אני קוטעת את רצף הביקורותמתכונים בבלוג זה כדי לנסות ולחלוק מספר קישורים. שימו לב, חלקם מכילים תוכן קשה לצפייה. המשיכו תוך הפעלה מסיבית של שיקול דעת!

אני אוהבת אוכל. אבל כגיקית שכזו, אני אוהבת גם את האינטרנט. והאינטרנט, מה לעשות, נוטה להוות מקום למגוון רחב וצבעוני של אנשים פרועים והזויים. חברו את הנתונים האלו וקבלו שלל דברים שלאו דווקא מעוררים תיאבון, אבל בהחלט פורצים גבולות.  החיבה הזאת הפכה לתחביב קצת מסוכן, תחביב שמביא אותי לשקול את הזמנתו לארץ של הדבר הזה, הלא הוא דובון הגומי הגדול בעולם.

אבל, אתחיל בהתחלה.

אני חושבת שהרומן שלי עם מזון מזעזע (ורוב עתיר שומן וקלוריות) מהסוג בו בוהים אבל לאו דווקא רוצים לאכול החל מ-This is why you`re fat ז"ל.  עם סיסמא מדויקת – Where dreams become heart attacks, היה זה הוא אשר הביא לידיעתי את פיצוץ הבייקון, אשר חזיתי בניסיון להכין משהו כשר בדמותו. הוא הראה לי את הפיצהעוגהאחר מטוגנת בשמן עמוק ומצופה בשוקולד, את ההמבורגר בתוך הדונאט במקום לחמניה. הו, אלו היו הימים. די היה להביט בתמונות ולתהות – האם תאבוני מתעורר או שמא לא ארצה לאכול יותר כלום, אף פעם? אך האתר ירד, הוחלף במשהו לא ברור, ואנחנו נשארנו עם ספר שלא באמת נטרח לקנות.

בינתיים היו כל מיני בלוגים אחרים. Epicute שפעם היה עצמאי ואז הטמיע את עצמו באתר אחר, אבל נשאר אותו הדבר בעצם – אסופה של אוכל שנראה חמוד. Fancyfastfood, אנשים שלוקחים מזון מהיר ומחפשים אותו לגורמה. אבל לא שם מצאתי תחליף הולם. יש שם לעיתים אוכל שבאמת מעורר תאבון. איפה האימה והזעזוע? זה פשוט לא היה זה.

אך אל חשש! כמו המעבר משחור לבן לצבע, כמו הגל התלת מימדי, כך גם נמצאה אופציה אחרת ומזעזעת הרבה יותר שתמלא את הבור חובב הכולסטרול בכל אחד מאיתנו. שכן למה להסתפק בתצלומי סטילס כשאפשר לעבור לוידאו? וכך הגיעה הקבוצה Epic Meal Time, עם מימון לא ידוע, מוזיקה דרמטית (מאוד), מד קלוריות שמתעדכן לאורך הוידאו והמון המון בשר – בעיקר בייקון. האנשים האלה חולים. באמת. לא מומלץ לחולי לב, או לפניאחרי האוכל. אבל יש משהו מאוד מצחיק בטירוף שלהם, גם אם דוחה. נימוסי שולחן ממש לא תמצאו שם.

אם אחרי שראיתי את הסרטונים של הקבוצה הזו היו שואלים אותי "מה הלאה?" לא הייתי מוצאת מענה. אבל לקבוצת טבעונים אי שם הייתה תשובה ברורה – תגובה, פארודיה, והוכחה – לא צריך בשר כדי להיות אפיים. כך הגיעו הסרטונים של Vegan meal time, והו כמה שהם עמדו במשימתם. הפולנייה שבי מזועזעת מהרזון, אבל מלבד זאת הם מתבלים את סרטוניהם בלא מעט שנינות, ולא נותר דבר מעבר לצחוק פרוע כשרואים מה הבחורים האלו עושים עם כמה גזרים, רוטב סויה והרבה ויטמינים. אה, ובלנדר. מזעזע.

בנוסף לאלו, החנויות אף הן לא נשארו חייבות. במקביל לזעזוע של הבלוגים והוידאו-לוגים הנ"ל, חנויות ברשת רוצות לשדר מסר קצת אחר – גם אתם יכולים. בין אם זה שיקויי אנרגיה שפונים לגיימרים שבינינו, דם של זומבים, וכל מיני דברים שקשורים לבייקון ולאו דווקא אפשר לאכול (שחלקם נפוצים למדי גם ב"עולם האמיתי"). האינטרנט אוהב בייקון. מי לא, בעצם?

ואז, כמובן, מגיע היום בו מישהו ממציא את דובון הגומי הגדול בעולם. שילוב מצוין של ממתק ואפיות, שמהווה יציקה אחת נפלאה של 12,000 קלוריות. או 4,000, אם אתם מסתפקים בתולעת גומי במקום. אני רואה את עצמי, בסעודה חגיגית, מניחה צלחת עם דובון שכזה ופורסת אותו לסובבים. כמו חג ההודיה, רק בדובון מגומי. עכשיו, אני אוהבת דובוני גומי וסוכריות גומי בכלל. זה סוג של משהו שאני לא ממש גאה בו, אבל ככה זה. סוכריות גומי גורמות לי להרגיש כיף מיידי שכזה. יחד עם בחילת מה, די בלתי נמנעת. המחשבה על דובון שמכיל בתוכו 1400 (!!!) דובונים קטנים, היא ממלאת אותי חדווה, וחרדת מה. אבל, אני משערת שזה רוב הכיף, בעצם.

עד כאן להיום, בהמשך – חלב דל לקטוז, מסטיק בטעם קרח (האמנם?) וכמובן, החיים ללא חמץ זמין. שיהיה לכולנו לילה טוב, וחג שמח (וכשר. או לא כשר. איש באמונתו יחיה וכו').

3 comments on “אוכל שעובר את הגבול – שלל קישורים”

השאר תגובה