קטגוריה: כל הקטגוריות כבר תגים, הסמטאות כולן שלי.

פורים בתמונות

שבוע עבר מאז פורים. השנה, מחג של יום אחד, מקסימום שניים כי שושן פורים וכאלה, היה לנו את רביעי, חמישי, שישי ואפילו בשבת ראיתי תחפושות פה ושם. אני מחובבי החג, אבל יותר מדי מדבר טוב זה לאו דווקא טוב. עיין ערך כמויות גדולות של סוכריות גומי, למשל.

בכל מקרה, עכשיו אני מרגישה בשלה נפשית לחזור ולהסתכל בכל מה שהיה שם. אז הנה – פורים. בסיום – סיפור. לא לבעלי קיבה חלשה.

עוגיות שוקולד צ'יפס, ממתינות לאפייה, מהמתכון של השקית של אופנהיימר. אוהבת את המתכון ואוהבת את אור השמש, שהגיח ואפשר לי לצלם בעוד אני ואחי האמצעי עומלים על משלוחי מנות לחג במטבח בבית אמא.
סירופ סוכר, לא בטוחה אם זה היה בשביל המרציפן או בשביל המרנג. נראה לי שלמרציפן... הכנתי את זה לגמרי לבד וזה יצא לגמרי אכיל! מתכון בוא יבוא.
אוזני המן מהממות שהכין אחי הנ"ל. הידיעה שנשאר בצק ושהוא בטוח אי שם במקפיא ממלאת אותי בתחושה של חמימות ותקווה.
מקבץ משלוחי מנות מחכים להתחלף במפגש משלוחי המנות של עוגיו.נט. גם משלוחי המנות שלנו שם, אלו עם הסרט הצהוב.
השנה היו גם חתולי פורים. בן דודי החמוד בתחפושת סימבה, שהיה מהדברים המתוקים של החג, על אף שהוא לא ממש מכיל סוכר בדרך המקובלת, וחתול שפגש אותי ליד דירתו של א' אחרי שחזרתי מחלופת משלוחי המנות, ולא ממש הבין מה אני רוצה ממנו.

הבטחתי סיפור, אז הנה – למען יראו וייראו.

מעשה שהיה כך היה: בעודינו מכינים את משלוחי המנות, חשקה נפשי בעוגיות אשר מכינה דודתה של אמי. היה לי מתכון, אך אחי טוען שמתכון זה אינו אפשרי, ובהחלט ייתכן שהמתכון, שניתן לי כשהייתי ילדה קטנה ביותר, אכן אינו מדויק. בכל אופן, החלטנו להכין עוגיות פשוטות במקום, ואחי התעקש גם שנחליף את השמן בחמאה, כדי שתשאר חמאה בבית.

הכל נראה סבבה, העוגיות נראו טוב, תפחו, הזהיבו. אבל מה – טעמן היה מוזר. מוזר ביותר. לא רע, פשוט… מוזר. לא הבנתי למה. תהינו, ובסוף הן נשארו מחוץ למשלוחי המנות, שכן פולנים שכמותינו לא חוששים לאכול דברים שאינם, כפי הנראה, ראויים למתנות.

בוקר יום שישי, אני פוגשת את אחי שהבין מה הבעיה – השתמשתי בשמן טיגון ישן. ממוחזר כזה. אלים יודעים מה היה בו.

מסקנה: אם אתם ממחזרים שמן טיגון, אנא, אל תשימו אותו ליד שמן רגיל. סמנו אותו. כתבו עליו. משהו. כל דבר. עוגיות בטעם מוזר זה אחד מהדברים העצובים. באמת. ועל הדרך ילדים, היזהרו מעצי באובב.

אגב, סיפור זה רק מחזק את ההשערה שאלי המטבח לא מחבבים אותי. או אולי, מחבבים אותי יתר על המידה ועל כן מושכים בצמותיי התיאורטיות ללא הרף. כן, בואו נניח שזה זה.

איך להכין משלוח מנות שאינו מעאפן

0. תכינו הרבה דברים טעימים ושימו אותם במשלוח המנות והכל יהיה בסדר.

