השילוש הלא קדוש – צלע ראשונה

ירושלים היא אמנם מקום כשר ברובו. קשה למצוא כאן בייקון. אין כאן טיב טעם. זה עצוב.

אבל יש מעט מקומות שעוד פתוחים בשבת ושעוד אפשר להזמין בהם המבורגר עם גבינה.

מקדונלדס בלגו, מובא מ-"!Inspire me, now", שמעכשיו יש אליו לינק בצד. כי עוד תמונה גנרית של המבורגר זה פחות כיפי.

ברחוב הילל, ממש מאחורי רחוב שמאי באופן מפתיע, נמצאים שלושה מקומות לא כשרים זה ליד זה. ג'חנון בר (ג'חנון וכאלו), איוו (המבורגר) וצ'ילי (פיצריה). אפשר ללכת עם קבוצת חברים ולאכול איש איש במקום הטרף המועדף עליו ולשבת יחד, שזה כיף.

בכל מקרה, כשירות לציבור החלטתי לבלוע את חוסר יכולתי הכלכלית ולשבת עם חבר ולאכול באיוו (כן, לגמרי בגלל זה. זה לא שזה טעים, או משהו…). איוו זה מקום שתכלס הכיף בו זה התוספות. יש גבינות שונות, בייקון, ביצת עין, ושלל דומים. זה נחמד, כי זה טעים וכאלה. הזמנו אני וחברי כל אחד ארוחת ג'וניר (150 גר',41 ש"ח), עם גבינת עיזים (+8 ש"ח) ושדרגנו לטבעות בצל (+שנקל).

אם מנסים לבחון המבורגריות באופן מעמיק, יש כמה אספקטים שבעיני משדרגים את המקום. האחד הוא הבשר – באיוו הוא סבבה לגמרי, בוודאי שעולה על שלל רשתות זבל כמו מקדונלדס וכו'. אפשר לבקש רמת עשייה שונה, מה שבעיני תמיד קצת מיותר אבל אני משערת שלחלק מהעולם זה יעיל. כמו כן, רטבים וירקות יש בשלל סוגים וצבעים. למרות שזה די נפוץ בימינו.  אישית, אני חושבת שהמחיר לתוספות יקר מדי, גם אם כמעט סטנדרטי. הבשר כאמור היה טעים, הקטשופ היינץ ולא אסם כזה או אחר. המשקאות בבקבוקי זכוכית. לדעתי זה בונוס – ואם לדעתכם לשתות קולה בבקבוק זכוכית זו אותה הנאה כמו בקבוק פלסטיק… ובכן, מרר. בקבוקי זכוכית זה כיף. טבעות בצל לעומת כל הנ"ל היו נפילה. הייתי רוצה שמקום כלשהו יגיש טבעות בצל שאינן עיסה גרועה אלא באמת – שוו בנפשכם! – טבעות של בצל מצופות ומטוגנות. אני משערת שזה אכן קשה ויקר יותר. אבל, אוף. למה אנחנו צריכים לסבול את הזוועה העיסתית הזאת? כלומר, כן, זה מטוגן בשמן עמוק. סביר להניח שנאכל את זה. אבל זה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב…

בגלל טבעות הבצל, קמצנות מה בתוספות והמחיר המעט גבוה, איוו מקבל אצלי 4 עד 4 ורבע בסולם המבורגר ( השם פתוח לשינוי. בקרוב- הגרפיקה!), הוא הסולם בו אשתמש לתיאור מקומות שאינן מסעדות של ממש.

אגב, ליל כל הקדושים קרב ואיתו שלל מאכלים שנראים מגניב. בEpiCute שיש אליו לינק שם בצד יש כמה לא רעים עכשיו, אם מישהו מעוניין. כמו כן, הקפיטריה החדשה של בצלאל ממש סבבה. יהיה פירוט בהמשך, אבל אם אתם באיזור וצריכים סנדוויץ'- מומלץ בהרבה משאר המקומות בקמפוס הר הצופים.

גלידה זו בכלל קיבה נפרדת

האוכל של שבוע שעבר חלף כמו הרוח, ובשלב זה הייתי צריכה להתעמת עם עוד סשן בישול, מה שכנראה היה מוביל לעוד מתכון. שזה טוב, כי זה אומר שלכתוב כאן מוציא ממני את הטוב ואת הרע ביותר במטבח – מגו וגבינת עיזים, כן, אבל גם רצון לבשל משהו מעניין ולא רק פסטה ברסק.

למזלי, כמו סטודנטים רבים אחרים חל עליי לפחות לעוד יומיים הדבר הנהדר שנקרא "אוכל מהבית". אוכל מהבית הוא מעין קסם כזה, שגורם לך לאכול במעונותבדירה – כמו בבית אמא. מהפכני ממש. ארוחת שבת בצהריים אצלי בירושלים ביום שני באקדמיה.

