יצירת הסופגנייה בעידן השיעתוק הטכני

זכרונות מציפים אותי מאי שם, לפני אי אלו שנים, מהתקופה בה הייתי צעירה ותמימה, שסופגניה הייתה כדור בצק מטוגן עמוקות, ממולא ריבה, שעליו פוזרה אבקת סוכר. המצאתן של הסופגניות הריקות הגיע מכורח מציאות – ישנם אנשים  שלא אוהבים ריבה. אט אט החלו תמורות שונות ומשונות בסופגנייה והנה היום היא מגיעה בשלל צורות, צבעים, תוספות וטעמים. לתוהה המשועמם כמוני נותר רק לשאול: מה כל זה אומר? עכשיו, כשהרחובות והמאפיות שוב שקטים, ומוחי כמעט ונגמל מכל הזמן והסוכר, אתהה בנידון.

סופגניית רולדין עם קרם פטיסייר, אחרי נסיעה מתל אביב לירושלים. לא במיטבה כמובן, אבל עדיין די מרשים לדעתי.

בראשית

בראשית הייתה סופגניה עם ריבה. פשוטה וחביבה. וויקיפדיה תספר לנו מספר דברים על מקורה, אבל בתמציתו של עניין סופגנייה זה משהו מלא שמן ולכן מתחבר יפה לכל עניין חנוכה – שכן חנוכה, כידוע, מדבר על שמן.

האמת, לא ממש ברור לי מתי נכנסה הריבה לעניין, ולכן אני מוכנה לקבל את עניין הסופגניות נטולות הריבה בלב שלם. בוא נניח, אם כך, שהסופגניות המקוריות היו אלו עם ובלי הריבה. אני יכולה להניח את זה בלי הוכחות, כי זה בלוג עם הומור וכי החלטתי. אז זהו. הרי האובייקט הבסיסי, הדימוי המבוקש.

מילוי אלטרנטיבי

מתי הגיעה ריבת החלב ולמה? האם קם אדם יום אחד, ואמר לעצמו – כל אותם אנשים שאוכלים סופגנייה בלי ריבה. הם בטח ישמחו אם יהיה משהו *אחר* שם- ריבת חלב זה כמו ריבה רק לא, נכון? כלומר, קוראים לזה ריבה- וכך נוצר לו מילוי ריבת חלב?  האם יש כאן ניצנים של הפשטה? צילו החיוור (המאוד חיוור. חיוור כמו גופה נרקבת ששטפו באקונומיקה וצבעו בלבן.) של האוונגרד? אין לדעת (אם כי כנראה שלא…). עם ריבת החלב הגיעו השוקולד ומאוחר יותר גם הוניל והקצפת. אני יכולה להבין את השוקולד – שוקולד הוא מעין ברירת מחדל של דברים מתוקים, שמוסיפים לכל דבר – גם לדברים שאינם מתוקים. הוניל הגיע, כנראה, כניגודו של השוקולד, והקצפת יחד איתם כחלק מאיזה שילוש קדוש של מתוקים.

ואחת עם ריבת חלב

המילוי אינו מספיק

אבקת הסוכר כבר לא עמדה בלחץ. אם יש שוקולד בפנים, מדוע של יהיה שוקולד גם מלמעלה? יותר שוקולד = יותר טוב. הגדילו לעשות השנה מאפה נאמן, שמכרו לי סופגניית שוקולד במחיר המופקע של שישה שקלים, ונוכחתי לגלות שהשוקולד הוא רק מעליה. מעליה!  הצורה הסטנדרטית והמילוי כבר אינם חשובים. מה שחשוב הוא ההתעסקות המטורפת עם הסופגנייה, השינויים הבלתי פוסקים, והדמיון, כפי הנראה, לדונאט. ושוב, כמות הדונאטים שכיסו את מדפי מאפה נאמן השנה הייתה מרשימה. כי דונאט זה אמריקאי, ואמריקאי זה טוב, ואמריקניזציה זה שולת.

אפקט הבריאות

סופגניות זה לא בריא. כל מי שאומר אחרת מרמה את עצמו, או מדבר על משהו שאינו סופגניות. אבל עם ניסיון השיקום התדמיתי של מקדונלדס והמיתוג הבריאותי ההולך ופושה עם השנים, גם סופגניות מנסות להיות בריאות. סוג השמן – אם לא סופגניות אפויות לחלוטין, רכיבים סמי איכותיים (אם כבר דיברנו על זה, מי שקרא למילוי הכהה ברשת אינגליש קייק "שוקולד" כפי הנראה לא טעם שוקולד מהו, וליבי יוצא אליו, גם אם מתמרמר על העובדה שנאלצתי לשלם סכום כה מופרע על כדור בצק ממולא בחומר לא מזוהה) וכמובן – גודל, שבא יחד עם תאור קלורי של הסופגנייה. האם אנחנו נהיים מודעים יותר לסביבתינו או מזוכיסטיים יותר, לא ברור.

קולקציות

כל הנ"ל הינו מהווה חלק מחידוש רחב והזוי יותר – קולקציות של סופגניות, כפי שלמשל רואים כאן בתמונות הפייסבוק של רשת רולדין. אני לא זוכרת בדיוק מתי זה התחיל. כנראה אי שם כשהסופגניות עוד היו בגודל נורמלי. מעבר לשיוך הברור לאופנה, יש כאן מהלך מרתק של, כביכול, סדרה של סופגניות. שלא לדבר על כך שקיומן של אותן סופגניות בשנה הבאה מוטל בספק – כמו סופגניות וודקה מלון ובננה לוטי של שנה שעברה. סופגניות במהדורה מוגבלת (אני כבר לא זוכרת מה קדם למה, החטיפים עם אותו השיווק או הסופגניות). הסופגניות מעוטרות במילים נהדרות כמו "גנאש" – ובכנות, מי יכול לעמוד בפני מילה כמו גנאש? – והתהדרות באלמנטים צרפתיים כמו קרם פטיסייר ושמפניה. הפוסטרים של רולדין הם חגיגה ללשון כמו שהם חגיגה לעיניים, במגוון צורות ועיטורים מושקעים. וכן, אני מודה, הסופגניות שלהם גם טעימות – אם כי ממש לא עליתי על העובדה שאני אוכלת סופגניית "וויסקי קרמל" עד שראיתי תמונות והבנתי מה זה היה אמור להיות.

