זכרונות

כתבתי עבודה כמעט מעמיקה על אוכל יפני לאיזו מטלת לימודים. הנושא היה הויזואליות של אוכל, אבל המסקנה הייתה, בעצם, שאי אפשר לכתוב רק על ויזואליות כשמדובר באוכל יפני. הם יותר מדי כוללים, יותר מדי הרמונים מכדי שיהיה אפשר לחלק את זה לגורמים.

בדיעבד, אני חושבת שזה ככה לגבי כתיבה נושאית בכללי. קח נושא, הפוך אותו לשמש בקונסטלציה שלך. חקור את זה, כתוב על זה. השמש עדיין שמש, אבל ללא שאר הקונסטלציה, זה יהיה… שטוח? משעמם?

אני חושבת שאחת מהסיבות לאהבתי הרבה לאוכל היא שבנוסף לזה שהוא אדיר ושולת לגמרי וטעים, וכאלה, היא היותו מעין שמש טבעית כזאת. אנחנו אוכלים לאורך חיינו. מעין חוט אדום ונחמד במבוך, חוט טעים ונחמד. התחלתי לחשוב על חלק מהזכרונות-אוכל שלי. הנה מספר קטן, על אוכל, על אנשים, על מקומות.

המשך…

חג ומועד

אני אחרוג קצת מהכיוון שרציתי לתת פה, אפילו שזו רק ההתחלה. השעה רבע לארבע, יום שישי. השמש זורחת, הציפורים מצייצות. הטלוויזיה מתה, וכך גם הרדיו. גם הכבישים מתחילים להשמיע חרחורי גסיסה, בעוד יום הכיפורים סוגר עלינו בעוז.

בניגוד לשאר הצומות הנהוגים ביהדות (חמישה סך הכל, בדרגות "חשיבות" ובאורכים משתנים קמעה), רק יום כיפור הפך למעין צום "תרבותי" שכזה. רק ביום כיפור תוכלו לשמוע אנשים משתאים על העובדה שאתם, אנשים חילוניים, נוהגי שבת וזוללי בייקון (נום, בייקון) שכמותכם, אינכם צמים ביום כיפור. הצום הפך לאייקון של ממש. הארץ מתמלאת בשלל כתבות, החל מהתעסקות בבריאות ובצום קל וכלה במתכונים (לסעודה המפסקת כמובן!). שיחות על קפה, על מה טוב יותר – מלוח או מתוק, על נשים בהיריון, מדי פעם אפילו מזכירים סליחה ומחילה – והפייסבוק עולץ לו בשלל תמונות משעשעות פחות או פחות.

אל תבינו אותי לא נכון. אין לי בעיה עם אנשים שצמים. אבל מאיפה כל זה מגיע?

ההנחה שלי היא שצום בעיקרו מושתת על עיקרון "אני רעב אז עצוב לי".  אוכל=טוב. חוסר אוכל= לא טוב. שזו הגדרה בינארית ונחמדה שאני מאוד בעדה, כידוע (אחרי הכנסת פקטורי איכות למיניהם). רואים את זה במספיק מועדים דתיים אחרים. ביום כיפור לעומת זאת, יש אקסטרה. לא רק שיש את הצד המסתכל שבדבר – אלא שיש את הניתוק מהאנושיות, מעולם החומר. זה לא רק צום. זה לא רק מגוון אבות מלאכה שהתווספו במהלך השנים. זה סקס, זה נעלי עור, רחצה וכו'. דברים בסיסים בקיום אנושי יום יומי, להתרחק מכל זה ולהתקרב למלאכי. אני תוהה אם הישראלי הצם תרבותית או אפילו מסורתית לא שוטף ידיים במהלך היום.

צומות דתיים יש לא מעט, ולא רק לנו. לנט קתולי ורמאדאן מוסלמי יכולים להיות מהבולטים שבהם. גם סעודות יש לא מעט. אפילו ביום כיפור יש דגש מיוחד (בניגוד לצומות אחרים) על הסעודה המפסקת. חז"ל כתבו "כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי" וציינו במיוחד את החשיבות הזאת. סעודות זה מגניב, ויש הרבה כאלה, לא רק דתיות. חג ההודייה, נניח. מרדי גרא כבר הפך למעבר לסעודה דתית. יום פטריק הקדוש הפך באירלנד לפסטיבל לאומי שנמשך ארבעה ימים. אוכל הוא, אממ, לחם חוקינו.

בסופו של דבר, אף אחד מאיתנו לא יהיה רעב באמת אחרי יום אחד של חוסר מזון שלפניו הגיעה ארוחת שחיתות אחת ואחריו תגיע ארוחת שחיתות אחרת. בקמבודיה אנשים רעבים, רעבים באמת, מתחננים לשאריות מזון ולמים מינרליים שעוד לא סיימת. אנחנו פשוט נחשוב על זה שאנחנו רוצים לאכול ונחכה שיגיע הערב. רוב האנשים שצמים לא יחשבו במהלך היום על כפרה או יתחברו לתחושת החרטה. רובם פשוט יחכו שזה ייגמר.  אני אשב בבית ואמצא דרכים להעסיק את עצמי בעולם ללא תחבורה ציבורית. ותודה לאינטרנט שהביאני עד הלום.

התחלה והעתיד לבוא

הו, פוסט ראשון. כמה מלחיץ וריק בדף כה צעיר ורענן.

פותחן שימורים, כי זו, אה, הפתיחה!

בימים אלו רבים מתמקמים להם בדירות חדשות לקראת שנת הלימודים הקרבה, ואף אני בלימבו דירות, מתקיימת בינתיים מעוגיות "עבאדי" בעבודה וממחשבות בלבד. במטבח הקרוב, בי נשבעתי, אצליח לארגן לעצמי ארוחות נורמליות, כנגד כל הסיכויים. אך עוד קודם לכן צפויות לי ולרבים אחרים ארוחות חג לרוב, תסביכי מערכת ושיטוטים אינסופיים באיקאה.

מאחר ורשומות ראשונות הם לעתים נדירות אינפורמטיביות, אוכל רק לומר שבקרוב אתרום את השנקל שלי לכל אותם תוהים, ואכתוב מעט על המדריך לסטודנט המטבחן המתחיל (והגרוע. אם אתם יודעים לבשל – ובכן, סביר להניח שניסיונותיי להיות אינפורמטיבית יותר ישעשעו אתכם משיספקו לכם מידע יעיל), חוויות מאיקאה (כמו דיסנילנד, רק לא), מחשבותיי על משלוחי מזון שונים (בעיקר בירושלים) ומיני תהיות נוספות הזויות יותר ופחות. אולי אני אפילו אדרדר לויכוח הנושן על דרכי אכילת קרמבו. אבל אני ממש מקווה שלא.