירים לא בהירים מדי והכהים כנראה ייראו כהים מדי, אבל עם אינפורמציה. כלומר – בלי לבן לגמרי, בלי כהה לגמרי.

DSC_3508
שמאל למעלה – תמונה בהירה מדי ושרופה. ימין למעלה – השמיים עדיין לבנים מדי, למרות שבמבט ראשון הכל נראה טוב. תמונה גדולה – מירב האינפורמציה בתמונה.

חיתוך תמונה – אם אתם לא בטוחים לגבי החיתוך שלכם, הצורה הסופית של התמונה, תמיד תוכלו לבצע אותו אחר כך. זה כמובן לא אידאלי, אבל כמו במלח עדיף פחות מאשר יותר – עדיף שתהיה לכם אופציה להתקרב כשצילמתם מרחוק, מאשר שלא תהיה לכם אופציה להתרחק כי צילמתם מקרוב. אנחנו מדברים כאן על הבדל של כמה סנטימטרים, כן? לא צעד של מטר אחורה. כדי לצלם בצורה הכי מדויקת למה שאתם רואים בעין, מומלץ לצלם כשאתם מסתכלים בעינית של המצלמה, ולא במסך. קחו נשימה, שחררו אותה באיטיות וצלמו תוך כדי ליציבות מירבית.

תוכנות – יש לא מעט תוכנות עריכה. הנפוצה ביותר ברמה מקצועית היא פוטושופ, אבל יקרה מאוד. התלבטתי מאוד ובסופו של דבר החלטתי ללכת על שילוב של פוטושופ ופיקאסה זו לצד זו. פיקאסה היא תוכנה חינמית של גוגל עם לא מעט אפשרויות שתתאים למתחילים ביניכם, אם כי יש לה נטייה מאוד מעצבנת לשמור תמונות מוזר. פוטושופ היא מסובכת יותר וכאמור לא חינמית, אבל השימוש בה מדגים מאוד יפה את עולם העריכה, מונחי מפתח בצבעים ותאורה ועוד, כך שנעבוד עם נגיעה בפיקאסה מול הסברים מפורטים יותר בפוטושופ. אם למישהו יש תוכנה אחרת (חינמית בלבד) שהוא רוצה שאתייחס אליה – בכיף. אבל כאמור, לא גימפ. ניסיתי לצייר בדבר הארור הזה ריבוע או משהו כזה ולקח לי יותר מעשר דקות להבין איך זה עובד, ואני חושבת שהמסקנה הייתה שזה לא עובד.

הכירו את המצלמה שלכם – אפילו אם אתם מצלמים בטלפון, חשוב שתכירו את המצלמה שלכם ואת הקבצים שהיא מייצרת. תמונות חשוכות בלתי ניתנות לעריכה? עדיף שתצלמו בהיר וותרו על מירב האינפורמציה, עדיפה תמונה שרופה מאשר מגורענת ומלאת כתמים מעריכה בלתי אפשרית. תמונה יוצרת צבעים כחולים? היזהרו מראש.

ואיך זה קשור לאוכל? דבר ראשון, המדריך מיועד לצילום מזון. אני לא אסביר איך לערוך תמונות אופנה או נוף למרות שהכלים רלוונטים, אלא אתמקד ספציפית בתמונות של בלוגרי אוכל מרחבי הרשת (רוצים שאנסה לערוך את התמונות שלכם? צרו איתי קשר) ואתייחס לדברים שאני אישית מצאתי יותר בעייתים בצילום מזון בבית. והכי חשוב – צריך לזכור שבסופו של דבר, בצילום אוכל לבלוג (וכמעט תמיד בצילום אוכל בכלל) אנחנו רוצים להציג משהו שהוא מעורר תאבון אבל גם ייצוג אמין של המציאות.  אם נפל פה ושם פירור, אין שום בעיה למחוק אותו, אבל בניגוד לחולצה של בר רפאלי לפוקס, אנחנו לא נשנה את הצבע של התות מאדום לסגול רק כי זה מתאים לנו. המדריך פונה בעיקר לבלוגרים ולצלמים חובבים שרוצים לתת את המגע הקטן שלהם לתמונות. אם הכנתם מרנג מושלג מושלם, חבל שהוא יהיה צהבהב בתמונות, נכון?