ארוחות שישי ושבת הן חובה במשפחתינו. מלבד הפעמים בהם אני "סוגרת שבת" (או יותר נכון, עומדת על העובדה שאני כבר די עזבתי את הבית ויכולה, לפעמים, לחסוך את הנסיעה הזאת מעצמי) הנוכחות היא חובה כללית וחשובה מעין כמוה. אני חושבת שלרוב זה נוהל נחמד. אבל יש גם צדדים אפלים לארוחות משפחתיות… צדדים אפלים ביותר. התוודעתי במהלך השנים לארוחות הזויות, הן ברמת הבישול (צימעס. אני לא צריכה לפרט, אני חושבת) והן בחובות השקטות שבאות עם כל ארוחה. בצעירותי אני ואחי הוזמנו לסעודה אימתנית של מנות רבות (שבאחת היו עיניים) . היינו רק ילדים, והיינו חייבים לאכול כל מה שנתנו לנו (וזה היה הרבה). ראינו את מבטה של המארחת וידענו שכל דבר אחר יהיה עלבון חמור ונוראי. הבטתי באחי והוא בי. קיבתנו זעקה בחשש, אבל עמדנו בזה. כמעט.  זוהי מורשת פולניה, קוראים יקרים. ופולנים זו לא עדה, זו דרך חיים. יש המספרים שבעבר, כל העולם היה מורכב מיבשת אחת בשם פולניה, ואנו רואים תוצאות של הדבר עד היום.

בכל מקרה, הנה תמונה של גלידה.

 

היו ימים. גלידת קוקוס בתוך קוקוס, זה לא היה מאוד טעים. אבל זה היה מאוד מגניב למראה. ואני מתה על מטריות נייר.

 

אני חושבת, לאחרונה, על כל מיני achievments שהייתי רוצה לנסות להשיג. נניח, לטעום את כל הטעמים של בן אנד ג'ריס (היו טעמים במהדורה מוגבלת. זה חלום די טרגי.) או לעשות מחקר על 5 דרכים שונות (לפחות) להכין וופל בלגי (פרטים בהמשך). אבל אני יודעת שלא משנה מה אעשה, אבותיי (או אמהותיי?) הפולנים תמיד יהיו צעד אחד קדימה. אני חושדת שאני אחיה.

אוף, עכשיו בא לי גלידה.

עברי האפל

אולי שמתם לב, אבל זה בלוג אוכל עם ממש קצת מתכונים ודי הרבה תהיות. זה בתקווה ישתנה בקרוב, אבל חשוב להבין כי השם "לילות שימורים" לא ניתן במקרה – נטייתי הטבעית היא פשוט לא לבשל, למרות שאני נורא אוהבת לאכול.

הפעמים היחידות בהם הצלחתי להכין משהו היו אי שם בימי התלהבות האפייה המוקדמים של החטיבה, אז הסתכלתי על מתכון כנוסחה מדעית, לפחות בפעמים הראשונות בהם אפיתי כל דבר. מהר מאוד עברו ימי האפייה שלי, ואחי האמצעי, שיחיה, לקח על עצמו בהמשך את תפקיד העוגה הסופ"שית (והשבוע – פאי תפוחים עם ריבה. נום.). זה לא שלא ניסיתי, אתם מבינים. אבל אני איומה, באמת. אם למטבחי העולם היה מח כוורת, הוא כנראה היה שונא אותי, ואני לא הייתי מאשימה אותו. במהלך השנים חשבתי על כמה רעיונות משונים שיצרו טעויות הזויות ולעיתים איומות. בחרתי להביא לפניכם כמה מהלקחים שגם אם לא הפנמתי, לפחות הכרתי בהם.

1. כשאתם אני, צריך לחשוב לכל אורך הדרך

תחילת הרומן שלי עם מטבחים באשר הם התחיל כמובן בבית. הייתי צריכה להקשיב לסימנים, הייתי צריכה לשים לב. אבל הייתי צעירה וחסרת ניסיון וחשבתי לתומי שאוכל לעבוד על אוטומט כשהחלפתי בטעות את הסוכר במלח בעוגת שוקולד, וכשניסיתי להכין פנקייקים בשמן זית. אז זה היה בעיקר מקום לתסכול ואחר כך להומור, במקום שזה יהיה סימן מבשר רעות לעתיד.

אפילו בתמונה קטנה זה נראה כה שונה. לא ברור איך יכולתי לטעות… את תקרית שמן הזית נראה שהדחקתי לחלוטין

2. ההצגה לא תמיד חייבת להימשך

עוגות עם מלח הן אולי טעות שאפשר להבין איכשהו, אבל יש מקרים בהם הכישלון הביט בי ואני פשוט סירבתי להביט בו. אחד מהם היה כשאני וחברתי הטובה, נקרא לה ל', החלטנו להכין עוגיות. את כל השלבים עד שלב האפייה עברנו בשלום יחסי, ואז גילינו שהתנור מושבת מסיבה לא ברורה.