אחת מהבלוגריות העבריות החביבות עליי, עוגיו.נט, יצרה אירוע מגניב של חלופת משלוחי מנות שיתקיים שבוע הבא. "מגניב!" חשבתי לעצמי. ואז זה הכה בי – בניגוד לימי בית הספר היסודי העליזים, אין מי שיעזור לי הפעם. ובכלל, מדובר בליגה אחרת לגמרי. אנשים שיודעים להכין דברים. אנשים שיודעים מזון טעים מהו. וגרוע מכך – אנשים עם תנור נורמלי. מה אעשה? איך אעז להביא משלוח מנות אומלל לאירוע מכובד שכזה? אז תכלס, כן, כלל 0 הנ"ל עונה על רוב המקרים, אבל דברים כמו זמן, כסף וחרם על חברות מסוימות וזה כבר לא קל כמו שזה היה פעם. למזלי, יש עוד קצת דברים שיכולים לסייע למשלוח המנות שלי ושלכם להיות, אתם יודעים, לא מעאפן. אפילו אם אתם גרועים מטבחית כמוני.

כך קם לו פוסט זה, אשר נועד להסביר לכם איך להכין משלוח מנות מגניב, גם אם יש לכם יכולות מטבחיות נטולות בספק ואין לכם תנור ראוי לשמו – וכל זה בחמש נקודות פשוטות.

אגב, לפני שהספקתי לסיים לכתוב את הפוסט, בישול בזול פרסמה אף היא טיפים למשלוחי מנות, מנקודת המבט החסכנית כלכלית. מאחר והיא הרבה יותר אחראית ממני בנושאים האלו, אני ממליצה לכם בחום להסתכל גם בפוסט שלה – "משלוח מנות, הטיפים האולטימטיביים", כדי ליצור את השילוב המנצח של מחירים נוחים וחוסר מעאפניות 🙂 מסתבר שיש שם אפילו כמה נקודות חופפות, כך שכנראה יש בזה משהו!

1. אריזה זה חשוב

כמו בחברה השטחית והרדודה בה אנו חיים, גם במשלוחי מנות מראה חיצוני קובע הרבה – רושם ראשוני, וכאלה. אריזה נכונה יכולה לגרום למשלוח המנות שלכם להיות מושך ומגניב. יש מספר אופציות נגישות יותר ופחות:

אריזה שימושית יכולה לגרום לאריזה להיות קצת יותר מסתם צלחת. זה יכול להיות סל ניירות נחמד, או סלסלה מעוצבת וגדולה, או קופסת אחסון. זו אומנם האופציה היקרה יותר, אבל למשלוחי מנות גדולים נחמד לתת משהו עם ערך מוסף. אם אתם ממש רוצים להתפרע או להרשים – השמיים הם הגבול. החל מעציצים וכלה בתבניות עוגה מגניבות וכלי הגשה. אפילו דברים שטוחים יכולים לעבוד, הרי ממילא אפשר לקשור הכל בצלופן בסוף.

סלסלה זו האופצייה הקלאסית – שלושה עד עשרה שקלים ויש לכם סלסלה רגילה. מעשרה שקלים ומעלה זה הסלסלות השוות באמת. סלסלות בכללי זה נחמד וקלאסי ועשוי להיראות טוב אבל אם אתם רוצים לחסוך, ואתם מוצאים רק סלסלות עלובות למראה, אני מציאה שתוותרו ותעברו לאופציה הבאה.

סלסלות מגניבות במיוחד, שאם היה לי כסף הייתי קונה לבית בלי קשר למשלוחי מנות…

צלחותקערות חד פעמיות נחמדות. אין צורך להוצא סכומים גבוהים, פשוט לא להשתמש בעוד צלחת פלסטיק חד פעמית לבנה ודקיקה. בחנויות לכלים חד פעמיים יש לא מעט דברים נחמדים בשלל צורות (צלחת ריבועית, למשל, הרבה יותר מגניבה מעגולה), מעוצבים וצבעוניים להפליא. מה שמוביל אותי לנקודה השנייה –

2. תכניסו קצת צבע

כמו שסושי, ובעצם כלל מאכליהם של היפנים אהובי נפשי, מדגים לנו – צבעים ושילובי צבעים זה חשוב. מפית בצבע מוצלח ומחמיא לצלחתסלסלה, אפילו איזה פרח קטן, או סרט בד צבעוני – כל אלו יוסיפו הרבה למשלוח המנות שלכם. סרטים ומפיות אפשר לקנות בחבילות והם יספיקו לכם לפחות לנגלה הנוכחית של משלוחי המנות שלכם, וכנראה שאף ליותר. אגב, מצאת מפה חד פעמים שאתם מחבבים? גם אותה אפשר להפוך להמון מפיות. רק כמה דקות עם מספרים, וכאלה. ברוב המקרים, משלוח המנות שלכם שילוב של מוצרים קנויים ומוצרים אפויים. חשבו על זה כשאתם אורזים וקונים מצרכים – משלוחי מנות אפויים כמעט ודורשים צבעים עזים שילוו אותם.

