קטגוריה: כל הקטגוריות כבר תגים, הסמטאות כולן שלי.

ברוהאוס הגולן

בשבוע האחרון מצאתי את עצמי, שוב, במילואים. באחד הלילות האחרונים מצאנו את עצמנו, אני וא', משוטטים בירושלים ומחפשים משהו לאכול. זה היה קשה משחשבתי. מגיעה נקודה במהלך ערב בה אני נהיית בו בזמן מאוד מאוד רעבה ומאוד מאוד בררנית. הלכנו לאיזור של השילוש הלא קדוש, כלומר לרחוב הלל, שם היה ברור שאני אמצא משהו לאכול. לא ממש היה ברור מה יאכל א'.

בעודי שמה פעמיי לג'חנון בר, א' פונה ונכנס לגומחה שאיכשהו לא שמתי לב אליה מעולם. לא ברור איך, האמת. אולי קסמו של הג'חנון בר פועל חזק כל כך על אלו מאיתנו שאוהבים אותו עד שאנחנו מאבדים את יכולת הראייה שלנו למקומות חדשים או אחרים. בכל אופן, הלכתי אחרי א' ומצאתי את עצמי בברוהאוס הגולן. הוא התחיל לעיין בתפריט, אני רק הצצתי. הג'חנון קורא לי.

"איך הסטייק שלכם?" שואל א', והמלצרית החביבה עונה לו שזה הסטייק הכשר הכי טוב שהיא אכלה. "אבל את עובדת כאן," אמרתי לה בחיוך "אנחנו לא יכולים לסמוך על זה." היא קצת נפגעת ועומדת על שלה. א' מזמין את הסטייק. אחרי הרמת גבה מצידה על עניין הג'חנון, אני מחליטה לזרום ומזמינה המבורגר.

אמא שלי לימדה (ועודנה מלמדת אותי) דברים רבים. את אחד מהם אני זוכרת במיוחד. היה זה כשהייתי ממש ילדה, רכה בשנים. "הדר," היא אמרה לי בסבר פנים חמור "כשאת מזמינה בארץ סטייק, תמיד תזמיני אותו מדיום ריר. אנשים כאן לא יודעים מה זה מדיום ואת עשויה לקבל סוליה אם זה מה שתבקשי." נצרתי את המסר הזה בליבי ואכן בורכתי במהלך חיי בסטייקים עסיסיים ונוטפים. אך עם הזמן חשתי שינוי מסוים. אותה פרנויית סטייקים שאימי לימדה אותי עדיין הייתה רלוונטית במקומות מסוימים, אבל נראה שהמושג "מדיום" התחיל להתקבל בלשונו. הורדתי קצת את ההגנות. הרשיתי לעצמי לחיות במושגים יחסית מפונקים בהם טבחים ידעו מדיום מהו.

אולי זו הסיבה שא' הזמין את הסטייק שלו מדיום. לעולם לא אדע מה חלף בראשו. זה לא חשוב מספיק בשביל שאשאל. אבל על אף שלא נחתה על שולחננו צלחת וסוליה עליה, בעת החיתוך היה ברור ששמץ צבע אדום אין שם. א' טעם, אמר שזה טעים, הצהיר שזה אינו מדיום, וקרא למלצרית. צפיתי באימה בעוד היא התקרבה אלינו, מקווה שא' יהיה עדין.

אדום. כי היה חשוך מכדי לצלם עם הסלולרי. הבלוג הזה מוציא ממני חוצפה מודחקת, אני אומרת לכם.

"הכל בסדר?" היא שואלת

א' מביט בה, היא מביטה בו. אפשר לחתוך את השקט בסכין הבשר על השולחן.

"זה הסטייק הכשר הכי טוב שאכלתי." הוא מהנהן ומחייך אליה. היא מחייכת חזרה.

ההמבורגר שלי היה טעים אף הוא, ועשוי דווקא במידה שביקשתי. הצ'יפס מגיע כחתיכות עגולות מטוגנות של תפוחי אדמה, וטעים ביותר. המחירים קצת יותר יקרים מאלו שבאתר – הסטייק, שמגיע עם תוספת, עלה כזכור לי 89 שקלים, וההמבורגר שלי 45. תוספת צ'יפס עלתה שמונה שקלים, אבל כאמור הוא טעים אז אני מרגישה די שלמה עם ההוצאה הזאת. סך הכל התרשמתי שמדובר במקום קטן, נחמד, כשר ולא יקר מדי לאכול בו, עם בשר מוצלח למדי. אם לא היו לידו ג'חנון בר ואיבו, כנראה שהייתי מוצאת את עצמי שם לא מעט בשנה הקרובה, ועדיין אני סבורה שעוד אשוב אליו.

בפינת הלינקיאדה, מתכוניישן הוא בלוג אהוב עליי מזה זמן רב, של דניה ודיאנה – צלמת וסטייליסטית מקצועיות, בהתאמה. היה לי העונג להיות בסטודיו של דיאנה, ואני עוקבת אחרי הבלוג באדיקות ונהנית מכל מילה וצילום.

מכיוון שאולי זה היה קישור לא מקורי במיוחד, הנה אחד קצת יותר שנוי במחלוקת וממש לא משתווה ויזואלית – לפחות לא ברמת החיוביות האסתטית. Cake Wreacks הוא בלוג שאוסף תמונות של עוגות שיצאו רע. ממש רע. זה כמעט קשה לצפייה – אבל כל יום ראשון הם מפרסמים דווקא Sunday Sweets – עוגות מוצלחות במיוחד שלפעמים די מפצות על הזוועה של מהלך השבוע. לפעמים.

בלוגולדת שנה

היום לפני שנה פרסמתי את הרשומה הראשונה בבלוג. אז עוד לא ממש הפצתי אותה ואפילו לא ממש ידעתי לאן כל הבלוג הזה הולך. בעיקר רציתי משהו שייתן לי מוטיבציה לעשות שלושה דברים: לכתוב, לבשל ולצלם.