לא היו לנו הרבה ברירות. האדם השפוי יסתכל על הסיטואציה ויאמר, טוב, שימו את הבצק במקרר או במקפיא, או אפו אצל שכן, או משהו כזה. אנחנו ניתחנו את אופציות הבישול הקיימות והבנו שהדבר היחיד שיש בבית מלבד תנור ושמשתמשים בו כדי להפוך מוצר לפני בישול לאוכל מבושל (כן, זה שחשבנו במונחי בישול ולא אפייה היה צריך להוות נורה אדומה…), הוא כיריים. טיגנו את העוגיות. זה היה… מעניין.

 

יפה, אז אלו עוגיות. עכשיו דמיינו את זה מפורר דק-דק, ובצבע חום-שחור כזה. אתם יודעים מה, עזבו, פשוט דמיינו פירורי לחם קטנים וכהים במיוחד.

 

3. חשבו פעמיים לפני שאתם עושים הומאז' מאולתר

היה זה קיץ, שנת 2005, ואני וחבריי עסקנו רבות בנושא "אשליות" לצורך כנס כלשהו. אולי זה מה שגרם לנו לחשוב על השיר Lucy in the Sky with Diamonds ולתהות איך זה שלא שמענו על אף אחד שהכין פאי מרשמלו קודם ולהחליט שאנחנו נכין פאי כזה. עם מרשמלו בצורתו המקורית, ושוקולד, ובצק פריך ומתפורר וכיפי.

זה אולי לא היה כישלון מטורף, אבל זה בהחלט היה… מיוחד. זה היה הדבר המתוק ביותר שאכלתי מימי. מרקם לא ברור אחרי שהשוקלד החם מדי נתקל במרשמלו. קורנפלור… לא ברור. רוב הפאי הלך, אם אני זוכרת נכון, לחבורת בני נוער שאחת מאיתנו הדריכה, כאלו שיוכלו לעמוד בכמויות הסוכר הבלתי נתפסות ההן.

 

טעם לוואי, מרקם צמיגי, צבעים שלא רואים על אוכל. אני ממש אוהבת מרשמלו...

 

4. זה שזה קורה בקומדיות, לא אומר שזה לא יקרה במציאות

כשעזבתי את הבית חשבתי שאני אבשל בדירה אליה אעבור. באמת ניסיתי. ניסיתי לחסוך כסף לטיול הגדול, לאכול בחוץ זה יקר גם כשאתה לא סטודנט עני. כמובן שלא ידעתי לבשל, והייתי רגילה למטבח בבית. המון סיבות טובות לחוסר הצלחה. אבל נקודת השפל האמיתית לא הגיעה ממחסור בכלי מטבח או מבורות מטבחית. היא הגיעה משקית קינואה שניסיתי לפתוח. לא משנה העובדה שבכל מקרה לא ממש הצלחתי לבשל אותה כמו שצריך. הכישלון הראשוני היה בפתיחת השקית, שנקרעה באופן מרשים וגרמה לרוב הגרגירים המשונים להתפזר בכל המטבח, וקצת בסלון. מהמקרה העגום הקטן אך בהחלט לא הראשון הזה, התחלתי סוף סוף להבין שהעולם מנסה לרמוז לי משהו.

5. יצירתיות זה לא תמיד טוב

בשנים בהן הייתי במעונות, לא יצא לי לבשל שום דבר מקורי במיוחד. ארוחות יוצאות דופן נעשו עם חברות ואז היה מישהו שיאזן את האנרגיה המטבחית השלילית שלי. בתחילת החודש עברתי לדירה נורמלית, ונראה שמיד שכחתי את עברי בכל מה שקשור לניסיונות במטבח של עצמי. כך יצא שאתמול, יום חמישי, הלכתי לאוניברסיטה עם סנדוויץ' מנגו וגבינת עיזים. כן, כן.

 

המנגו מדגמן, לפני, על גג המקרר שלי. לצערי תמונות ה"אחרי" מעט קשות לצפייה וצונזרו מתוך התחשבות בקהל הקוראים ומתוך מבוכה

 

איך זה היה?

אני לא בטוחה. לפעמים אוכלים משהו ובהתחלה זה מרגיש בסדר, אבל אחרי כמה פעמים כבר לא. אני יודעת שזה היה מעניין. אולי זה היה ממש טעים אם הייתי חותכת פרוסות יותר דקות של מנגו. מה שכן, מנגו ממש לא הופך כריכים (איזו מילה חמודה) לספוגיים בניגוד לעגבנייה, אז לפחות ברמת הטריות לדעתי יש משהו ששווה לעבוד עליו. אולי (וכנראה) אני מתגרה בגורל (לא שזה יעצור אותי) – אבל יש לי כמה מחשבות (שכבר גרמו לאנשים לעשות פרצופים משעשעים) בעקבות כל העניין, נראה מה ילד יום.

אוכל מצויר

אוכל הוא אינו רק חלק מחיי היום יום. יש לו ייצוג לא מבוטל אף בעולמות פיקטיביים שונים. להלן, 3 יצירות פיקטיביות שאילולא מזון, היו נראות אחרת.