עיון קצר בגוגל מראה שיש איזו נטייה לספוגניות עם אלכוהול. גם אלכוהול זו ברירת מחדל כלשהי, ומעניין לראות בגיגול קצר את התפתחות שילוב המשקאות ברולדין בשנים האחרונות – רום כהה, קלואה, וודקה ועכשיו גם שמפניה וויסקי. בכל מקרה, מה שהתחיל בסופגניית בננה לוטי (למי שלא היה בתאילנד, מדובר במעין חביתיית בננה נהדרת שכזו שמכינים ומוכרים בדוכני רחוב) בשנה שעברה, הגיע לשיאו בסופגניות הפופקורן והמרשמלו של השנה. אני ארשה לעצמי לקרוא לזה פופ-ארט. אולי קצת בדיליי, אבל נחמד לראות רכיבים כל כך קלילים בסופגניות. לא יצא לי לטעום, אבל הניסיון מעניין. הייתי רוצה לראות סופגניית במבה אדומה, קומפלט עם טעם הלוואי המשונה והכאילו-תותי שיש לה. מי יודע, אולי בעתיד נזכה לראות סופגניות מעוטרות בסוכריות גומי, ממולאות בג'לי בטעם וודקה אוכמניות, או משהו נוראי שכזה.

מרלין מוזהבת, של אנדי וורהול. בקרוב על גבי הסופגניות הקרובות למקום מגוריכם.

מה הלאה?

טוב, את ההתקדמות בגזרת הפופ-ארט כבר ציינתי. בחנויות פחות מוכרות ניתן לראות ערגה כלפיי פטיסרי צרפתי בסופגניות שמתחפשות לעוגות, ואפילו מעין פוסט מודרניזם (ברר) בצורת בני כלאיים כמו סופגניות מלוחות, או סופגניות עם גלידה. מה עוד? האם בעתיד נראה סופגניות ריבועיות? האם יגישו לנו סופגניות על כלים חד פעמיים מעוטרים ביד ועשויים מנייר תירס מתכלה, או שאולי יצלמו את תהליך אכילת הסופגניות ויציגו הכל כוידאו ארט? לא, אני חושדת שלא. אני חושבת שמה שנותר עכשיו הוא סופגניות עם קצת יותר זיקה לאמנות עכשווית. סופגניות פוליטיות. בעיני רוחי אני רואה סופגניות נקראות על שם אישי ציבור, סופגניות ימין, סופגניות שמאל. סופגניות וויקיליקס, אם הבאז יחזיק. אנו חיים בעולם מופלא, ואני חולמת שיוצרי ארץ נהדרת יצרו סופגנייה משלהם. אני בטוחה שזה יילך נהדר. אם הם היו עושים את זה לפני כמה שבועות, הם היו יכולים לעטר אותן בציפורים כועסות. זה היה יכול להיות מצחיק. או עצוב. טרם החלטתי.

 

אם שרדתם את כל הפוסט הזה, ואתם ירושלמים או מתעדים להיות בירושלים בקרוב, בסופ"שים האחרונים ובזה הבא מתקיים פסטיבל "חמשושלים", שמציע בין היתר מגוון ארוחות במסעדות ברחבי העיר במחירים מוזלים. אישית, מהתבוננות קצרה בתפריטים המשתתפים התאכזבתי מההגבלות, אבל עדיין, שווה לבחון. האתר הרשמי- כאן.

טראפלס שוקולד-תפוז עם קממבר

בשיטוטי ברחבי עולם בלוגי המזון הופנתי לאחד חביב וזמין במיוחד, בישול בזול. מעבר לעובדה שהוא קליל ופשוט להבנה (אפילו לי), הוא מציין מחירים וכאלה, שזה תמיד יעיל ולא תמיד קיים בבלוגים. לאחרונה הוא אף הפציע במתכון מסקרן במיוחד (כאן) של טראפלס עם קממבר בהשאלה כלשהי מכאן. בעוד הבלוגרית נאלצה להכין את הטארפלס עם ברי מאילוצים שונים, החלטתי לנסות בעצמי את הגרסה הקממברית, יען כי זה נשמע הזוי ומגניב גם כן. אצתי רצתי, קניתי קממבר, וניגשתי לעבודה.

שאלתי את עצמי, למה קממבר? אמנם יש מעט טעם, אבל אני לא בטוחה שהוא מצדיק את השימוש. זה מאוד מאוד עדין ולאו דווקא עדיף על פני טעמים אחרים. נוכחתי שאפשר להחליף די בקלות את הקממבר בחמאה, אבל אז אני חושדת שהטעם יהיה חמאתי מדי עבורי (איש איש וטעמו), ואחרי השוואה קלה של ערכים תזונתיים של קממבר עם הנתונים של חבילת החמאה בביתי מסתבר שקממבר די עדיפה על חמאה (ברמת קלוריות ושומן רווי למשל), שזה נחמד. מה גם, שאין לדעת מתי יגיע המחסור הבא בחמאה.

רכיבים:

1/2 כוס שמנת מתוקה
90 גרם גבינת ברי שמורידים לה את הקליפה
200 גרם שוקולד מריר אני השתמשתי בגרסת העלית עם 60% מוצקי קקאו. אם אתם חובבי מתוק, כאן המקום לגוון בשביל מתיקות רצויה. אוהבים מריר? לכו על משהו מריר יותר. מתוק? מתוק יותר.
גרידה מתפוז אחד הו פומפייה, אנו נפגשים שנית!

לציפוי שכזה

אבקת קקאו

אופן ההכנה

מרתיחים את השמנת בסיר.

התחלה צחורה ומבשרת טובות

ממיסים לתוכה את הקממבר.

מורידים מהאש.

שוברים את השוקולד ומכניסים אותו לסיר, עד שהכל נמס באופן חביב.

כה יפה

מערבבים לכל זה את גרידת התפוז ומכניסים למקרר לכמה שעות.