הסלט שלי בדה פפרס

לפני שנה התחלתי לעבוד בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. יש שם לא מעט מקומות לאכול בהם באיזור, אבל שניים שבו את ליבי. מסעדה אחת שינתה מאז הוואי, והשנייה שינתה את השם אבל נשארה נפלאה ממש כפי שהיא.

 

דה פפרס נקראה אז "סיילנס", מה שהזכיר לי גזע החייזרי ב"דוקטור הו" ולא ממש ביכיתי על שינוי השם. יש שם טוסטי נקניק מפנקים, כריכים וסלטים בהרכבה אישית. בגלל הדיאטה, אני חזק בסלטים.

דברים שחשובים לי בסלט: טריות, מבחר וערבוב. השניים הראשונים ברורים. בדה פפרס יש מבחר לא רע בכלל ואני די בטוחה שהוא טרי. הכל גם די נגמר עם אני מגיעה מאוחר אז זה די תומך בתאוריה 🙂

ערבוב, רבותיי. ערבוב. אי אז בשירותי הצבאי היו מוכרים בשופרסל של עזריאלי סלט בהרכבה עצמית, היית בוחר את כל הרכיבים ואז היו מערבבים אותם עם הרוטב בקערה גדולה. זה היה שווה את התור, ואז הפסיקו עם הערבוב. זה לא היה אותו הדבר. בדה פפרס מערבבים. גם פה יש תור בשעות העומס, ופה הוא הרבה יותר שווה את זה. כבר לא חיילת, כבר יכולה לאכול במסעדות ליד ואפילו לקחת את הזמן ולצאת קצת מאוחר יותר מהעבודה, אבל חוזרת שוב ושוב בכל זאת.

2013-11-07-14.19.13

הסלט שלי, שלצערי מצולם (שוב…) בסלולרי הגרוע שלי (חי חדקי שזה הדבר העיקרי שגורם לי לרצות להחליף מכשיר, אפילו יותר מזה שהוא מתפקד כמו נעל):

זה מתחיל ממלפפונים, שרי וגזר. לא קונה את הקטע הזה של כל העלים. ממשיכה לנבטים, קצת פטרוזיליה, פטריות ובצל סגול. אם ריק במקום, אני מרשה לעצמי לבקש שיחתכו אותו קצת קצוץ יותר, וכבר מכירים אותי אז זה עובד. זה הדברים הקטנים, אתם יודעים? לא הבצל (אם כי גם) אלא השירות. בכל מקרה, אחרי אלו – סלק. קצת עדשים שחורות ותירס (כי אני לא אמורה לאכול הרבה קטניות בצהריים). ואז תוספות יותר שוות – צפתית (שהחליפה מאז הדיאטה את הפטה), פלפלים קלויים. ולסיום, שני חטאים קטנטנים – אבוקדו וקצת חמוציות. כל זה עם ויניגרט לייט ונגיעה של פסטו שהמליץ לי להוסיף אחד העובדים.

אני מתלבטת קצת לגבי האם לקחת לחם וטחינה (פה הלכתי על פרוסה אחת של לחם קל) ולוקחת או יושבת לאכול את הסלט העצום הזה, שמשביע אותי לשעות. אחלה מקום, אחלה סלט. הסלק צובע את הכל בסגול, הטריות המתפצחת ועושר הטעמים של ערבוב הרכיבים המאסיבי הזה. סלט עצום ומלא באקסטרה תוספות כמו שלי יעלה לכם 33 ש"ח. נהדר.

 

דה פפרס, שדרות יהודית 7, תל אביב.

בית קפה ציונה בנס ציונה

כשאני עוברת למקום חדש, אחרי ההלם הראשוני, אני אוהבת לבחון את סביבתי, להכיר דברים. חנויות שאוהב לקנות בהן. מקומות שאוהב לשבת בהם. רופאים שאוהב ללכת אליהם. טוב, אולי לא רופאים, אם כי קביעת תור לרופא במקום חדש היא בהחלט סממן התאקלמות רציני!

בכל מקרה, היום הלכתי לספר חדש, ואחריו החלטתי לשבת בבית קפה שצד את עיני מדי פעם, ציונה שמו. הוא צד את עיני שם משום שנראה שהוא צידי יחסית ושם משום שבשלט הכניסה כתוב "בית קפה אוכל וגלריה" ותמהתי איך זה עובד (תשובה- לא ראיתי את הגלריה, ובסוף הייתי שבעה מכדי שיהיה לי כח לשאול. העצלות.).