1. אסטריקס וחזירי הבר הצלויים

אסטריקס הוא קומיקס דגול אליו התוודעתי, כנראה, עקב קיומו של חלק צרפתי בחיי. אסטריקס וחברו אובליקס הגאלים נלחמים ברומים תוך שימוש בשיקוי קסום שמעניק להם (או במקרה של אובליקס, העניק לו כשהוא נפל לקדרה שלמה בקטנותו) כח על אנושי. ומה הם עושים בסוף כל עימות משעשע? עורכים סעודת ענק בכפר, זוללים חזירי בר למכביר, ושותים המון שיכר. בין לבין חזירי הבר האלו מטרידים את מנוחתו של אובליקס, למשל כשהרומאים הפארשים צדים יותר מדי, או כורתים יערות ובכך מבריחים את חזירי הבר, וכו.

טעמתי פעם חזיר בר. היה לזה טעם של בשר בקר. אבל כאן זה נראה כה טוב.
חזירי הבר עצמם צופים במתרחש.

2. מגדל הפנקייקים של מומין -אמא

מומין אמא היא מעין אמא שכל תכליתה היא להיות "אמא" שכזו. נכון, היא אוהבת פרחים וגינון. אבל עיקר תרומתה ניכר במטבח. בסדרות מצוירות קל להאמין שזה אכן מה שהיא אוהבת לעשות. יש אפילו פרק עצוב במיוחד, בו היא מרגישה שהמשפחה משועממת ויוצאת למסע בעקבות סבתה, אשר מתארת מסע בדיוק למצבים אלו… מטריד.

הפנקייקים שלה מוגשים במגדל. מגדל עצום, ענקי, שלא ברור איך הם מצליחים לחתוך באופן נורמלי. סירופ שנראה כמו שרק סירופ מצויר יכול להיראות.

למען הכנת פוסט זה חיפשתי רבות מקום שמגיש את אותם פנקייקים אגדיים. נתקלתי באחד רק ביפן. יפן מעולם לא הייתה מגניבה יותר.

צד ימין למעלה!

ובאותו נושא, תראו את הקפה! אני לא ממש סגורה שזה אותו המקום, אבל אם יש כמה בתי קפה של מומינים ביפן – זה רק עוד נקודות בעיני.

3. העוגות של דרדס אופה

מערכות יחסים כאלו יש רק בדברים מצוירים. דרדס אחד, האופה, מכין עוגות והשני, הזללן, מנסה תמידית לזלול אותן. ואילו עוגות… כמויות בלתי נתפסות של עוגות עטויות קצפת אשר מהווה תיגר לכח המשיכה. או בעצם, לא ממש. מסקנה: אם אתה קטן יותר, אתה יכול לשים יותר קצפת באופן יחסי על העוגה שלך. מה שכן, בעולם של הדרדסים, אם אתה מקבל מתנה, או שיש בה עוגה או שהחבילה תתפוצץ. זה קצת מאיים…

כל זאת, כמובן, עם התעלמות מהפיצה של צבי הנינג'ה ושל החתולים הסמוראים (שאני מודה שלא ראיתי מעולם), מהתרד של פופאי (שמציג כח על פני טעם… לא ממש מעורר תאבון) ומהלזניה של גארפילד. זה לא מפריע לי במיוחד…

תבשיל של דברים בחלב קוקוס

אתמול אחרי חישוב מהיר נאלצתי להכיר בעובדה שאם אפסיק לאכול לחלוטין, המינוס שלי יהפוך לפלוס בערך בינואר. מאחר ואני לא ממש יכולה להפסיק לאכול ואין לי הרבה זמן פנוי, נראה שחיי מתקדמים לכיוון של "אוכל לשבוע", שזה די אומר להכין המון אוכל בתחילת השבוע ולאכול אותו – מפתיע נכון? – כל אותו השבוע, בערך.

כך יצא שהכנתי את המתכון הבא, שמצאתי במקור כאן ויצא לי לחשוב עליו מעט. עלות משוערת : כ-30 ש"ח, תלוי מה מזה יש בבית. אני משערת שאם אתם לא אני, זה גם לוקח זמן יחסית קצר כי אפשר לעשות את הרוב במקביל.

רכיבים:

עדשים אדומות כוס איקאה גדולה מזכוכית2 כוסות חד פעמיות פשוטותכוס וחצי בגודל בינוני? אף אחד לא מדבר על כוסות…

שלושה תפוחי אדמה

3-4 בצלים (בצל מטוגן! אום נום נום)

פחית של חלבנוזלקרם קוקוס. מעולם לא ממש הבנתי את ההבדל.

ג'ינג'ר המתכון המקורי אמר כפית של ג'ינג'ר מגורד. אני פרסתי לפרוסות דקות והשתמשתי בחתיכה קטנה, בערך ארבעה סנטימטרים שורש (נו באמת, אין לי משהו שמגררים בו. זה מפתיע בכלל שיש לי סירים) הג'ינג'ר הוא אופציונלי, לא קריטי בכלל… ניסיתי גם בלי, יצא סבבה, אולי טיפה פחות מעניין. בכל אופן, הריח של ג'ינג'ר טרי כשחותכים אותו זה כמו קסם והיה שווה את זה למדי.

