יום כיפור הולך וקרב, והגיע הזמן להתוודות. כן, כן. אך אני חטאתי. חטאתי לקולינריה, לשכל הישר לגופי והאומלל שצריך לשרוד את חטאיי – אז הנה שלושה מהם, כי על אף שכנראה אמשיך ואחטא, בכל זאת, יום כיפור וכאלה.

 

1. במבה אדומה

במבה אדומה. רק עכשיו שמתי לב שקוראים לה "במבה מתוקה".

אח, במבה אדומה. זה מתחיל בכדורונים שמלכלכים את הידיים בפירורים עם צבע מאכל שאת מקורו אנחנו לא רוצים לדעת. ממשיך במתיקות שאפשר לטעון שמזכירה בערך אולי לפעמים תות רדיואקטיבי, ומסיים באותו טעם לוואי ייחודי ובלתי ניתן להגדרה שמסכם את כל העניין. זכיתי, בעוונותיי, לטעום אפילו גלידה בטעם במבה אדומה – מה שגרם לה להיות כל כך דומה היה בדיוק אותו טעם לוואי יוצא דופן. בקיצור, אין מילים בפי. פי מלא בבמבה אדומה.

 

2. סירופ תעשייתי לפנקייק

אני אוהבת מייפל. אני גם אוהבת שוקולד. אני מתכוונת למייפל ושוקולד אמיתיים, האחד מקנדה והשני מאיפה שזה לא יהיה שהביאו ממנו את פולי הקקאו שמהם מכינים את השוקולד שיצא לי לאכול במהלך חיי. אבל, לפעמים, יש משהו מאוד מספק בלאכול פנקייק עם סירופ תעשייתי, כזה בו אפשר כמעט לדמיין טעם של… נפט עם סוכר? לא ממש ברור. שוב, גם פה מה שקונה אותי הוא טעם הלוואי. נוראי, אבל כה מושחת. נקודת השפל היא אותו בקבוק פלסטיק, שתמיד, אבל תמיד, יהיה בשלב זה או אחר דביק וכנראה שגם תקוע. אבל עדיין, מה משתווה לאותו זרזיף מבריק ומטריד כאחד של אותו נוזל צמיגי ומתקתק?

 

3. סוכריות גומי

דובוני גומי = גומונים!

אין, פשוט אין על סוכריות גומי. הצבעים העזים, המרקם הצמיגי, הטעמים שלעיתים הם ברורים באופן מטריד ולעיתים ממש אין מושג מאיפה הם הגיעו. הקטע הזה בו קונים אותם במשקל ואוכלים ואוכלים עד שיש בחילה מטורפת וחייבים להפסיק, ואז הבחילה עוברת וממשיכים שוב, ואז היא חוזרת, וחוזר חלילה. סוכריות גומי גורמות לי להרגיש כמו ילדה קטנה שוב, ואני לא מתכוונת במובן המצולק והמזועזע מזוועות העולם הנפרסות לנגד עיניים תמימות, אלא במובן הכיפי והשטותי. מלבד זאת, עצם העובדה שכתבתי את הערך הזה גרם לי לחפש לו תמונה, ובעקבות כך למדתי שהמילה לדובוני גומי בעברית היא גומונים! נהדר! נפלא! טעים! כנראה שמסרטן!

 

עד כאן לבינתיים. יש לי עוד כמה סטיות מזון, אבל צריך להשאיר משהו ליום כיפור הבא, לא? צום קל וגמר חתימה טובה לכל קוראיי אשר מרגישים שזה רלוונטי עבורם. בפוסט הבא – מנה צבעונית עונתית וטעימה במיוחד. כן כן, מתכון! טוב, בערך.

7 comments on “חטאים”

  1. נהדר! גם לי יש לא מעט חטאים קולינריים עליהם אני מתוודה מעת לעת. הנורא מכולם לדעתי הוא גביניות ורוגלעך מהסופר. הכי טראשי.
    חג שמח!
    נטלי

  2. אז ככה (אה, קודם כל היי, כי אף פעם לא הגבתי אצלך עד כה. היי!):
    1. במבה אדומה אני חושבת שאכלתי כמה פעמים בחיי, אבל לא ברמה שאני מרגישה צורך להכניס אותה לרשימת החטאים שלי. במבה רגילה ו/או במילוי נוגט בשבילי, תודה. אה, נתתי גם צ'אנס לקורנפלקס במבה בזמנו, אבל זה דעך מהר מאד.
    2. סירופ מייפל – לגמרי לגמרי לגמרי!
    3. איזו מילה נפלאה זו גומונים. ואיזה דבר נפלא-זרחני-לא-באמת-טעים-אך-עם-זאת-ממכר זה דובוני גומי. לא מזמן נשארתי בעבודה עד די מאוחר עקב שיחת ועידה שנמשכה ארבע שעות. הייתי רעבה (אוקיי, גם קצת משועממת), אז במשך שלוש שעות וחצי מתוך הארבע אכלתי קערה שלמה של דובוני גומי, לצד קערה זהה בגודלה של בייגלה. זה היה נורא: כל פעם שהתחילה לי בחילת כמה-זה-מתוק-כמה-צבע-מאכל-יכול-להיות-שזה-נהיה-זרחני-יותר-מרגע-לרגע? לקחתי חתיכת בייגלה שהרגיעה אותי, עשתה לי קצת מלוח בפה ואפשרה לי להמשיך לבלוס. כמובן שכל פעם שאחת הקערות התרוקנה, מישהו מהנוכחים בחדר דאג למלא אותה. ואני דאגתי לרוקן. עבודת צוות אמיתית.

    ואפרופו גביניות סופר – אני מתה על בורקס סופר. אבל רק המשולשים. ואני בכלל נגעלת מגבינה באופן עקרוני ולא אוכלת אותה בשום צורה, רק בפיצה ובבורקס אני מעמידה פנים שהיא לא קיימת.
    התנצלותי הכנה על התגובה הארוכה. אני לא יודעת לקצר. זו מחלה.

  3. שמעתי שמתוודים פה על חטאים קולינריים. אז קודם כל, התיאור שלך על צורת אכילת הגומי היא כל כך מדוייקת. יש בה איזו אמת אנושית אוניברסלית שנגעה בנימי נפשי.
    חוץ מזה אני מתוודה על שורות שוקולד מריר שנטבלות לתוך צנצנת חמאת הבוטנים, וסנדוויצ'יי נוטלה, גבינה לבנה ופתית. זה כמו עוגת גבינה ושוקלד. ו-2/3 מהמרכיבים בריאים, אז הרוב קובע שזה בריא. כך שבעצם אין צורך להתוודות על כך. הא.

השאר תגובה