מהבלוג הגעתי לכתוב קצת ב"ירושלים סיטי", ומשם להתחיל, ממש לאחרונה, לצלם למטבח של גליה ולבקר בקצת סדנאות שם. בין לבין הגיעו תהיות על המשך חיי ומה אני רוצה לעשות בתור צלמת לעתיד ואפילו כמה ביקורים אצל צלמי מזון של ממש. האמת היא שלושת הדברים המקוריים שהצבתי לעצמי כמטרה חוו עליות וירידות שונות – לבשל אני עוד לא ממש יודעת, אבל אני כבר לא נבהלת מסכיני מטבח ונראה שאף הם מתחילים לחבב אותי קצת בחזרה, או לפחות לתקוף אותי קצת פחות. אני לא מצלמת הרבה כמו שהייתי רוצה (הרבה פחות למעשה), ובהחלט הייתי רוצה לדעת לערוך את עצמי טוב יותר. אבל אני כן מלקטת מתכונים פה ושם ובאופן אירוני משהו כבר לא ממש אוכלת הרבה מקופסאות שימורים. פתאום גם גיליתי שאני בודקת סטטיסטיקות סדרתית ומשגעת את א' על כל לייק חדש בפייסבוק של הבלוג כי הבנתי שעל אף נטיותיי הקודמות להתכרבל בקונכייה פולנית וחשוכה, אני ממש אוהבת שיש לי קוראים, בפרט כאלו שאני לא מכירה. לאחרונה אפילו פתחתי את קולמוס, בלוג ללא המעקה הנוח של כתיבה לפי נושא. עד כה "לילות שימורים" העניק לי הרבה כיף. הכרתי המון מקומות חדשים, ברשת ובמציאות, ושזפתי את עיניי בכמויות בלתי נתפשות של תמונות של אוכל. סלחו לי על ההשתפכות הקלה, אבל לפעמים, כך נראה, יש ערך לא צפוי לדברים.

לא ממש הספקתי להשקיע בפוסט הזה כמו שרציתי, עם כל המילואים ומעבר הדירה וכזה הכל קצת התעכב והתבלבל (בעיקר חבל לי על הוידאו *"Leave Eyal Shani Alone" שהיה אמור להעלות ליוטיוב ולהקנות לי מיליוני צופים, תהילת עולם, או לכל הפחות כמה עגבניות שמחות. זה והעוגה שממולאת בעוגה שממולאת בעוד עוגה. היכל התהילה של האינטרנט ייאלץ לחכות לי עוד קצת. אבל זה שאין בפוסט הזה תמונה זה פשוט פשע. לא הצלחתי להביא את עצמי לשים פה סתם חתול רנדומלי…)

בכל מקרה, רציתי לנצל את הבמה האינטרנטית שיצרתי לי ולהודות לכל האנשים שסבלו את השבוע בו חיפשתי שם לבלוג (כי om nom nom היה תפוס), אלו שסייעו לי לאורך השנה הזאת, לכלי המטבח האומללים שלי, לאמי שהביאני עד הלום וכמובן, לכם הקוראים. בלוגולדת שמח לי. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת. א' הזמין אותי לארוחת ערב, באופן הולם משהו.

______________________________

* אתמול, לראשונה, ראיתי מאסטר שף ואני חייבת לציין שברוב המקרים מה שאייל שני אומר נשמע ממש רלוונטי, גם אם פואטי. זו לא אשמתו (אני חושבת) שיש לו קול כזה צרוד ודרמטי, ואני די אוהבת פואטיקה באופן כללי, גם אם הוא קצת לוקח את זה לרמה אחרת. לפעמים, באמת הלחם משווע לרוטב של הקציצות. לפעמים, עגבניה באמת סובלת מזרות מסוימת. בכל מקרה, הרבה ממה שהוא אומר הגיוני ואילולא תקרית הצ'יפס ייתכן והייתי מחבבת אותו ללא סייג…

** זה לא ממש פוסט סטנדרטי ועל כן פינת הקישורים תחזור אלינו החל מהפוסט הבא.

פסטה בסטה ועוד קצת שוק

התחלתי לכתוב כאן לפני אי אלו פוסטים על "פסטה בסטה", מיני מסעדת פסטה בשוק מחנה יהודה. בזמנו, חשבתי שתהיה להם ביקורת מצוינת ורק רציתי לטעום עוד דברים לפני שאכתוב אותה. מאז עברו באמת כמה חודשים וטעימות מוצלחות יותר או פחות (אני עובדת ממש קרוב לשוק, כך שזו נוח. מצד שני, זו אחת הסיבות שכל התמונות כאן הן תמונות סלולרי) – אבל מה שבאמת הרס את חוויית המקום בעיני הוא לא אחר משינוי אריזת ה- take away שלהם.

מה לאיכות המזון ולאריזתו, תוכלו לשאול. אז קודם כל, אריזה זה חשוב. היפנים כבר מזמן הפנימו את זה (ומי שלא מכיר בנטו מהו, אני ממליצה להכיר), ואצלנו טרם. דבר שני, מה שפסטה בסטה עשו ביאס אותי במיוחד כי הם בחרו לעבור מאריזת פלסטיק רגילה, שאמנם לא מצטיינת באסתטיקה יתרה אך עדיין משרתת את מטרתה נאמנה, לאריזת קרטון שמזוהה עם אוכל אסייתי. זה לא סתם קצת פחות (האמנם?) פסטה, זה דיסוננס של ממש.

פסטה מחיטה מלאה, עם "ארבעה גבינות וגעגוע" ובטטה. רק מהשם התמלאתי נחת. אבל למה הקרטון הנוראי הזה?

לא בכדי היפנים מקדישים כזאת צומת לב לאריזות המזון שלהם, שכן הערכים המסורתיים של יפן מושתתים בין השאר על הרמוניה. אולי זה יישמע קצת מוגזם, אבל במקרה הזה זה פשוט צרם לי.

מעבר לזה, המקום נחמד, מתברך בתפריט חביב ואם אתם בשוק ולא לוקחים אוכל לעבודה בקופסה, זו אופצייה פשוטה, זולה ונחמדה ביותר. הפסטה עצמה טעימה ואני מאוד אוהבת את האופצייה לכזו מחיטה מלאה, את רוטב ארבעת הגבינות די אהבתי למרות מעט מרירות, פסטת הסלק מוצלחת מאוד בעיניי אבל ממש דורשת תוספת (שכמובן, מעלה את המחיר) ואת הפסטו האדום האמת שדי לא סבלתי עקב יותר מדי שמן. בכל מקרה, התפריט לפניכם. יש גם באינטרנט, אבל כולנו יודעים שלוח מחיק זה הרבה יותר מגניב.