שום ניסיתי בין שן לשלוש, אבל אני לא מטורפת על שום.

קארי קוראים יקרים: מלבד שוק מחנה יהודה, ירושלים היא זוועה קולינרית. כנס לסופר רנדומלי בירושלים ויהיה לך מזל אם יהיה שם פלפל בגרגירים. אי לכך, הייתה לי אבקת קארי פשוטה, וקארי הודי מבית אמא שהכינותי מראש. את אלו ערבבתי בעוז, תוך כדי בישול, לפי הטעם. יוצא לדעתי 2 כפות מכל אחד. בכל אופן, הכיוון הוא קארי יותר צהוב, פחות אדום.

דברים שנחמד להוסיף:

• טופו כן, אני אוהבת טופו. ככל מי שהיה במזרח אני יודעת שניתן להכין אותו טוב. וזה טעים. ויש לזה שם כיפי.

אורז מאחר והתבשיל נזידי משהו, אין כמו להגיש אותו בקערה ולהוסיף אורז מדי פעם, ממש כמו בתאילנד. חוץ מזה, אורז זה זול ומשביע.

אופן הכנה:

מבשלים את העדשים (בבערך פי 1.5 מים, לאזור ה-12 דקות, על סיר)

חותכים לקוביות ומבשלים את תפוחי האדמה כמעט עד הסוף (איזה כיף לבשל במיקרוגל! כבאיזור ה15-20 דקות בסיר למיקרוגל בכמה סנטימטרים מים, או כמו שאנשים נורמלים מכינים תפוחי אדמה, אני לא יודעת איך הם עושים את זה)

מטגנים את הבצל, ואחרי שכמעט מוכן מוסיפים את השום והג'ינג'ר (יש לי השערה שהטעם יהיה מורגש יותר אם אוסיף את אלו בשלב מאוחר יותר לתבשיל עצמו, אבל נוח לי עם טעם עדין). אם רוצים טופו, מטגנים קצת את הטופו.

לוקחים סיר או אפילו משהו שהוא יותר בסגנון ווק, ושמים בו את כל המטוגנים, הכזהו של הקוקוס ואת תפוחי האדמה. מתבלים בקארי, בדי הרבה מלח וקצת פלפל ומערבבים קלות פה ושם. מכניסים לכל זה גם את העדשים – אישית אני מוסיפה אותם רק בדקות האחרונות כי יש להם נטייה להידבק לסיר ואני מעדיפה לערבב חמש דקות ולא 20. כשתפוחי האדמה מוכנים,  כל העסק מוכן, ונראה די… לא משהו. אבל זה מאוד טעים.

המבורגר!

האם אתחיל מוטיב כתיבה על מאכלי מיינסטרים תוך שימוש בסימן קריאה בכותרת? אני מקווה שלא. אבל המבורגר וקולה… הצמד היה חזק ממני.

למי שלא יודע, במוזיאון תל אביב מתקיימת עכשיו תערוכה של דיוויד לה-שאפל, צלם ובמאי נודע שמצלם כל מיני דברים שלרוב ההתרשמות הכללית שלי מהן נעה בין וואו-הזוי-הצבעים!-לא-הסגנון-שלי. מאוד "פופ", מאוד צבעוני, לעיתים גרוטסקי – אבל אין ספק שמעניין. אי לכך הלכתי (כמה חודשים אחרי הפתיחה, סטודנטית לצילום בלאי שכמותי) לתערוכה, המתהדרת בשם "דיוויד לה-שאפל: צילום פופ פוסטמודרני" וכן בשלל מיני דפי הסבר לצד העבודות (שעם חלקן לא הסכמתי, שזה תמיד כיף, הו פוחזת שכמותי) בשבוע שעבר.

מומלץ לחובבי צילום למיניהם או לסתם אנשים שנמצאים באזור – לכו לראות את התערוכה, היא ננעלת ב-20 לנובמבר שזה לא עוד הרבה זמן.

בכל מקרה, נתקלתי בה בעבודה הזאת, מהאהובות עליי שלו, "Death by Hamburger"

פשוט כיף לי להסתכל על עבודות כאלו…  בעבודה נוספת, בשם I Buy a Big Car for Shopping מוצגת גם פחית קוקה קולה ענקית. לה-שאפל, שעוסק הרבה באייקונים, השתמש בהמבורגר כאייקון בפני עצמו. וכי למה לא? מזון מהיר בכלל והמבורגר בפרט הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות. מחשבות נחשבו עליו, סרטים נעשו בדמותו. טוב, לא ממש בדמותו. אבל – תחשבו איזה אייקון. כזה אייקון שבדף הוויקיפדיה העברי מצויה כרגע בכלל תמונה של ווג'יבורגראי שם בפליקר, האין האינטרנט נפלא?), וזה לא באמת משנה כלום (למרות שבמבט נוסף, זה בהחלט לא נראה משהו…).

