יש המון פוסטים באמתחתי, וזמן מועט לכתוב. ואם זאת, יש דברים שדורשים התייחסות מהירה, בטרם יחלוף הרגע, הזכרון יתעמעם, הטעמים ידהו ועסיסיות הבשר תהפוך לערפל אושר מנומנם בנבכי מוחי. יש מקומות שצריך לכתוב עליהם בלי לחכות יותר מדי, כמו קאבלייר, אליה יצאנו, א' ואני, כדי לחגוג את יום ההולדת שלי.

הגענו בשבע בערב. המסעדה שוממת. חלונות גדולים ודממה קצת יוצאת דופן. אנחנו מתיישבים, מבקשים מים, ומזמינים.

לראשונות, הוא הזמין אספרגוס ואני טרטר טונה אדומה מהמנות שלא היו בתפריט ושנינו חלקנו רביולי סרטנים.

הטרטר הפתיע אותי. לרוב, יש אלמנט חמוץ כלשהו בטרטר. מיץ לימון, נתקלתי אפילו ברימונים. כאן – לא. תיבול, שמן זית ומעל – קוויאר כלשהו, מתפצפץ בפה ומגלה חריפות עדינה. שונה מהרגיל – ואם זאת, מצוין.

רביולי הסרטנים לא נפל ממנו, והתהדר בטעם סרטני חזק ביותר. זה הדבר הכי אינטנסיבי שהיה בה. מומלץ לחובבי הסרטן, מאוד לא מומלץ לכאלו שלא. המלצרית אף היא ציינה את זה, ובזמנו חשבתי שזו המלצה מיותרת שכן אנחנו יודעים לקרוא, ואם זאת. טעם סרטני חזק ביותר.

בעודנו אוכלים את מנותינו, השמש שקעה לה. המלצרית, כתגובה, עמעמה את האור. למה, לכל הרוחות, צריך להיות חשוך במסעדות? למה?! הרי, פה ושם אני מוצאת את עצמי  די רוצה לראות את האוכל שלי, שלא לדבר על להיות מסוגלת לצלם אותו ואני בטוחה שאני לא היחידה. בכל מקרה, תמונות המנה העיקרית שלי הובאו אחרי ניסיונות נואשים של תיקוני תאורה אגרסיביים בפוטושופ. אבל לא יכולתי שלא לנסות, כי המנה העיקרית פשוט הפילה אותי.

התכוונתי להזמין פילה דג כלשהו עקב המלצה נלהבת ומלאה אנחות מחברה, אך כשעיינתי בתפריט נתקלו עיני בטורנדו רוסיני -מנה קלאסית משהו של פילה עגל כשמעליו כבד אווז, ברוטב מתקתק של יין אדום – מיד שיניתי את דעתי והזמנתי אותו.

כך הגיעה המנה הזו. נתח מבטיח של בשר עסיסי,  הכבד מבהיק לו מלמעלה, והכל נח על טוסטון מבודד בתוך רוטב מבריק אדמדם. ובצד – מעין מחבת מתכת עמוקה מיושנת שכזו, מלאה בפירה קרמי במיוחד.

נגיסה אחת מכל זה, ושכחתי את עצמי. בקושי הצלחתי לטעום מהמנה של א' (שהייתה מצוינת, אם כי בשלב זה לא ממש היה אכפת לי). התמכרתי לטעם ולטקס, לעסיסיות, לטעמים המתוקים.

הבשר היה אדום, בדיוק כמו שאני אוהבת. הרוטב הלם אותו באופן מושלם. הכבד היה שמנמן ורך. הפירה היה ממש קרם והתאים להכל נהדר. מדי פעם שמתי לב למליחות מפתיעה ומענגת – והבחנתי במלח הפזור מעל נתח הפילה. הכל היה מושלם, עד לפרט הקטן הזה. אני חושבת שאוכל להצהיר בכנות שמעולם לא נהניתי ממנת בשרית כמו מהמנה הזו.

לאחר מכן, הגיעו הקינוחים. שוקולד וולקנו (פונדנט) וואשרין פירות אדומים לי. ניסיתי להבין מה ההבדל בין ואשרין לפבלובה. נכון לעכשיו, לא מצאתי אחד מלבד זה שנראה שואשרין אפשר, באופן מסורתי, להכין ממרנג אגוזים (בשני המקרים מתואר מרנג עם פירות. אולי יש דקויות כלשהן בקרם המצורף. למעוניינים, מאמר בנושא. עד כאן פינת ההשכלה הקולינרית.) . בכל מקרה, היה טעים. אבל הבשר, הו, הבשר…

זו מן הסתם לא מסעדה שאני רואה את עצמי חוזרת אליה בקרוב בהיותי בעלת תקציב סטודנטיאלי והאמת שגם לבעלי תקציב שאינו סטודנטיאלי אין ספק שהיא יקרה. אבל בתור מקום חגיגי במיוחד לחגוג בו אירוע, בפרט בירושלים, המקום שווה ביותר.

קאבלייר, בן סירא 1, ירושלים.

3 comments on “קאבלייר”

  1. וואוו. אני חושבת שזה תיאור הבשר (ובטח התמונות) הכי חי שקראתי אי פעם. שאפו.
    אני חשה צורך עז לבדוק את המקום הזה 😉

  2. האור המעומעם קשה אף לאנשים שאשכרה רוצים לקרוא מה כתוב בתפריט, באותיות הקטנות של התוספות הרשומות כהערות שוליים משום מה, ואפילו בברכות יום ההולדת שהביאו איתם לכבוד הארוע. האם מחאת פייסבוק תעזור כאן?

השאר תגובה