לוקחים ככף מלאה למדי מהשוקולדיות שיש לכם בסיר, ומגלגלים לכדור בעזרת הידיים. זה מלכלך בטירוף. אני יותר מעכתי את זה לצורה סמי-כדורית. את שלב הגלגול בקקאו (מגלגלים את הכביכול-כדורים בקקאו…) עשיתי די בזהירות ותוך ניסיון נוסף להקנות לזה צורה כדורית יותר. זה לא עבד משהו, אבל הטעם נשאר טעים ביותר. מכניסים קצת למקרר וזה מוכן.

ב"בישול בזול" יש גם טראפלס עגול ויפה יותר, והוא גם מונח על צלחת אמיתית וסמי אובלית (!) שכזו. אבל, זה מה שיש ועם זה ננצח... בקרוב בלילות שימורים - צלחות אמיתיות! חסל סדר תמונות תקריב?

הקטע של גרירת התפוז נהדר. אני לרוב סקפטית בקטעים האלו, אבל גם הטעם מצוין וגם נתקלים מדי פעם בחתיכות וזה מוסיף. תגובות הסועדים היו חיוביות ביותר. בכל מקרה, עכשיו מעניין אותי לנסות סוגים נוספים של גבינות. אולי אחרי שהעורקים שלי יחלימו.

הפומפייה ואני

ככל שהזמן עובר, מצטברים אצלי שלל אבזרי מטבח, מצטרכים ותבלינים.  בינות לריבת חלב ומייפל, ג'ינג'ר וקמח, מצאתי את עצמי עם פומפייה, אותה רכשתי כדי לגרר ג'ינג'ר לשמירה יעילה יותר ובשביל לנסות להכין פלפלים ממולאים בגזר, אורז ועדשים.

הו, פומפייה. כמה שהשם שלה מגניב וכיפי, ככה היא בלאי. ייצור מלבני, אשר כל אחת מארבעה צדדיו נועד לאמלל אותנו. לפחות 2-3 מהם. פומפייה. אימת ימיי, מארב לערביי. עצבותי, עצביי. פומ-פי-יה.

הפומפייה – קווים לדמותה (האמנם?)

נא להכיר, פומפייה

במבט ראשון, הפומפייה לא נראית מאיימת כלל. יצור מתכתי וחביב, הפומפייה, מגרדת, או אפילו מגררת אם אתם ממש רוצים, חושפת את צידה האחד, זה בעל חורי החיתוך החד-צדדים והענקיים, אלו שאפילו אנשים כמוני יכולים להימנע מלשים את אצבעותינו בתוכם. אך אל תתנו לזה להטעות אתכם. אלו הן רק פניה החביבות יחסית של אותה מכשפת מטבחים רצחנית. מלבד זאת, מלבד גרירה אומללה משהו של בצל, באמת שלא הבנתי מה אפשר לעשות עם הצד הזה של חברתנו המפוקפקת, או למה אי אפשר לעשות את זה עם סכין.

העלילה, היא מסתבכת.

גם אני חשבתי שזה נראה לא מאיים. אז חשבתי.

לא נורא, נכון? נכון. או לפחות, כך זה נראה. שימו לב כיצד ממספר חרכים תמים הולכת ומתפתחת לה פומפייתינו וחושפת את שיניה. שוב, בעלי כיוון חיתוך אחד. שוב, לכאורה לא מהוות איום. אגב, בשלב הזה, אם תנסו לגרר נניח גזר, תראו שיש צורך באמצעים קיצוניים יותר. כאן מתחילה להיחשף הקונספירציה – פומפיה היא אמנם בעלת ארבעה צדדים, אך יעילותם לא זהה כלל וכלל, ואולי אפילו מכוונת לאותם צדדים אחרים, אפלים יותר, בהם אגע מיד.

מה שלא הורג וכו'. שרדנו קולפן, נשרוד גם את זה.

השיניים... אני מדמיינת או שהן בוהות בי?

הו! עכשיו מתחילים לראות את פרצופה האמיתי. שימו לב לכל השיניים האלו. שימו לב לעובדה שהן כה קטנות, חדות, נקודתיות ובולטות. כמובן לא עם כיוון חיתוך אחיד, אלא באופן משונן שכזה. במהלך הזמן המועט שיש לי את הפומפיה הנ"ל, כשבועיים שכזה, נחתכתי פעם בשתי אצבעות ופעם באצבע אחת. הידעתם? אצבעות זה דבר שמדמם די הרבה. בעיקר מומלץ בזמן שמכינים אוכל. אבל הי, למה שתכינו אוכל בזמן שאתם נאבקים עם פומפייה? ארממ.

 

או שלא.

זה תנין? דחליל רצחני? שפיצים במבוך? לא. זוהי פומפייה.

אם הגעתם עד לשימוש בצידה האחרון של הפומפיה, אתם במצב מסוכן. חשבו לעצמכם – איך בדיוק מנקים את הדבר הזה? מאחורה? לא מספיק. מקדימה? שלל סיבי סקוץ' יברכו אתכם לשלום בכל שימוש עתידי. לא. הכלבה הקטנה גם צריכה מברשת כדי לנקות אותה. מברשת. אחרת היא תאכל לכם – כן, תאכל, אין כבוד בין כלי מטבח – את כלי הניקוי.

 

לסיכום, ביני לבין הפומפייה שלי לא שוררת אהבה רבה. תחילה חשבתי שזה סימן לתחילתו של רומן נפלא, עכשיו אני קצת מפקפקת בדבר. תחבתי את הפומפייה עמוק לתוך הארון, וכולי תקווה שהיא תשאר שם ולא אצטרך להיעזר בה לעיתים קרובות. כל עוד היא בארון, אני חושבת לעצמי, אני בטוחה. ועדיין, לפעמים, בלילה, אני שומעת קולות מכיוון המטבח. קולות שמזכירים לי… גירור. גירור של חיה קטנה, עצבנית, שמחכה לרגע הנכון לתקוף. אם יום אחד משהו רע יקרה לי באופן מסתורי, בדקו אם הפומפייה שלי עוד שם, סגורה בארון.