סרטים כמו Super Size Me ניסו להוכיח את חוסר הבריאות שבמזון מהיר, ואז צצה אופנה של מזון מהיר "בריא" שלא ממש עזבה עד היום. סרטים אחרים שנעשו לאחר מכן ניסו להוכיח… לא יודעת, אני משערת שמשהו אחר? לא ממש יצא לי לראות סרטי מחקר אקדמי מאילינוי וכאלה. ייאמר שהם אכלו בעיקר סלטים כשהראו שאפשר גם להוריד במשקל ממזון מהיר. אני לפחות אמשיך לחיות במציאות הפשוטה שלי, בה כשהולכים למקום כמו מקדונלדס זה בעיקר כדי להזמין צ'יפס ולא בשביל מקלות גזר. אבל, זה רק אומר שבמזון מהיר יכולים להיות אופנות, שזה נחמד. מישהו זוכר את הגעתם של היוגרטריות? הן החלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם ולא עזבו אותנו עד היום, לא שאני מתתלוננת.

לקינוח, קצת מחשבות על צילומי מזון. לקוח מכאן במקור, השוואה תמונתית נהדרת בעיני. אולי יום אחד אני אכתוב כאן על צילום מזון (אני חוששת שאני לא ממש מבינה בזה מספיק, אבל בתקווה יום אחד אבין טוב יותר). בינתיים אני חושבת שהתמונות מדברות בעד עצמן.

ערב בצ'לו

ישנם ארועים שיש לחגוג באופן משובח עם אוכל טוב במיוחד. במקרה של אותו הערב, האירוע בעיקר היה עצם האוכל הטוב במיוחד. לפני זמן כזה או אחר החלטנו אני וחבר לאכול במקום משובח במיוחד. מתישהו התווספו לזה שלל תירוצים כמו ימי ההולדת שלנו, אבל היה ברור שסיבת ההתכנסות היא בעיקרה האוכל.

קשה לי לבחור אוכל במסעדות. תפריטים גדולים גורמים לי לחוסר החלטיות משווע, תפריטים קטנים קצת מבאסים אותי. מאחר והיה זה באחריותי לבחור את המקום בו נסעד את ליבינו, היה הדבר משול ללבחור מתפריט גדול פי עשרה מתפריט ממוצע. אי לכך, הדבר לקח מספר חודשים והגיע בתזמון לא רע בכלל – דהיינו, לפני שאשוב להיות סטודנטית באופן יותר אינטנסיבי ואפרד לשלום, פוטנציאלית, מאוכל טוב.

בסופו של דבר (ועקב החשש שהדבר יהפוך לאותם הדברים שמדברים עליהם אך לעולם לא מגיעים לשלב העשייה) נפל הפור על מסעדת צ'לו בירושלים. צ'לו על שום המילה האיטלקית שפירושה "שמיים" ולאו דווקא לכלי הנגינה הידוע. כבר למדתי משהו חדש.

הגענו לרחוב בן סירא, מרחק הליכה ממרכז העיר. את פנינו קיבלה קובייה קטנה של מסעדה, חלונות זכוכית גדולים ודלת נעולה שפתחו בפנינו. המוזיקה הייתה מעלייתית משהו, וזה היה משעשע ואפילו די הולם. התפריט (שמחיריו, כך גיליתי, קצת מעוגלים כלפיי מעלה מאלו הכתובים באתר) היה מאותם תפריטים בו לעיתים אין קשר בין שם המנה למרכיביה (אבל היא עדיין נשמעת מצוין) מה שברוח בחירת המזון הבעייתית שלי עשוי להפוך לדי הרפתקני ונחמד, ומקסימום אפשר לשאול. הבחור הזמין למנה ראשונה רביולי סרטנים, ואילו אני קוקי סן ז'אק שתמיד חפצתי לטעום.

לצערי, המקום לא כל כך מתאים לשליפת מצלמה (שזה חיסרון בשבילי אבל אני משערת שיתרון בשביל כל אדם אחר שהיה שם) ולכן התמונה לקוחה מאתר המסעדה. באופן משונה משהו, המנה נראית אפילו יותר מגניבה במציאות (כי במציאות זה יותר כיף לראות הרבה רוטב)

אלוהים, תראו כמה זה יפה. למיטב ידיעתי לרוב מגישים קוקי סן ז'ק ללא הצדפה, אבל זה מאוד הוסיף. הסגול היפה של הצדפה (שנראתה כאילו יצאה ממלתחתה של בת הים הקטנה) והירוק של התרד פשוט יפים יחד. עברנו את המנה הראשונה נומים ומרוצים עד מאוד.

למנה עיקרית הוא הזמין "טורנדו צ'לו" – כבר אמרתי מנות בלי שם אינפורמטיבי? טורנדו (פילה בקר) ברוטב שמנת וחרדל. אני הזמנתי פילה עגל בשמנת וערמונים, הוזהרתי (!) שהמנה מגיעה מדיום, מה שממש לא הפריע לי, מעולם לא הייתי מחסידי סטייק-במרקם-סוליה. העיקריות הגיעו בצלחת עם הרבה רוטב, הבשר מונח על חתיכת צנים דקיק שכזה. המנה שלו הייתה חרדלית, שלי מתקתקה, והבשר (בדיעבד שמנו לב שלא בקשו מהבחור את מידת העשייה המועדפת) היה עשוי בשלמות.