אם כבר דיברנו על שמן, החלטתי לנסות, במקום להזמין את קופסאות הקרטון הנ"ל, את הפישאנדצ'יפס הצמוד למקום והזמנתי את פישבורגר (48 ש"ח לבורגר מלוקוס וטונה אדומה, עם צ'יפס בצד). למרות האריזה הנוחה (אך העשויה מקלקר והמאוד לא ידידותית לסביבה), המנה התהדרה בטעם דגי חזק מדי לטעמי ובהרבה, הרבה שמן. הצ'יפס היה בסדר, לא יותר מכך וחלקו נפגע אף יותר מהשמן של הבורגר. הייתי אומרת שאנסה שוב כדי להעביר חוות דעת רצינית ומעמיקה שכוללת גם מנות אחרות (נניח, פיש אנד צ'יפס…), אבל האמת שכל השמן הזה היה קצת יותר מדי בשבילי עם פחות מדי תמורה, ואני בספק שאעשה את זה.

באופן עצוב משהו, למרות שהתמונה הזאת צולמה בסלולרי שלי, היא די מייצגת.

ונקודה אחרונה בשוק : יש לי תאווה כלשהי לסמבוסק פיצה. מאכל פשוט שמכיל כל כך הרבה טוב פוטנציאלי – פחמימות, גבינה, רוטב פיצה… מה עוד אפשר לבקש? רק שיהיה מוצלח. דוכן שנראה מבטיח מכר לי אחד פשוט מזעזע. השמרו לנפשותיכם. ואפילו נפלתי בו פעמיים, כשהמוכר טען בפעם השנייה שהמאפה יצא הרגע מהתנור – מה שהיה נכון, ואמנם קצת שיפר, אבל עדיין לא היה מוצלח באמת. בכלל, אני לא מבינה למה קשה כל כך למצוא סמבוסק פיצה טוב. ניסיתי באבולעפיה בתל אביב, ליד כיכר רבין, בהתקף רעב והתאכזבתי נוראות. כששמעו את קיטוריי אמרו לי  יודעי דבר שזה בזבוז להזמין שם משהו כזה פשוט ושיש להם בולגרית נהדרת. ואני אומרת: אם מאפייה או חנות כלשהי מוכרת סמבוסק פיצה מזעזע אבל דברים אחרים שם מאוד טעימים, שלא ימכרו סמבוסק פיצה מלכתחילה. או שמבחינתי אתם מוכרים דברים מזעזעים באופן כללי, או שלא. בכל מקרה, אם גם אתם כמוני מתפתים – רק אל תקנו סמבוסק פיצה. הוא מתפרק, אפוי מדי, עם מעט מילוי וגם מה שכן יש בפנים לא ממש טעים. אוף. בנימה אופטימית זו, אם מישהו כן מכיר מקומות טובים, אשמח לשמוע… עבר זמן רב מאז בא אל חיכי סמבוסק פיצה טוב.

ולפינת הקישור:

Misspetel הוא בלוג שהתוודעתי אליו רק לאחרונה, דרך פסוט הבלוג דיי של "בצק אלים" שקישור גם אליי, ובזכותו יש לי קוראים חדשים וכאלה' אז חלקכם כנראה כבר מכירים אותו. בכל מקרה, זה בלוג פשוט יפיפה, המון סגנון, המון אסתטיקה, אוכל ויצירה. אז אם במקרה טרם הכרתם, לכו להכיר.

בריוש צרפתי אמיתי

כצרפתייה למחצה וכבת אדם באופן כללי, יש לי חיבה למאפים צרפתיים. את רובם, כך הבנתי במרוצת השנים, לעולם לא אכין בבית. אבל את חלקם בהחלט כן. כזה הוא הבריוש – מאפה שמרים עתיר חמאה, נימוח, אימת עורקים ומשמח לב אדם. אתמול, בסדנת מאפים צרפתיים מצוינת במטבח של גליה, התוודעתי למתכון חדש לבריוש שהוכרז אפילו על ידי אימי כאחד הבריושים המוצלחים ביותר שאכלה, שזה די מרשים. ועל כן הרי הוא לפניכם – מוגש כשירות טעים לציבור. שימו לב, זהו מתכון לבריוש שנמצא קושי על סף המתקתק, כפי שהוא אמור להיות, למען האמת. אפשר להוסיף תוספות שונות, כמו למשל גרידת לימון/תפוז, שוקולד, צימוקים וכו'. המתכון עצמו פשוט, אבל דורש קצת המתנה – בעיקר התפחה של לילה. תודה רבה לגליה שאפשרה לי לפרסם אותו ברבים.

בריוש צרפתי

רכיבים

חצי קילו קמח

30 גרם שמרים טריים/15 יבשים

5 ביצים

65 גרם סוכר

10 גרם מלח

75 גרם חלב או מים (לכו עם החלב, אם כבר אז כבר!)

300 גרם חמאה רכה חתוכה לקוביות קטנות

אופן ההכנה

מערבבים במיקסר את כל החומרים מלבד החמאה והמלח.

כשמתקבל בצק אחיד וחלק, מוסיפים את המלח. מוסיפים את החמאה, קובייה קובייה.

לשים עד שהבצק חלק ואחיד בשנית.

מתפיחים כ-10 שעות במקרר – לא לדלג! חשוב ביותר.

מוציאים את הבצק התפוח מהמקרר ויוצרים ממנו את הצורות הרצויות. יש המכינים בריוש בתבניות מלבניות גדולות, כמו לחם. אישית, אני מעדיפה בהרבה את הגרסה האישית. בעיצוב הקלאסי, יוצרים כדור של בצק ומטביעים מעליו כדור קטן יותר, אבל זה לא באמת משנה. את הצורות מניחים בתבניות ששימנתם בחמאה מבעוד מועד (בצרפת, אין דבר כזה יותר מדי חמאה, וכל המרבה הרי זה משובח) ומברישים בביצה. כפי שניתן לראות, בבריוש שבתמונה פיזרנו גם מעט סוכר גבישי מלמעלה.