נו, וניל כזה

ציינתי כבר את חלומי לטעום כל טעם ניתן לטעימה של בן אנד ג'ריס. שלבו את זה עם זיכרון פתאומי של קומיקס שמכריז דברים הרפתקנים על עולם המבוגרים, וקיבלתם חבילת בן אנד ג'ריס עם בצק עוגיות שוקולד צ'יפס אצלי במקפיא.

בעולם האמיתי, גלידה מגיעה עם קצת חבטות על מכסה הקרטון שלה.

הרומן שלי עם בצק עוגיות בכלל ובתוך גלידות בו"ג' (כי כמה כבר אפשר לכתוב את זה באופן מלא?) בפרט החל בצבא כשחברה בישרה לי שזו הגלידה הטעימה ביותר שלהם. בהתאם להצהרה הזאת היה בלתי אפשרי למצוא את הגלידה הזו במשך שנתיים לפחות, מה שרק רמז לערכה הגבוה. לבסוף, כשטעמתי ממנה בטעם העיר כלשהו, התאכזבתי מרות. "זה לא משהו," אמרתי לאותה חברה "ואין הרבה בצק בפנים". הטענה הזו, מזעזעת לכלשעצמה (מעודי לא חלמתי לאכול בצק לפני כן), הייתה מדויקת למדי והחברה טענה במרץ שכנראה מדובר בזה שקנינו גלידה בגביע, והטעימה באה בכלל בצורת טילון. משכתי בכתפיי ושכחתי מהעניין.

עד שלפני שבוע חברה אחרת הזכירה את הגלידה הנ"ל, וימים אחר כך ראיתי אותה במקפיא הסופר הקרוב למקום מגוריי.

בוא נדבר קצת על וניל. באנגלית לומר על מישהו "ונילה" אומר מעין למל"מ כזה. פרווה. הגלידה הזו היא ממש כך.

דבר ראשון, הוניל. מתוק מדי, עם מעט טעם לוואי (נראה לפעמים שלכל גלידת וניל יש טעם לוואי כזה או אחר…) ורמז למשהו שאולי הוא רום, אם זה עושה לכם את זה. המרקם, כמו תמיד, מושלם, (שימו לב לא לאכול קפוא מדי) אבל טעם זה חשוב יותר, ובגלידת וניל זה פשוט לא מספיק נחמד. וניל, כך אני מתחילה לחשוב, נועד לבוא עם דברים אחרים.

וכאן נכנס הבצק. שוב, לא מספיק בצק! וגם, מה הקטע הזה של אמריקאים לאכול בצק? למה? מי חשב על זה, ומתי, ואיך הוא לא חשב על דברים כמו סלמונלה? בכל מקרה, הבצק, למרות שאין מספיק ממנו, מרגיש כמו… ובכן, בצק. קומפלט עם מרקם קצת גרגירי כזה ועוד פעם – סופר מתיקות. לכל זה נכנסים שבבי שוקולד מריר שגם הם גורמים לי לתהות על מעמדו של שוקולד צ'יפס, בעולמי הקט, כבעל צורה מובנית ספציפית.

בכל מקרה, בו"ג' מצליחים להישאר באיזור החיובי עקב סיפור קטן על מקורה של הגלידה. חייבים לאהוב את תחושת החמימות הביתית. הרעיון לגלידה הגיע, מסתבר, מהצעה אנונימית על לוח ליד אחת מהחנויות שלהם אי שם לפני שנים. הרעיון של הצעות שמסתכלים עליהן ולעיתים מממשים נהדר בעיני… קרמבו וגלידה בכל ימות השנה, נניח, היה יכול להיות נחמד. שוקולד צ'ילי בארטיקים. מכירת מרשמלו באריזה שכוללת גם להביור קטן. או גדול. או כמה. השמיים הם הגבול.

המסע בעקבות הוופל #1.5 – וופל בלגי בנוסח לייג'

פוסט זה מובא לכם בחסות המסע לעדכון הבלוג. נכון לעכשיו, זה ממתכוני הוופל הבלגי המוצלחים והעשירים שניסיתי. הוא גם זכה לתמונה מעודכנת- הרי היא לפניכן. הערות נוספות שלי בכתב הנטוי.

וופל בנוסח לייג'

דרך חיפוש מתכונים מפרך נתקלתי בלא מעט טענות שוופל בלגי מקורי עשוי בצק שנתחב אל המחבת. חיפשתי אחר מתכון מוצלח ולבסוף הגעתי לזה שהביקורות עליו היו פשוט מוצלחות מכדי לא לנסות. מה אומר? הוא מושלם. פשוט מושלם. חברתי טוענת שהטעם מזכיר את זה של דניש. אני לא טרחתי לבחון את העניין. מדובר בוופל מאוד חמאתי, מאוד עשיר, שלא צריך תוספות, לדעתי.


רכיבים

2/3 כף שמרים צר לי על המידות המשונות. ככה זה כשמתרגמים כמויות. אם זה עוזר לכם, מדובר בכ-7.08 גרם, שזה למעשה טיפ טיפה פחות מ-2/3 כף, אבל מי סופר הא?

2 כוסות קמח

3/4 כוס של קוביות סוכר במקור זה פניני סוכר, אבל כאלו קצת קשה למצוא. שמועות אומרות שיש באיקאה. אני מדדתי בכוס קוביות, ואז ריסקנו אותם לשבבים, יצא מצוין. לא לוותר על המרכיב הזה. סוכר רגיל פשוט לא יהיה אותו הדבר. אגב, המתכון המקורי מציין כוס שלמה, אבל שמנו פחות ויצא מתוק בדיוק במידה, אז זו הכמות שאני ממליצה.

250 גרם חמאה מומסת ייתכן ויש מקום להפחית קצת מכמות החמאה, מטעמי… בריאות ועושר יתר? אבל לא הייתי נסחפת עם זה. (כבר ניסיתי והורדתי ל-200, וזה סבבה. מעבר לזה, כאמור, אפשרי אבל לאו דווקא מומלץ)

3 ביצים

שליש כוס מים פושרים עד חמימים

כף וחצי סוכר ואו סוכר ונילין אישית שמתי שקית של סוכר וניל וכפית של סוכר לבן, אבל זה, כמו הרבה דברים, תלוי טעם

1/8 כפית מלח ברצינות. שמינית. אני פשוט שמתי את המידה המדויקת להפליא "קצת", והייתי מרוצה בהחלט.