לקינוח הזמנו מוס שוקולד שהיה טעים גם אם לא מקורי (כמה מקורי אפשר להיות במוס שוקולד, תמהני). כמו כן, דנו עמוקות במיני מזון שיכולים להגיע בצורת ספריי (כמו קצפת) והגענו למסקנה שספריי מוס שוקולד יכול להיות מוצלח ביותר.

סיימנו את הארוחה, וצעדנו יחד אל עבר המה-שהיה-אולי-שקיעה-אם-לא-היה-כבר-לילה.

אני כבר בשלבי פרידה נפשית מתקדמים מאוכל טעים, מוכנה לאימה הסטודנטיאלית שרבים כבר החלו לחוות השבוע ואילו בצלאליסטים שכמותי (יחד עם טכניונים למשל, שזה קצת משעשע) יתחילו בראשון הקרוב. אולי, רק אולי, השנה תהיה קצת טובה יותר ברמה המטבחית.

אום נום נום?

צילום (אוכל) זה סקסי

היום ניסיתי להתגבר על העובדה שבדירה שלי אין ממש אור שמש ליותר מחצי שעה ביום, ולצלם חבילת גרנולה בה חשקה נפשי.

עד שאכתוב בנושא, הנה שתי תמונות מאנשים שבאמת ידעו מה הם עושים.

 

מניסיונותיי כסטודנטית שניסתה לשחזר את היופי הזה, אין הרבה דברים משעשעים יותר מלהסתובב עם ספר עב כרס בשוק מחנה יהודה ולהשוות חצילים רבים מספור לזה שבתמונה.

 

החציל המהמם הזה שייך לאחד, רוברט מייפלתורפ שמו. אחד מהצלמים האהובים עליי ביותר, שאם לנסח בקלילות ועל קצה המזלג, צילם לרוב דברים בנושאי ארוטיקה, סקס ומוות. זה פחות קלישאתי ממה שזה נשמע כשרואים מה הוא עשה מזה. באיזה סטייל, הו באיזה סטייל. אפילו החציל הזה נוטף סוג של ארוטיקה, בעיניי.

 

הו, הקימורים

 

הפלפל הזה שייך לאובר-צלם נוסף בשם אדוארד ווסטון, שצילם גם עירום וגם נופים וטבע. הוא כמו גם הפלפל הזה ספציפית מוכר לעולם ברמות די אפיות, ואפשר, לדעתי, להבין למה.

שני הצלמים האלו צילמו בפילם, לפחות אחרי שהם התחילו לעסוק בזה ברצינות במצלמות עם פילם בינוני או גדול (בניגוד ל-35 מ"מ הקטן שהיה נהוג בציבור הרחב לפני שכולם עברו לדיגיטלי) מה שגורם לזה להיות יותר חד, אם רוצים, ויותר מגניב באופן כללי. כי, מצלמות ענקיות זה מגניב לא פחות ואף יותר ממצלמות מאוד קטנות.

טוב, למרות שאלו תמונות של ירקות, אני לא באמת חושבת שהן עוסקות במזון. אבל אוי, זה כל כך יפה, לא יכולתי להתאפק.

כמו כן: קורא העיר לי כי בניגוד למה שחשבתי (ושהבנתי מוויקי אחרי רפרוף קליל ופוחז…) מנטה ונענע הם לא אותו הדבר. אחרי רפרוף פחות פוחז ראיתי שאכן, מנטה היא סוג של נענע, וכך בעצם כל מנטה היא נענע אך לא כל נענע היא מנטה. I stand corrected  🙂

קולה!

קולה זה די בלאי. כלומר, זה אחד מהמשקאות האלו שאני פשוט יודעת שממש כדאי לא לשתות, ועם זאת לעיתים חוטפת craving רציני לכוס גדולה וקרה מלאה בשחור השחור הזה. או שאולי זה חום?

ישבתי לי בשבוע שעבר במסעדת "קינג ג'ורג" ברחוב הארבעה בתל אביב. מקום נחמד, מאוד מאוד זול, עם המבורגר שנראה כאילו יצא מפוסטר ובכללי אוכל חביב ביותר, בעיקר ביחס למחיר. הזמנתי לי כוס של דיאט קולה (כי מה זה כבר עוד רעל ביחס לעוד קלוריות?) ובושרתי שיש רק פפסי מקס. התבאסותי כנראה ניכרה על פניי שכן מיד אמר לי המלצר שהוא מבין לליבי, ושאם ארצה הוא יכול לשים לי נענע בפנים. זה מטשטש את הטעם, הוא אמר.