בריוש לפני אפייה – הוא עוד יתפח לא מעט

מניחים להתפחה בתא התפחה – במקרה שלנו, תנור מכוון ל-30°. מתפיחים עד להכפלה.

מחממים תנור ל-180°. מעבירים את התבניות לתנור (ניתן למרוח שוב, בזהירות, חלמון ביצה) ואופים, תחיל ב-180° ולאחר מכן מנמיכים את התנור ל-160°. הזמנים משתנים בהתאם לגודל (התפחה 3-4 דקות, אפייה 5-15 דקות).

סיימתם? יש לכם בריוש! בתיאבון!

בריוש עם שוקולד, בלי שוקולד, עם סוכר למעלה או בלי – בכל מקרה, אחת מארוחות הבוקר המפנקות החביבות עליי.

בפינת הקישור הרשומתי, Cannelle et Vanille הוא בלוג שאני מודה שבקושי יוצא לי לקרוא. הפוסטים הארוכים שלו נוטים להישאר בקורא ה-Rss שלי ומחכים לזמן בו אוכל להתעמק בהם. אבל עד אז, אני תמיד מעיפה מבט בתמונות – פירות, עשבים, מקומות. ילדים בשדות, ערימות תבלינים ומדי פעם גם נוף כפרי. זה בהחלט בלוג שמכניס אותי לאווירה, עם הרבה צבע, סגנון ואור. בתמונות אני רואה סיפור, גם אם עובר די הרבה זמן עד שאני יכולה לשבת ולקרוא אותו. אם עוד לא הכרתם, מומלץ לפחות לכל הפחות להציץ פנימה.

פוסט כתוב דק דק, מעוטר בקישוטים משונים ומתובל בזלזול כבד

אחרי שסיימנו (א' ואני) להעביר אותי דירה, מצאנו את עצמנו בדרכינו לעוד העברה אחרונה לבית אימי. הייתי מותשת. תדלקנו. אמרתי לעצמי, אקנה משהו בyellow, על אף המחירים האיומים. והנה, בין כריך מעוך לשוופס אשכוליות, נחה עיניי על תפוצ'יפס באריזה שחורה – סדרת השף, בטעם פטריות יער ושמנת.

אני מודה שלא ממש יצא לי לשכשך בבאז שנוצר סביב אייל שני. נהניתי קלות ממחולל ההתרשמויות הרנדומלי שלו, ואהבתי את הקומיקס בפוסט יום ההולדת של בישול בזול (אתם מחפשים את סוף הפוסט), אבל כל אלו הם הומור ואותו עצמו לא ממש שמעתי – אין לי טלוויזיה ולא יוצא לי להוריד את פרקי מאסטר שף ובהתחשב בעובדה שאני לומדת באקדמיה לעיצוב ואמנות אני בספק שאני צריכה עוד ניסוחים מליציים באורך הגלות בסדר היום שלי. אבל לא יכולתי שלא לחייך קמעה, ספק בשעשוע וספק במרמור, מהתיאור שנוסח לו על גב האריזה:

"תפוחים של אדמה מדברית שנאספו במסירות לב, נפרסו בסכין לנתחים דקיקים שהוזהבו ובושמו בפטריות של יערות וקרם חלב.

אני שמח להיות אתכם ועם התפוצ'יפס בסדרת השף.

אייל שני"

או אז גם ראיתי שלצד התיאור הנ"ל מודפסת בעוז חותמת הרבנות יחד עם הכיתוב"כשר פרווה" והבנתי שמדובר בעיקר במרמור.

קוראים יקרים, מה זה הבולשיט הזה? כלומר, מה העניין של לקחת מקבץ מילים סמי רנדומלי (אדמה מדברית מילא, אבל קרם חלב במוצר פרווה?!) ולהשתמש בו כשיווק? מה קרה למקבצי המילים הלא ממש רנדומליים, נניח "פרוסות תפוחי אדמה בטעם שמנת ופטריות יער", או, אם רוצים להיות מדויקים יותר "תפוחי אדמה שנחתכו באופן מכני לפרוסות, עורבבו עם אבקת פטריות, אבקת פטרוזיליה, המון מלח, מחזקי טעם וחומרי טעם וריח כדי שיהיה להם רמז לטעם של שמנת"?

כלומר, בסדר, שמות גדולים (?) עוזרים לפרסום, אז סבבה. אבל למה להוסיף את התיאור המטופש הזה? למה לקרוא לזה "סדרת השף" כשכל קשר בין זה לבין מטבח של ממש מתחיל ונגמר בשאיפה מילולית? אררג.

יש לי חלום. ובחלומי, הרבה מילים ייאמרו על ידי אנשים שבאמת רוצים לומר אותם, והם יהיו מילים של תוכן, ולא יגידו עליהן "פלצנות" יען כי זו מילה איומה כמעט כמו "לחפור". יש לי חלום ובו מילים כאלו ייאמרו על דברים שראויים להרבה מילים, דברים שאינם אוסף כימיקליים שמתיימר להיות קשור איכשהו לאוכל של ממש.

אה, כן, זה גם לא טעים. זה בעיקר טעם מעוות של פטריות והרבה טעם לוואי משונה.

בנימה אופטימית זו, ב-31.8 היה בלוג-דיי ואני החמצתי אותו, שכן מעולם עד השנה לא שמעתי עליו קודם… גיליתי אותו במקרה על דרך המלצתה הנדיבה של מאיה מבלוג "בצק אלים", אבל לא הספקתי לכתוב כלום בעצמי. עם זאת, מאחר ואני חובבת גדולה של ימי אינטרנט החלטתי לפצות על כך על ידי לינקים לבלוגים שאני אוהבת בסוף הפוסטים הקרובים שאעלה. אמנם כבר בפוסט זה השתדלתי לשלב כמה קישורים, אבל הקישור ה"רשמי" הראשון, אני משערת, יהיה Inn at the Crossroads.

מדובר בבלוג חמוד נורא שמביא מתכונים לשלל מאכלים הנמצאים בסדרת הספרים "שיר של אש וקרח", שחלקכם אולי מכירים מהסדרה שיצאה השנה ב-HBO, משחקי הכס, שמבוססת על הספר הראשון. בבלוג מביאים מתכונים בגרסת ימי הביניים שלהם וגם בגרסה המודרנית אם יש, ומדי פעם אף ממליצים על מתכונים אהובים מימי הביניים שהם היו רוצים לראות בספר אך לא נמצאים בו. אותי זה מאוד מגניב, והרבה פעמים זה גם נראה מאוד טעים.