אופן הכנה

ערבבו לתוך כוס המים את השמרים, המלח והסוכר (לא קוביות הסוכר, שאר הסוכר), ותנו לעסק לנוח לרבע שעה. שימו לב, שוב, שאתם לא שמים את המלח ישר על השמרים.

בקערה שימו את כוסות הקמח וצרו בהם חור. לתוך החור שפכו את תערובת השמרים שהכנתם קודם, הביצים והחמאה. ערבבו עד שנוצר בצק אחיד, ותנו לבצק הזה לנוח עד שהוא יכפיל את גודלו (שמרים זה מגניב!)

ערבבו את הבצק עם קוביות הסוכר המרוסקות ותנו עוד קצת מנוחה לתערובת. בינתיים חממו את המחבת. הבצק אמור להיראות בערך כך:

כך נראה הוופל לפני שהוא הופך לוופל
כך נראה הוופל לפני שהוא הופך לוופל

 

 

כל פעם תחבו לתוך המחבת גוש כדורי משהו של בצק. אפשר למעוך קצת בעזרת מזלג. סגרו את המחבת, הפכו לפי הצורך, וזהו, יש לכם וופל! שבבי הסוכר הופכים למעין קרמל נהדר כזה, רק מעט קרנצ'י, מתיקות נהדרת שפשוט לא צריך להוסיף לה כלום.

מחקר וופלי שמרים הוכתר בהצלחה לדעתי. פעם הבאה, בלילות יותר קונבנציונליות, כאלו עם אבקת אפייה, ופעם אחרת מיוחדים ממיוחדים שונים. המחבת הזאת נהדרת.

(אומג התמונות שהייתי מצלמת לבלוג הזה כשהייתי עצלנית וגרתי במרתף…)

אל תתנו לצורתו הפחוסה להטעות אתכם. זוהי חתיכת וופל חתיכתית ביותר.
אל תתנו לצורתו הפחוסה להטעות אתכם. זוהי חתיכת וופל חתיכתית ביותר.

המסע בעקבות הוופל #1 – וופל שמרים מבלילה שנח לילה

מי שאוהב לבשל ומתעסק רבות בעניין יודע שאין חשוב ממטבח טוב. מגוון שכלולים, התקנים, מגרות עם סגירה שקטה, קולטי אדים ומקררים שהם בעצם חלליות. לי, כמובן, אין ולו אחד מהדברים האלו, אבל לאמי יש, ולאחרונה התווסף לבית מגוריי חידוש מרתק – כיריים המשתמשות בטכנולוגיית חימום השראתי, או בלשון העם, אינדוקציה.

בהחלט מעורר השראה. בהמשך הפוסט – תמונות של אוכל! אל תחמיצו!

כל זה מגניב ויפה, אבל כמו שפיטר פארקר טורח להזכיר לנו כל פעם מחדש, יחד עם כח מגניב מגיעים עוד דברים. במקרה של הכיריים, הן עובדות רק עם סירים מיוחדים. וכך, לאחר כל ההקדמה הזו, אני שמחה לבשר שנפלה בחלקי מן ההפקר מחבת וופל בלגי.

מיד ידעתי שגם בחלקי נפל כח הנושא בחובו אחריות גדולה, והיא – למצוא את הוופל הבלגי האולטימטיבי. מעולם לא אכלתי וופל בלגי טוב בבית כמו במקום כמו, נניח, באבט (שעדיין לא כתבתי עליה, הבושה). זה לא הגיוני – כלומר, יש הרבה דברים תעשייתיים שתמיד טעימים יותר בחוץ. אבל לרוב יש להם מקבילה ביתית מוצלחת. והוופלים שאכלתי בבית, על אף שהיו טעימים נורא, לא גרמו לי לתהות על אושר ריבועי כמו וופלים בבאבט. המסקנה היחידה- לא אכלתי וופל ממתכון מוצלח.

התחלתי לחקור את הנושא, ולאחרונה ערכתי צהרי וופל, חמושה בשני מתכונים נבחרים אשר יהוו את יריית הפתיחה למסע למציאת הוופל האולטימטיבי. התמה של צהריים אלו הייתה מתכונים שמערבים בתוכם תכנון כלשהו מראש -לכל הפחות זמן התפחה, מאחר והם מכילים שמרים. מתכון אחד הוא בלילתי והשני בצקי. שניהם שונים למדי מהוופלים שניתן למצוא בבתי קפה, לפחות אלו שאני טעמתי, ועם זאת יש להם את יתרונותיהם, ואני חושדת שאני עשויה להתמכר למתכון השני.

עדכון – המתכון לוופל השני נמצא כאן, כחלק מהניסיון שלי לארגן קצת את הבלוג.

מתכון ראשון – וופלים מבעוד לילה

את המתכון הזה מצאתי כאן, אצל אדם גאון המכונה "הוופלייזר". באמת, הוא גאון. הבחור פשוט ניסה להכין כל מיני דברים במחבת וופל בלגי, מהמבורגר ועד מקרוני וגבינה. איך יכולתי שלא לנסות את אחד מהמתכונים שלו לוופל של ממש?

זהו וופל מעט קוראסוני – טעם מודגש של חמאה, קראנצ'י אם נותנים לו את הזמן. בהחלט צריך תוספת – אנחנו ניסינו שוקולד מומס, ריבת חלב ושבבי קוקוס, ואפילו שילבתי טחינה גולמית עם קצת מייפל (מגניב לגמרי, על אף שסילאן הולך יותר טוב). מומלץ למי שאוהב טעם יותר עדין וקוראסון חמאה.

אני באמת צריכה להשיג צלחות…

רכיבים

2 כוסות קמח

2 כוסות חלב

כפית סוכר

חצי כפית שמרים מדובר בשמרים יבשים. אם אתם רוצים להשתמש בשמרים אחרים, יש אחלה טבלת המרה כאן.