מה אומר, תחילה היה הדבר משונה. לאחריו מוצלח, ולבסוף קצת פחות מוצלח, כשהנענע פשוט שרתה שם קצת יותר מדי. בכל אופן, הניסיון היה מעניין ביותר וייתכן ואחזור עליו שוב בפעם הבאה שאאלץ להתעמת עם פפסי מקס.

כל הסיפור גרם לי להבין עוד פרט, כשניסיתי להיזכר במה בדיוק המלצר שם לי בכוס: נענע ומנטה זה בעצם אותו הדבר. בורות מטבחית כבר אמרתי? הלם כזה לא היכה בי מאז שהבנתי את טיב שמו של הקרמבו.

(עריכה מאוחרת- מסתבר שגם זה לא באמת נכון)

קניות למטבח ריק

שני  דברים עיקריים מאפיינים את חיי כסטודנטית. האחד הוא צמצום כלכלי. כמו כל סטודנט כמעט, האתגר הכלכלי של חיי היום יום הוא יותר מדרך חיים, הוא סטייל של ממש.

השני הוא מטבח ריק. עוד בכניסתי הראשונה למטבח במעונות רזניק הבנתי שאוכל לא יהיה כיף להכין כאן. בכניסתי הראשונה לחדר עצמו הבנתי שגם ממקפיא לא תבוא ישועה. בשנה השנייה המקפיא היה טוב יותר, וההיגיינה המטבחית גרועה יותר, וכך מצאתי את עצמי על סף ריקנות מטבחית תמידית.

עכשיו, יש לי דירה, עם מקרר גדול יותר מקופסת נעליים וארונות שאם אנקה כמו שצריך אדע שישארו נקיים. ומקום, הרבה מקום לקצוץ ולחתוך. אך לפני שאקפוץ ראש לבריכת החדווה הקולינרית הצפויה לי (ולחתכים, לכוויות, ולקינואה פזורה על הרצפה), ביצעתי את הקנייה הראשונה, שמסתמכת על שני העקרונות הסטודנטיאלים הנ"ל ועל היותי לא משהו גם בקניית המזון, עוד טרם הגעתי למטבח עצמו.

לחם

לחם הוא לאו דווקא לחם. לחם הוא מצע, הוא בסיס כלשהו של מה שאמור למלא את הקיבה אבל לאו דווקא להיות טעים במיוחד (יען כי לחם יקר עולה בהתאם). לחם יכול להיות לחם, או קרקרים, או פריכיות ובעיתות דיאטה גם יוגורט 0% שומן. לחם-של-צהריים יהיה, ברמתו הסטודנטית הפשוטה, פסטה של חברה לא מוכרת שמכרו במכולת האוניברסיטאית במחיר של חבילה אחת לשלוש.

משהו לשים על לחם

מגוון ממרחים, לרוב חסרי טעם. הנ"ל באים בספקטרום שלם של איכויות, מחומוס של צבר עד פסטו מחומרים טבעיים בלבד. במקרה היוגורט, מדובר לרוב בגרנולה. על גרנולה אכתוב בהמשך, שכן המסע בעקבות גרנולה טובה הינו מסע מרגש ואף אפל לעיתים, והינו אחד מאבני הבוחן ליחס הטעם/מצב כלכלי של הסטודנט הממוצע.

משהו בשביל הרגשה חיוביתצלם אנוש

לא על הלחם לבדו יחיה האדם. וגם לא על המשהו-לשים-על-לחם. טוב, אפשר לחיות על זה, אבל תחושה טובה מגיעה מאותו מרכיב נוסף, פלאי, שלא באמת חייבים לשים אבל שמשדרג אפילו את העגמומיות שציינתי עד כה. החל מהעבנייה, דרך גבינת עיזים, פירות ביוגורט ופרמז'ן לפסטה. אותם דברים שאם אתם אני, אין לכן כח לשטוף ולחתוך או,חס וחלילה, לגרד. אבל זה שווה את זה.

לעיתים אפשר לחבר את המרכיב השני בשלישי, אם הוא טוב מספיק. חמאת בוטנים, נניח, זו שלמות בצנצנת, שאינה צריכה תוספות (אפילו לא לחם אם הולכים הארד-קור). אבל אישית מצאתי שלי יותר כיף כשיש לפחות 3 רכיבים. זה נחמד יותר, ועלוב פחות. ומונע ממני לחיות על חמאת בוטנים בלבד…

בנוסף, אי אפשר בלי הקטגוריה של אוכל ליתר ביטחון. שם נכנסים כל אותן קופסאות שימורי טונה (במים!), אותן 2 חבילות פסטה שנשארו אחרי שקנית את השלוש במבצע בשביל שתהיה לך, בעצם, חבילה אחת. אותן, רחמנא ליצלן, מנות חמות שבמקרה הטוב נשארות בארון ובמקרה הרע נאלצת לאכול. במקרה שלי, יש לי קופסאות טונה משנה שעברה שעברו איתי מהמעונות ועד הלום (וכנראה ישארו שם זמן מה עקב ניסיון צמחונות באוקטובר-נובמבר, נראה). אני עוד לא ממש בטוחה אם זה טוב או רע.