חדשות ועדכונים

לאחרונה אני חושדת שתוקף את הבלוג רובוט הזוי שמנסה לשכנע אותי שיש לי המון קוראים. אין לי מושג מה הוא רוצה, אבל בהחלט אשמח לדעת.

בכל מקרה, נראה שכח כלשהו מונע ממני להיות בחופש, וכך גם בחופשה המרוכזת של העבודה חליתי נוראות. היה לי עצוב. חייתי על מרק נמס של אסם (שהפתיע לטובה, ובכל זאת…). אבל למזלי, המחלה שהחלה בשבת כמעט ונגמרה ביום רביעי, ועל כך זכיתי לטעום ברביעי שעבר את החציל בטחינה הכי מגניב וטעים שטעמתי אי פעם. עוד אין מתכון, אבל בינתיים – תמונה!

את הדבר המהמם הזה אכלתי במסעדה בה ביקרתי במסגרת כתיבתי לאתר "ירושלים סיטי", ואני בהחלט מתכננת לנסות ולרקוח משהו דומה במטבחי. הכתבה הספציפית הזאת עוד בתהליכים, אבל מאז העדכון האחרון כאן עלו שני סיקורים שלי – סדנת קונדיטוריה (זהירות, פרווה!) במכללת טעמים וסדנת עוגות קלאסיות (נום!) במקום מקסים בשם "המטבח של גליה". עדכונים שוטפים אפשר למצוא, כרגיל, בדף הפייסבוק של הבלוג.

מעבר לזה, אני מוצאת שאין לי הרבה זמן לכתוב. השבוע אני עוברת דירה – וכשהשבוע ייגמר, אגור בדירה עם אור שמש של ממש, בניגוד למרתף בו גרתי עד היום. אמנם אין בה את מקרר הפלא, אבל בתקווה האפשרות לצילום כיף ונוח יותר תעודד אותי לפרסם יותר חוויות ותוצאות ממטבחי שלי. בהחלט שווה שבוע אחד של פסטה.

בנוסף, לאחרונה פתחתי בלוג חדש בשם "קולמוס", העוסק בהרהורים וקיטורים כלליים יותר, שאינם קשורים לאוכל. הוא עוד צעיר וקט, אבל אני מחבבת אותו כבר עכשיו.

עד כאן להיום, בתקווה קצת יותר עדכונים החל מהשבוע הבא. שיהיה לכולנו שבוע טוב ובתקווה צעדת מיליון מוצלחת ופרודקטיבית.

גלידת Taps

בימים האחרונים מתקיים פסטיבל קומיקס בסינמטק תל אביב, וכסטודנטית קשת יום (מצוידת במינוס, עבודה קבועה שכופה חופשה של שבועיים וכיף גדול עם ביטוח לאומי שלוקח לו חצי שנה לשלם מילואים שקיוויתי שיכסו את המינוס הנ"ל) מצאתי את עצמי עובדת בדוכן ומוכרת דברים. הסינמטק, כידוע, שוכן לו על רחוב הארבעה ואתמול בדרכי פנימה ראיתי חדר סגור ומוזר – מבעד לקירותיו השקופים ניבטו אליי צנצנות מלאות שבבי שוקולד, עוגיות וכו, ועל הקירות ברזים ברזים שנראו כמו ברזי גלידה, ואנשים מנקים דברים ונראה שמתכוננים לפתיחה. "Play with your food" היה כתוב בשלט גדול וצבעוני מעל כל זה, ואני קיוויתי שאוכל מתישהו לנסות את מה שזה לא יהיה שיש שם. וממש היום, מסתבר, נפתחה החנות – Taps שמה, ויכולתי להיכנס ולבחון כבר היום. וטוב שכך – שכן אני לא מתה על תל אביב ומשתדלת להדיר את רגליי ממנה…

אז, החנות אכן הייתה כפי שניחשתי (ואף קיוויתי)- גלידה בהרכבה עצמית. לפחות בערך, שכן זו לא גלידה אלא יוגורט קפוא. המוכר טען שהוא נטול שומן וסוכר ואני טענתי בליבי "פחחח", אבל מה זה משנה בעצם, כל עוד הגלידה טעימה? טעימה קצרה והחלטתי שהיא יחסית באמת די טעימה. כלומר, זו לא גלידת שמנת, אבל זה נחמד. יש די הרבה טעמים, אני חיבבתי את השוקולד וידידי הצעיר את הוניל-עוגיות.

העיצוב גם הוא משובב נפש. הברזים והצנצנות והצבע, ויש אפילו אינטרנט. הפירות נראו די עייפים, אבל בכללי הכל נראה ממש כיפי. די חבל שלא הייתה עליי מצלמה מלבד זו שבפלפון, אבל צבעים עוברים גם ככה, בערך…

קיצור, קנינו. זה עובד ככה: לוקחים כוס נייר שכזו, מתרוצצים בחנות וממלאים אותה בדברים, ובסוף משלמים לפי משקל – 10 ש"ח ל-100 גרם – לא זול, אבל קשה לאמוד את זה לפני שרואים כמה זה יוצא. בחרנו כוס קטנה (הכי קטנה שהייתה, היא לא באמת קטנה…), והתחלנו ללכת הלוך ושוב בין הטעמים השונים לתוספות. בטעמי היוגורט ניסיתי וניל עוגיות, עוגת גבינה וקטיפה אדומה (Red Velvet, למה לתרגם למה…). בתוספות, ובכן… הייתי שמחה לפרט אבל האמת שאני לא זוכרת כי היו יותר מדי דברים וקצת התפרעתי, מנסה לטעום קצת מהרבה דברים. מרנגים בטעמים, אגוזים שונים, עוגיות, ביסקוויט לוטוס ומרשמלו. על הפירות ויתרתי מפאת מראם החיצוני… בסוף זה היה נראה ככה – אם כי פחות זוועתי ממה שהפלפון עשה מזה:

שילמתי בערך 20 והייתי די בסדר עם זה, בגלל החוויה. ולמרות הטעם…

כלומר, כשטעמתי את השוקולד היה טעים. אבל עוגת הגבינה פשוט נוראית בעיני, חמצמצה כזאת, והעוגיות היו פחות לטעמי. הקטיפה האדומה זה תכלס עוד סוג של שוקולד עם טעם לוואי וקצת אדמדמות בצבע. אכזבה רבה אף יותר נרשמה בתוספות, שכן משלל המרנגים בטעמים שלקחתי (קפה, תות, פסיפלורה ויש מצב שעוד משהו) הצלחתי לטעום בקושי את התות והשאר פשוט נע בין סטנדרטי למוזר. המרשמלו היה נוקשה וחלבה מראש לא לקחתי כי המרקם שלה בצנצנת היה דביק מדי. ביסקוויט הלוטוס הוא היחיד שהפתיע לטובה, שכן הוא היה טעים.

קיצור, אני לא יכולה לומר שהרגשתי מרומה או מאוכזבת, כי העניין העיקרי הוא החוויה ולא הטעם, ותכלס יש שם טעמים טובים יותר בעיני. אבל עדיין, קצת חבל. בנוסף זה גרם לי לחשוב על משהו.

היום יצא שאכלתי במסעדת טאטי בגבעתיים. הזמנתי חזה עוף ברוטב קרמל תפוז, עם פירה בצד. היה מצוין. כל העניין הזה עם הגלידה גרם לי לחשוב שאם היה מעין מקום כזה של חזה עוף בטעמים (כן, מוזר, אבל תזרמו איתי…), הסיכוי שהייתי שמה פירה ואת הרוטב הספציפי הזה הוא די נמוך – כמו עם גלידה, הייתי משחקת עם העניין, מוסיפה המון דברים אקלקטיים יותר או פחות, ומרוויחה חוויה – אבל מאבדת טעם מהוקצע ומוגמר של מנה שלמה. כשהייתי ברומא בגלידריות היוקרתיות היו בנוסף לטעמים הנפרדים גם מנות של גלידה, קלאסיות יותר או פחות – בננה ספליט וכן הלאה. אבל מנה של ממש, וכמובן שמגלידה איכותית. קל לזלזל בזה כשמדובר בגלידה, אבל בכל זאת אנחנו מפספסים מנה המוגמרת, ומקבלים במקומה גלידות שונות ותוספות שונות שלאו דווקא מתחברות – אבל גם האיכות לא משהו. מה שאנחנו בעיקר מרוויחים זה את חווית המשחק באוכל, אותה חוויה שמקס ברנר סומכים עליה כשהם עושים מנות די דומות שמגיעות עם שלוש מבחנות שוקולד שונות בכל אחת. להם זה עובד – הרשת כאן כבר שנים וכאלה, ומניסיוני עם הזמן האיכות הולכת ויורדת. אני תוהה אם זה יעבוד מספיק טוב גם ב-Taps. בכל הנוגע ליחסי ציבור נראה שדף הפייסבוק שלהם פתוח כבר מאפריל ויצר באז וכ-1000 חברים עד כה, אז לפחות בזה אני משערת שסבבה להם… אולי אפילו רמת המוצרים תשתפר עם הזמן. בכל זאת, פתחו רק היום… אם כי אני מודה שאני סקפטית.

בקיצור: כיף, צבעוני, חביב – אבל ממש לא איכותי. אם אתם הולכים, טעמו את הגלידה לפני שאתם ממלאים בה גביע, באופן מפתיע מצאתי שתגובותיי לטעמים נעו על קשת רחבה, למרות שזו גלידה (טוב, טוב, יוגורט קפוא) ולרוב הכל טעים לי ודי הצטערתי שלא עשיתי זאת בעצמי.

Taps, רחוב הארבעה 2, תל אביב.

skinny cow

לפני כמה שבועות הסתובבתי בסופר עם חברה והיא חיפשה מותג גלידות דלות שומן חדש בשם "skinny cow". מאוחר יותר באותו השבוע יצא שא' הזדעזע בפניי על אותו מותג בדיוק והראה לי פלאייר. חככתי בדעתי רבות, ובסוף החלטתי לכתוב על העניין.

בואו ונתחיל בשם – skinny cow. אישה, אם את רואה את הגלידה הזו – את פרה. את יכולה לנסות להיות פרה רזה – זה אפילו כתוב לנו על האריזה – "העוצמה קיימת בך, עכשיו נותר לך רק להתחיל ולפעול" (סחטיין על הניסוח המתאים לשני המינים, וכמובן שבעיות דימוי עצמי אינן נחלתן של נשים בלבד)- אבל בסופו של יום, את פרה. זה שם שמבטא כל כך הרבה, באופן כל כך פשוט, חיובי וחייכני. אפשר לקפל לתוכו את העובדה שחנויות למידות גדולות התחילו למכור בגדים ממידה 40, או את העובדה שבמותגים כמו קסטרו ושות' כבר כמעט בלתי אפשרי למצוא מידות 44 ומעלה, וכשיש הגודל הפיזי של המידה קטן מאשר המקובל בעולם. אפשר לקפל לתוך זה את העובדה שכמעט כל דף פייסבוק פתוח של אישה יעוטר בפרסומת אחת לפחות שקשורה להרזייהניתוח פלסטי (טוב, או חתונה, דרכים לגרום לבן הזוג אושר ומשהו שיעזור לך לא לעבוד במטבח כל כך קשה. וזה רק מהדף שפתחתי עכשיו). אפשר לקפל לתוך זה את העובדה שכשמחפשים "האם אני שמנה?" בגוגל, השאלות הראשונות שמתקבלות הן של ילדות בנות 15 (או 11…). שאנורקסיה מתחילה להיות בעיה של גילאים צעירים יותר ויותר. בגלל שנראה שכיום, כל נקבה היא פרה פוטנציאלית. כשהאישה היא פרה, המון אנשים מרוויחים. חוץ מהנשים עצמן. כאמור, כל אחת יכולה לנסות להיות פרה רזה – וכאן נכנסות שלל תעשיות וביניהן הגלידות לעניין.

ואיזו פרה רזה את רוצה להיות? מזל שיש לוגו שידגים לנו.