שקית תמצית וניל במקור, חצי כפית של תמצית וניל. אפשרי אך או יקר או תעשייתי ומלא חומרים דוחים. כמו כן, עוד קצת מתיקות עושה קצת טוב למתכון היחסית נטרלי הזה, גם יותר מחבילה זה אפשרי. לשיקולכם.

חצי כפית מלח

100 גרם חמאה מומסת אבל לא חמה מרגישים אותה היטב, אבל לא הייתי מורידה ולו גרם אחד

2 ביצים

אופן הכנה

לילה לפני האכילה המובטחת מערבבים את כל החומרים היבשים – שימו לב לא לשים את המלח והשמרים זה על זה, עדיף למשל לערבב את המלח והקמח ורק אז להוסיף את השמרים. לזה מוסיפים את החמאה והחלב (ואם הלכתם על תמצית וניל ולא סוכר ונילין, גם את זה) ומערבבים. סוגרים את כל העניין בניילון נצמד ונותנים לזה לנוח בלילה.

יום לאחר מכן, אחרי שמתלהבים מהעובדה שהבלילה הכפילה את עצמה, מערבבים אותה עם החלמונים. זה השלב בו כדאי להתחיל לחמם את המחבת. מקציפים את החלבונים עד לרמת עמידות כלשהי ומקפלים את הקציפה פנימה. עצה ידידותית – אם אין לכם מקציף, אל תעשו את זה. למדתי זאת בדרך הקשה, ואחרי דרכים משעשעות (או טרגיות, תלוי מי מסתכל על זה) שהמצאתי כדי לנסות לגרום ליד שלי לשרוד את הערבוב הנוראי הזה, די ללא הצלחה.

זהו. שמים בלילה במחבת הוופל והופכים לפי הצורך. באיזור ה-5 דקות לדעתי, אבל זה משתנה ממחבת למחבת אז אני תומכת נלהבת של לבדוק ולהחליט. אני אפילו לא השתמשתי בשימן כלשהו – בהתחלה כי שכחתי, ואז כי כבר לא היה צריך. אז הייתי משמנת ממש ממש קצת את המחבת בחמאה או בתרסיס שמן ואחרי הוופל הראשון זה ממשיך היטב גם בלי.

האדום האדום הזה

והימים ימים עמוסים, ימי לימודים ועבודה רבה מדי. וזמן לכתוב אין, ומשמעת עצמית גם לא, והנה אני כותבת מעט ומאוחר מדי ואפילו אין לי תמונה. צק צק.

אמרתי קודם, ואמרו זאת לפניי, אבל אומר שוב – קנו סירים למיקרוגל! זה נהדר, נפלא ומצוין. זה עלבון לכל מי שחושב עצמו לבשלן אני משערת אבל למזלי אני לא כזאת. וכך יוצא שבימים שנגמרים אי שם מאוחר מדי, אני יכולה להכניס לתוך סירי הנהדר כמה מרכיבים, לסדר דברים, להתקלח, וכשאני יוצאת כבר יש לי אוכל. בעיקר אורז, בעיקר אחרי שזה הדבר שתמיד יש לי בדירה – סטודנטית מוצלחת שכמותי, קניתי למען צמצום עלויות שק שלם של אורז. חמש קילו בכ-35 שקלים. גם זה מומלץ, מומלץ לחובבי האורז ביניכם.

אמרתי שאין לי תמונות, ובאמת אין לי. לא של סיר למיקרוגל או של אורז שהכנתי. תמונות של מיקרוגל זה משעמם, אז הבאתי באדיבות וויקיפדיה דיסק שנחשף לגלי מיקרו. צבע זה נחמד.

אז השבוע חייתי מאורז עם רסק, הנקרא בפי העם "אורז אדום", כך שמעתי. התקשרתי לאימי כדי לגלות איך היא מכינה את זה, ואחרי שהיא סיימה לצחוק (בלב, כי היא אמא שלי וכפי הנראה משתדלת שלא לצחוק עליי בקול רם) בישרה לי את התהליך. אפילו לא מצדיק את התגית מתכון, אבל מצד שני, לא באמת ציפיתם כאן לאוכל מרשים, לא?

אז ככה:

מכינים אורז במיקרוגל – כוס אורז על קצת פחות מכוס וחצי מים. תוקעים את העסק במיקרוגל לכעשר דקות (המכסה של סיר המיקרוגל בנוי מסתובב כזה, עם שסתומים. הם צריכים להיות פתוחים במהלך הבישול). אחרי זה מוציאים ומחכים עוד איזה חמש דקות (עם שסתומים סגורים), פותחים את המכסה ומערבבים.

את זה מתבלים ב

הרבה רסק עגבניות

פלפל

מלח

שום גבישי

וקצת שמן זית.

זה יוצא טעים, ויש אומרים שהולך לא רע עם גבינה לבנה/קוטג'. אצלי זה תלוי מצב רוח. כמו כן, זה עודד אותי לקנות שום גבישי – מלאי התבלינים שלי מצטבר ממתכון למתכון והנה עכשיו יש לי כבר שום, פלפל, מלח, צ'ילי קארי וקינמון (הכינותי מראש). מי יודע, אולי יום אחד אמצא את עצמי עם אגוז מוסקט, שוו בנפשכם…

בחזית המאמץ הצמחוני, אכלתי השבוע בטעות עוף. כן, כן. איך, אפשר לשאול, אוכלים משהו בטעות? כמו שאמרתי, הימים עמוסים עד מאוד, מוחי אינו מה שהיה פעם, וטעמתי ממשהו של חברה בלי לחשוב פעמיים. רק לאחר מכן הבנתי את טעותי. תסכול, מרמור, וכו נרשמו בפרוטוקול, ואני נחושה מתמיד לא לטעות כך שוב.

על ארנבים וחיות אחרות – אתגר צמחונות

למה, בעצם, תמיד נותנים ארנב כדוגמא לחיה צמחונית?

מי, אני?