"ציונה" הוא מהמקומות האלו שאפשר להשוות למקומות אחרים בערים אחרות, יותר מבחינת אווירה מאשר מבחינת אוכל. הוא מהמקומות הנחמדים, החביבים האלו, בהם אפשר לשבת זמן לא מבוטל ולהביט בעץ פיקוס ובשלל שולחנות וכיסאות לא לגמרי אחידים. יש בו כמה ארוחות בוקר, כמה מאפים, כמה סלטים, כמה פסטות, כמה כריכים וכמה דברים נוספים. הוא מהמקומות האלו.

מבחינת אווירה זה עובד נפלא. מבחינת אוכל, אחרי לבטים (לא מבוטלים, כי דיאטה), הזמנתי "ארוחת בוקר ציונית". תהיתי לעצמי (ושמעתי שתי נשים לצידי מאוחר יותר תוהות אף הן) האם מדובר בארוחה ציונית מלשון ציונות או מלשון ציונה. תעלומה (אני נוטה קשות לכיוון הציונה אז אולי זו לא תעלומה כזאת מוצלחת). ארוחות הבוקר מגיעות עם סלסלת לחמים סלט עלים או ירקות לבחירה, סלט פלפלים, טחינת סלק, גבינה לבחירה, זיתים, מעין קרקרים ומיני מאפינס חמודים. ארוחת בוקר ציונית מגיעה גם עם ביצים (מקושקשת עם בצל בשבילי, טבעונים ישמחו לשמוע שבארוחת בוקר בריאות ניתן להחליף אותן בטופו), סלמון כבוש וגבינת ברי.

המלצר היה ממש נחמד. המיץ לא סחוט במקום אבל לא מכיל שטויות, הלכתי על מיץ אשכוליות ולא התאכזבתי. באשר לארוחה עצמה, הסלמון והברי הגיעו בדוגמיות כמעט מעליבות. למעשה, זה די מרשים שהן לא עצבנו אותי, זו כנראה האווירה. אבל זרמתי איתה. אבל באמת, זו הייתה קובייה של כשתי ס"מ רבוע גבינה, ושושנת סלמון (מעט מלוח לטעמי) קטנה ובודדה. כל השאר בא בנדיבות, והיה טעים למדי. טחינת הסלק הייתה ורודה להפליט וממש שיפרה את צבעי השולחן שלי. הלחם היה ממש מוצלח, עם אגוזים. סלט הפלפלים היה עם חצילים בתוכו, ושעשעתי את עצמי בלדמיין את א' מעווה את פניו בזעזוע במידה והיה טועם ממרח שכזה בטעות ואחר כך מתבשר שיש בו חצילים. חבל שאתם לא יכולים לראות את זה גם, זה ממש מצחיק בתוך הראש שלי. באמת.

ziona1
תראו את טחינת הסלק הזו! וההגשה! האין זה מלבב?!
ziona2
ממש התלהבתי מהטחינה הזו. כן, כזו אני, בחורה של הדברים הקטנים. מאחורי קערית הסלט ניתן לראות את קוביית הברי הקטנה ולצידה מבליחה שושנת הסלמון.

זה מקום שעובד גם לישיבה מסודרת וגם לקפיצה על הדרך, כשיש רק סלולרי גרוע לצלם בו (קשה לי עם זה, מה לעשות).

ארוחת הבוקר עלתה לי 58 ש"ח, שזה מחיר לא מבוטל לארוחת בוקר. במחיר כזה, הייתי מצפה ליותר סלמון. אני גם יודעת שעניין החצילים היה מטריד לא מעט אנשים. חצילים זה ירק שמשום מה יש לאנשים בעיות איתו (לא לי, אני חושבת שחצילים בירקות הן ספות העור של הספות). ועדיין, בסיכום כללי, זה לגמרי מהמקומות שאחזור אליהם במידת הצורך, ולא רק כי כמו כמעט כל דבר בנס ציונה, זה יחסית קרוב לבית , אלא כי ממש חמוד שם, ונעים, ובחוץ (או בפנים, ובפנים יש ספות!).

בית קפה ציונה, וייצמן 18, נס ציונה.