לא ממש התחשק לי לשים את שם הבלוג על תמונה שכזו...

פרה שכובה לה בחושניות על שם החברה, עצמותיה מתבדרות ברוח וסביבה סרט מדידה צהוב, משל הייתה ליידי גאגא דיאטטית במיוחד. לא במפתיע, היא רזה. פעם, אי שם בתנ"ך, פרות רזות הן סימן למזל רע. עכשיו זה דווקא אחלה. ולא סתם רזה – גרומה. זרועות בולטות באמירה הנחשקת "אין עליי ולו גרם שומן אחד". על בריאות לא ממש כתוב שם. והפרה הרזה הזו היא אסטרטגיה שיווקית יעילה. כי זה מה שאומרים לנשים ונערות (עד מתי עד שזה יעבור לילדות של ממש?) שהן צריכות לשאוף אליו. עכשיו, אני אמנם לא הייתי מכנה את עצמי "שמנה". אני כן הייתי מרוויחה בריאותית מלהוריד כמה קילוגרמים עודפים, ובטח שמלהיכנס לכושר – שנת הלימודים האחרונה ותקופת הבחינות בכלל לא ממש עשו לי טוב בתחום. אבל אם אכנס למשטר דיאטטי כלשהו זה יהיה ממש מתוך ההבנה הזאת – ולא מתוך השנאה העצמית הפוטנציאלית במסווה של עפעוף ריסים מצוירים שאני רואה במותג הזה.

עכשיו, מסיבות שונות הייתי מעדיפה שלא לקנות את זה בכלל. אבל, חשבתי על זה רבות והחלטתי שזה לא כזה לעניין לשטוח את משנתי ולא לבחון את המוצר. אז קניתי וטעמתי.

דבר ראשון, זה מהגלידות היקרות ביותר שנתקלתי בהן. ל-6 יחידות, סה"כ 395 גרם, שילמתי 29.99 שקלים חדשים. זה יותר מבן&ג'ריס. זה יותר מהאגן דאז. זה הרבה יותר מקרמיסימו בטעם יוגורט ותות, 2% שומן (ש,אולי בעוונותיי, אני מאוד מחבבת). זה הרבה, הרבה כסף. אז נכון שהסופר הקרוב למקום מגוריי נוטה להיות יקר – אבל גם שם הגלידה הספציפית הזאת יקרה יותר מהשאר.

המראה מוצלח – תכלס, בדיוק כמו בתמונה, אולי קצת דק יותר. ברמת הטעם, אני מודה שביחס לגלידות מופחתות שומן זה היה לא רע. לא ממש הרגשתי טעם חזק של וניל, אבל היא לא הייתה מתוקה מדי. כן היה טעם לוואי עדין שכזה, אבל עדין. הביסקוויט עצמו היה חביב, גם אם לא פריך במיוחד. אבל זה מאז ומתמיד בעייתי בגלידות ארוזות.

אני מיציתי את הניסיון. את הגלידה הזאת לא אקנה שוב. טעם חביב לא מצדיק בעיניי את המיתוג המזעזע, ואני מעדיפה להישאר עם קרמיסימו, או יותר טוב – עם אבטיח. אני משערת שניתן לטעון שאני מגזימה, וזה לגיטימי. אני, בתור בחורה שלא רואה את עצמה מגולמת בצורת פרת עור ועצמות, אולי יכולתי לתת לעצמי להנות מהספק ולהמשיך את ההנאה המועטה שהגלידה הזאת הייתה יכולה לספק לי. אבל זה לא עוצר בי, וזה לא עוצר בגלידה. לשמחתי פה ושם כבר עולות קריאות נגד דוגמניות מרוטשות עד העצם. אז, מתוך הגזמה או לא, אני אמנע מעתה והלאה.

הידעתם? החיה עם אחוז השומן היחסי הגבוה ביותר היא בכלל לוייתן כחול. מישהו באמת צריך למתג פרות קצת יותר טוב... חיה די חביבה, סך הכל

ג'חנון בר

בזמן האחרון אני כותבת גם לאתר "ירושלים סיטי" (למשל כאן הסיקור הראשון שלי על קונדיטוריה מקסימה בעין כרם, ממליצה בחום. בפייסבוק אני שמה לינקים לכל הכתבות, כאן טרם החלטתי). אז יוצא שכאן אני כותבת קצת פחות. אבל שבוע שעבר הייתי במסעדה מצוינת ונורא רציתי לכתוב עליה ואז הבנתי- כנראה שאין לי חשק, כי היה בה אור כל כך מעאפן שאין לי תמונות ומסתבר שזה מדכא. אי לכך, החלטתי לדבר קצת על ג'אנק. אתחיל באחד המשתייך לשילוש הלא קדוש (וואו הבלוג היה כה צעיר פעם…) של מרכז ירושלים. הג'חנון בר.

התמונה הזו צולמה ב-Iphone והיא עדיין נראית בסדר. בהזדמנות זו אני רוצה להביע את חיבתי העזה לאור שמש.

בג'חנון בר ישבתי לאחרונה אחרי אחת ההגשות שלנו. הייתי מבואסת. רציתי הביתה. יותר מזה -רציתי לאכול. הדרך אל הג'חנון בר הייתה ברורה – שום דבר לא אומר נחמה כמו כמות נכבדה של פחמימות ושמן, ומה אומר פחמימות ושמן אם לא ג'חנון?

זכרונות הציפו אותי מהתקופה בה הייתי נשארת לילות ארוכים בירושלים ולא ממש היה לי מה לעשות. הייתי יושבת בבית של חבר, רואה איתו פרקים על פרקים של סדרות באיכות משתנה, וכשהיינו רעבים, אבל רעבים ממש, רעבים ברמה שחשבנו שהיינו מסוגלים לאכול כמות בלתי נתפשת של מזון – היינו מזמינים מהג'חנון בר. תחושת האשלייה הזאת חשובה, משום שבאמת מאוד קשה לסיים מנות משם.