כלומר, כן, הם אוכלים ירקות. היה לי ארנבון שאהב מאוד ענבים ולצפות בו אוכל היה מקנה לו, בימים אלו, מעמד קרוב למעמדו של חתול אינטרנט, צמחוני כמובן. אבל עדיין, חיות צמחוניות רבות יש בעולם…

בכל מקרה, יצא שכפי שנראה לי הזכרתי קודם, בנובמבר לא אוכל בשר. מה שהתחיל כצמחונות מסתמן להיות פסקטריות (פסקטריות? פסקטריה?). הכיצד, בעצם?

אני לא אדם צמחוני. חשבתי על זה מספר פעמים, והגעתי למסקנה שאם הייתי צמחונית הייתי כבר נהיית טבעונית-שאוכל-דגים או משהו כזה. כל הנושא קצת בעייתי בעיני. ברור לי שיש בעיות בתעשיית הבשר והחלב כיום. ברור לי שמעורבת בה אכזריות.  ברור לי שצריכה לא מבוקרת וגידול כה מסיבי של בשר פוגע בבעלי חיים ואדם. על כל הנ"ל, במשך שנים, בערך מאז גיל חצי שנה, הנני קרניבורית.

עצלנות זו הסיבה האוטומטית ביותר (שבעיקר צמחונים לוחמניים משתמשים בה כנגד קרניבורים). למה להיות צמחונית כשאפשר לא? למה להסתבך עם מאכלים כל הזמן? למה להכניס את עצמי למצב בו אני אשב חסרת מעש בארוחות משפחתיות? בחיי היום יום, כיאה לסטודנטית דלת אמצעים, אני לא טורחת בכלל לקנות בשר. עצלנות אולי רלוונטית לאותם סופי שבוע אצל אמא, או באמת לאכילה בחוץ. אבל זו לא סיבה טובה במיוחד והיא לא נוכחת כל כך בחיי. באמת שלא קשה לי בלי בשר.

אולי זו פשוט העובדה שאני מאמינה שבאמצעים אחרים, אכילת בשר הייתה יכולה להיות לגמרי בסדר – אני לא חושבת שיש בעיה מהותית באדם שאוכל בשר. לא הייתי נמנעת מלצוד את הבשר שלי בעצמי, למשל, אם הייתי צריכה. אולי קל לי להתמודד עם חוסר הטבעיות שבמצב הנוכחי בגלל שאנחנו חיים חיים כל כך לא טבעיים מלכתתחילה.

 

חודש בלי המבורגר עלול להפוך אותך לאדם אחר, חגב.

 

ועם זאת, פסקטריות בנובמבר. הכיצד?

מדובר בעצם בסוג של הסכם. צמחונות מצידי, גמילה מעישון סיגריות של ידיד. הוא סיפר לי פעם שזה הדבר היחיד שגרם לו להצליח להפסיק ולו לזמן מה, וחשבתי לעצמי – גם הזדמנות טובה לבחון את העניין, וגם תוצאה טובה באופן כללי. סיגריות זה די בלאי בעיני, נזקים בריאותיים וכו. אז, בינתיים שישה ימים וסופרים.

הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא כמה אני לא שמה לב בכלל, בכל הנוגע לדגים. אולי בעקבות העובדה שבדת זה לא נחשב בשר, פשוט מצאתי את עצמי אוכל כריך טונה בלי לחשוב פעמיים. בשר שמתי לב מצוין – כולל התמודדות (שאני די גאה בה) מול ממולאים מבית אמא – עזרה מאוד העובדה שהיא קיבלה את העניין, אולי לא בהבנה אבל לפחות בהכרה שאני די נחושה בעניין (פלפל ממולא נהדר נטול בשר, מתכון בהמשך כשאני אכין לבד).

הדגים היוו אתגר. מסתבר, שהרבה יותר קשה לי לוותר על סלמון טוב מאשר על בשר בקר. אולי, שוב, מדובר בעניין מחשבתי – אני גם רואה פחות בעיה באכילת דגים ובעיקר פירות ים למיניהם כמו צדפות וכו.

 

הידעתם? מאכל נפוץ בברצלונה הוא ארנבת בשוקולד מריר.

 

בכל מקרה, זה השבוע הראשון. נראה איך יתקדם מכאן. האם אשבר תחת לחץ חברתי? האם אצתמחן לצמיתות? האם אזנח מוצרי חלב בכלל וגבינת עיזים (נסו כריך גבינת עיזים, אגסים, אגוזים ו/או צימוקים. זה מצוין.) ושוקולד איכותי בפרט? ימים יגידו. בכל מקרה, לי מעניין בינתיים.

גרנולה!

אתחיל בטרוניה על משהו שאפילו לא אתן לו את  הכבוד להיות בכותרת של הפוסט הזה.

סופגניות.

סופגניות, ותודה לוויקיפדיה. הסופגניה שלי, שקניתי בפרץ של חולשה (מאפיה מול הבית זה לאו דווקא טוב), נעלמה באופן מחשיד לפני שהספקתי לצלם אותה. הממ.

התחילה מעין אופנה כזאת להתחיל למכור סופגניות ברגע שחגי תשרי נגמרים. למה? אני משערת שבגלל שסופגניות זה מגניב וטעים ושווה קנייה וכסף וכאלה. אני לגמרי מסכימה עם מגניבותן של סופגניות. אבל בחשוון? זה לא לעניין. מה קרה ללחכות לסופגניה, לשמוח כשהיא מגיעה, להרגיש איזו יחודיות, משהו? למה אי אפשר פשוט למכור דונאט ולא סופגניה עד שמגיעה תקופת חנוכה? ואז, אגב, אני אשמח לקבל את הסופגניות האיכותיות שלי בגודל נורמלי, לא את שלושת הסנטימטרים שרולדין,למשל, מציעים בשנים האחרונות. ולא, לא אכפת לי קלוריות. תודה. בעיקר אם באמת היו סופגניות רק בחלק קטן מהשנה.

אוף.

שנית, אני שמחה לבשר שנתקלתי בגרנולה הטעימה בעולם*.

גרנולת רפאל עם חלבה ותמרים, מדגמנת במקום הקבוע מעל למקרר. Om nom nom.

כבר זמן מה שאני צורכת גרנולה. כשמתרגלים לזה עם יוגורט זה הופך לשגרת יום כזאת, וזה כיף שיש בבית. יש המון סוגים והמון חברות שמייצרות וקל למצוא גרנולה פשוטה בכל סופר אפשרי. יש אפילו באריזות של קילו אצל מוכר החגורות בשוק מחנה יהודה. ברצינות**.

את הגרנולה של רפאל מצאתי במכולת שמול ביתי. היא אורגנית, אבל לא בגלל זה קניתי אותה. בהתחלה קניתי אותה כדי לנסות משהו חדש ולנסות לפנק את עצמי – במחיר של 24.90 ל-350 גרם הייתי משוכנעת שזה יהיה קטע חד פעמי. הטעם הוכיח לי אחרת. היא מגיעה בשקית נייר חומה, שזה כבר חמוד. בצד יש כיתוב של "אנחנו שמים בגרנולה שלנו רק דברים שאפשר לצייר" והכל בפונט נהדר ומתאים להפליא (כן, פונטים זה חשוב!), עם ציורים וכיתוב של… כל מה שהם שמו בגרנולה (ואהבה. שאולי הם גם שמו בגרנולה, אבל על הקיטשיות של זה אני מוותרת רק כי השאר כל כך מוצלח.).

החלק הטוב באמת מתחיל כשפותחים את השקית ושואפים מהריח הנהדר שבוקע מהשקית, ומגיע לשיא בטעם (שצריך להגן עליו היטב ע"י סגירה מוצלחת של השקית) ובפריכות. תמרים. גרעיני חמניות. וחלבה. הו, חלבה… זה רק חלק ממה שיש שם. וזה, הו כל כך טעים…. אני אנסה מתישהו גם טעם אחר, בינתיים, אני חוששת שאני מכורה.

———————————————————————————————————————————————————-

* אתם מוזמנים להפנות אותי לדוגמאות סותרות. אני לא חושבת שיש דבר כזה יותר מדי סוגים של גרנולה מצוינת.

** היא עולה בערך 28 ש"ח לקילו, ומקורות מהימנים מסרו לי שהיא סבירה לגמרי אבל לא טעימה במיוחד. כמו כן, על האריזה יש תמונה שנראית כמו הכלאה של רב וג'יני. חיסרון או יתרון? לא ברור.

לא אעשה את זה בבית

לפני שנתחיל, הנה משהו אופטימי כדי לאזן את הפסימיות הכללית של הפוסט הזה.

נראה סביר, נכון? זה כי זה מוויקיפדיה.

עכשיו, מספר עובדות חשובות לגבי המטבח בדירתי.

האחת, הוא כשר. חשוב לי שהמטבח שלי יהיה כשר כי יש לי לא מעט חברים דתיים שאני רוצה לארח מתישהו, וכי אני רגילה למטבחים כשרים אז זה ממש לא מפריע לי.

השנייה היא שאין לי תנור. אין לי אפילו טוסטר אובן.

ניתן להבין איך שני אלו, בעיקר השני, מצמצמים את אופציות הבישול שלי, בעיקר עד שאני אשיג תנור. אבל לא אחת כמוני תירתע מניסיון להכין משהו לא משעמם לאכול, וכך אירע מקרה שבשבוע שעבר ניסיתי להכין ניוקי. לא, לא את הניוקי עצמו. בוא לא נגזים. בפעם האחרונה שניסיתי את זה, ובכן… מזל שהייתה לי תוכנית גיבוי (שכשלה, אבל הייתה אכילה ברמות מסוימות). הלכתי לסופר הקרוב למקום מגורי וקניתי מצרכים לרוטב שנאמר לי שהוא טעים וניוקי של אסם. הוא היה פרווה. ניוקי אמור להכיל פרמזן. זה היה אמור להוות נורה אדומה וזה אכן היווה, והתעלמתי ממנה בעליצות, כולי תקווה לאוכל לא משעמם. הכנתי ניוקי מוכן בעבר, והייתי מרוצה מאוד. הפעם, ניסיתי ברוטב שאינו עם שמנת.

התחלתי לחתוך בצלים לרוב לרוטב. פעם שעברה שחתכתי בצל, הידיים שלי צולקו בריח בצל לכמעט שבוע. החלטתי לנסות משהו קצת מייגע ולכסות אותן בשקית ניילון. עבד היטב, מומלץ בחום.

הרוטב עצמו לא יצא משהו, ולכן לא אטרח לספר עליו. הוא לא היה מיוחד במיוחד, עגבניות קצת צ'ילי בצל פטריות עגבניות וכו, ושפכתי בטעות הרבה יותר מדי צ'ילי שבדיעבד מסתבר שלא הצלחתי להוציא כמו שצריך. חריף מאוד, ולא משהו. בכל מקרה, ניתן לדמיין שהיה אמור לצאת לי משהו בסגנון הזה:

נראה סביר נכון? זה בגלל שזה מבנק תמונות חינמיות.

הניוקי עצמו אישר את הנורה האדומה של קודם. הוא אמור לצוף, אתם מבינים. הנה הניוקי לאחר 4 דקות הבישול המובטחות מאחוריי האריזה:

ילדים יקרים, עזרו למצוא את הניוקי בתמונה וצבעו אותו בצבעים עליזים

לא אלאה אתכם בתהליכים. אבל הניוקי היה די דוחה ואפילו הריח לא משהו. אראה לכם את התוצאה העגומה:

טושטש מפאת התחשבות בציבור. לפחות העגבניה נראית בסדר.

מסקנות:

1. לא אקנה עוד ניוקי של אסם. הכנתי בעבר של חברות אחרות ויצא בסדר, אבל זה היה נוראי.

2. עגבניה זה אחלה פרי

3. כשהזמנים קשים, עדיף להכין אלפרדו

4. בהחלט יש מצב שאקנה כפפות ניילון להגן על עצמי מריח בצל באופן יותר נח

5. ממש צריכה לקנות צלחות אמיתיות…

 

דבר אחרון – יום שני בערב, הפגנה נגד חוק האברכים. זה חשוב מספיק בעיני כדי לציין את זה כאן. אירוע בפייסבוק כאן או כאן. אני מודה שלא ממש הבנתי את ההבדל…