ועם זאת, אותה תחושה מתעתעת שרתה בי באותו אחר הצהריים גורלי, והזמנתי עסקית פתות. האפשרויות רבות – ג'חנון, מלאווח, פיצהלאווח, ממולאווח. ב-48 ש"ח, מחיר יקר מעט, הזמנתי עסקית שכללה פתות (מלאווח וביצה שטוגנו להם יחדיו עם גבינה ועד שתי תוספות ובצד רסק עגבניות), סלט ירקות מכובד בגודלו ושתייה.

אז, כן, מדי פעם יש פתות טעים יותר בנמצא. מה גם שהיה צורך די רב במלח. אבל בסופו של יום, הג'חנון בר מספק את הסחורה – המנות נדיבות, השירות חביב והפתות (אחרי ההמלחה) טעים וכמובן ממלא עד להתפקע. רעבה לא יצאתי משם, מרוצה בהחלט כן. אבל תבינו אותי לא נכון, המנות עצמן אינן השיא אליהן ג'חנון,למשל, יכול להגיע – אבל זה מקום טעים ופשוט ואפילו יש בו קצת מבחר – אני מציעה לאמיצי הלבב ביניכם לנסות גם את הממולאווח. בקיצור, אני ממליצה לקפוץ. אם אתם מחובבי הג'אנק השמנוני והפחמימתי, כנראה שלא תתאכזבו.

ג'חנון בר, הלל 28, ירושלים. פתוח גם בשישבת.

קאבלייר

יש המון פוסטים באמתחתי, וזמן מועט לכתוב. ואם זאת, יש דברים שדורשים התייחסות מהירה, בטרם יחלוף הרגע, הזכרון יתעמעם, הטעמים ידהו ועסיסיות הבשר תהפוך לערפל אושר מנומנם בנבכי מוחי. יש מקומות שצריך לכתוב עליהם בלי לחכות יותר מדי, כמו קאבלייר, אליה יצאנו, א' ואני, כדי לחגוג את יום ההולדת שלי.

הגענו בשבע בערב. המסעדה שוממת. חלונות גדולים ודממה קצת יוצאת דופן. אנחנו מתיישבים, מבקשים מים, ומזמינים.

לראשונות, הוא הזמין אספרגוס ואני טרטר טונה אדומה מהמנות שלא היו בתפריט ושנינו חלקנו רביולי סרטנים.

הטרטר הפתיע אותי. לרוב, יש אלמנט חמוץ כלשהו בטרטר. מיץ לימון, נתקלתי אפילו ברימונים. כאן – לא. תיבול, שמן זית ומעל – קוויאר כלשהו, מתפצפץ בפה ומגלה חריפות עדינה. שונה מהרגיל – ואם זאת, מצוין.

רביולי הסרטנים לא נפל ממנו, והתהדר בטעם סרטני חזק ביותר. זה הדבר הכי אינטנסיבי שהיה בה. מומלץ לחובבי הסרטן, מאוד לא מומלץ לכאלו שלא. המלצרית אף היא ציינה את זה, ובזמנו חשבתי שזו המלצה מיותרת שכן אנחנו יודעים לקרוא, ואם זאת. טעם סרטני חזק ביותר.

בעודנו אוכלים את מנותינו, השמש שקעה לה. המלצרית, כתגובה, עמעמה את האור. למה, לכל הרוחות, צריך להיות חשוך במסעדות? למה?! הרי, פה ושם אני מוצאת את עצמי  די רוצה לראות את האוכל שלי, שלא לדבר על להיות מסוגלת לצלם אותו ואני בטוחה שאני לא היחידה. בכל מקרה, תמונות המנה העיקרית שלי הובאו אחרי ניסיונות נואשים של תיקוני תאורה אגרסיביים בפוטושופ. אבל לא יכולתי שלא לנסות, כי המנה העיקרית פשוט הפילה אותי.

התכוונתי להזמין פילה דג כלשהו עקב המלצה נלהבת ומלאה אנחות מחברה, אך כשעיינתי בתפריט נתקלו עיני בטורנדו רוסיני -מנה קלאסית משהו של פילה עגל כשמעליו כבד אווז, ברוטב מתקתק של יין אדום – מיד שיניתי את דעתי והזמנתי אותו.

כך הגיעה המנה הזו. נתח מבטיח של בשר עסיסי,  הכבד מבהיק לו מלמעלה, והכל נח על טוסטון מבודד בתוך רוטב מבריק אדמדם. ובצד – מעין מחבת מתכת עמוקה מיושנת שכזו, מלאה בפירה קרמי במיוחד.

נגיסה אחת מכל זה, ושכחתי את עצמי. בקושי הצלחתי לטעום מהמנה של א' (שהייתה מצוינת, אם כי בשלב זה לא ממש היה אכפת לי). התמכרתי לטעם ולטקס, לעסיסיות, לטעמים המתוקים.

הבשר היה אדום, בדיוק כמו שאני אוהבת. הרוטב הלם אותו באופן מושלם. הכבד היה שמנמן ורך. הפירה היה ממש קרם והתאים להכל נהדר. מדי פעם שמתי לב למליחות מפתיעה ומענגת – והבחנתי במלח הפזור מעל נתח הפילה. הכל היה מושלם, עד לפרט הקטן הזה. אני חושבת שאוכל להצהיר בכנות שמעולם לא נהניתי ממנת בשרית כמו מהמנה הזו.

לאחר מכן, הגיעו הקינוחים. שוקולד וולקנו (פונדנט) וואשרין פירות אדומים לי. ניסיתי להבין מה ההבדל בין ואשרין לפבלובה. נכון לעכשיו, לא מצאתי אחד מלבד זה שנראה שואשרין אפשר, באופן מסורתי, להכין ממרנג אגוזים (בשני המקרים מתואר מרנג עם פירות. אולי יש דקויות כלשהן בקרם המצורף. למעוניינים, מאמר בנושא. עד כאן פינת ההשכלה הקולינרית.) . בכל מקרה, היה טעים. אבל הבשר, הו, הבשר…

זו מן הסתם לא מסעדה שאני רואה את עצמי חוזרת אליה בקרוב בהיותי בעלת תקציב סטודנטיאלי והאמת שגם לבעלי תקציב שאינו סטודנטיאלי אין ספק שהיא יקרה. אבל בתור מקום חגיגי במיוחד לחגוג בו אירוע, בפרט בירושלים, המקום שווה ביותר.

קאבלייר, בן סירא 1, ירושלים.