בדיקה קלה שעשיתי גילתה שיש מפיות בצבעים שאפילו אנחנו בבצלאל לא שמענו עליהם.

3. מה אליס הייתה עושה?

רוצים לתת קצת משהו נוסף לעוגיות שוקולד הצ'יפס הטעימות אך הסטנדרטיות שלכם? מה לגבי עוגיות ענקיות, או קטנות במיוחד? אוכל קטן או גדול במיוחד זו הנאה משונה כזאת שאני מרשה לעצמי לחטוא בה. רק לפני שבועות מספר שותפתי היקרה עמדה לזרוק שאריות בצק וכשהזדעקתי על כך, הכינה לי מהן עוגיה אחת ענקית כי לא היה לה כח. הדקות בהן ניסינו להבין כמו מה העוגייה נראית היו הדקות הטובות בחיי. טוב, לא באמת. אבל העוגיה הייתה טעימה מאוד. זה לא רק עניין של גודל – גם צורות נחמדות מוסיפות הרבה. זה הזמן להוציא את החיתוכיות מהארון!

אנחנו התלבטנו בין מר המיולין לבוטן. עכשיו דמיינו את זה אפילו גדול יותר, עם שוקולד צ'יפס ובתאורה מוצלחת.

4. לא על התנור לבדו יחיה האדם

אז, נניח, איכשהו, סתם דוגמא היפותטית, שאתם, נניח, סטודנטים קשיי יום שיש להם רק טוסטר אובן. אז, יש הרבה דברים שאפשר להכין בטוסטר אובן – כמו למשל את רוב העוגיות. אבל יש גם דברים שאפשר להכין בלי אחד כזה. תמרים ממולאים אגוזים, אגוזים ממולאים מרציפן, תמרים ממולאים באגוזים שממולאים במרציפן, מרציפן ממולא בעוד מרציפן – מרציפן ביתי זה אחד הדברים הבאמת טעימים (אך המעט יקרים). מלבד זאת, שלל טראפלס שהאינטרנט למינהו מציע לכם יכולים להיות חלופה זולה ומרשימה אם משלוח המנות שלכם לא אמור לעבור מסע בדרך – שימו לב למגבלות הדברים שאתם מביאים – אוכל נמס או מפורר גם לא נראה טוב וגם פחות כיפי מאוכל במצבו האידאלי.

בכל מקרה השנה, אם הכל יילך כשורה, פיתרון המקוריות של משלוח המנות שלי עומד להיות ריבות ביתיות. גם קל להכנה, זול יחסית, מוסיף צבעוניות נהדרת ואפשר לארוז בצנצנות חמודות. אגב, אני ממליצה לשמור ולאגור צנצנות בדיוק למקרים כאלו, ובאופן כללי תמיד יש מה לעשות עם צנצנות. יש גם לא מעט מתכוני עוגות בצנצנת שמסתובבים ברשת, חלקם אף ללא אפייה. כמו שציינתי לגבי הטראפלס, במידת הצורך שימו לב שאתם לא מכינים דברים שדורשים קירור וכו'.

רעיון לשנה הבאה – תמצית וניל ביתית. מתנה קצת יקרה ביחס לשאר, אבל הו כה מגניבה. חבל שזה לוקח מספר חודשים עד שהיא שווה משהו…

5. אל תביאו אוזניי המן מגעילות

פשוט אל, באמת, זה לא לעניין. אם אתם ממש חייבים אוזניי המן, או שתכינו אותם בעצמכם ממתכון טוב או שתקנו במקום ראוי לשמו.

דייסת קוואקר טעימה ומזינה

דייסה. יש לה אפילו שם מעצבן. דייייסההה. נמרח כזה. מזכיר קצת עיסה – לא מבטיח בעליל. הקונוטציה השנייה עבורי היא דייסה צבאית – אותם גרגירים לבנים לא ברורים, שוחים בנוזל מטריד. כן, אני יודעת – בזה הרגע פגעתי בציפור נפשם של אי אלו יוצאי צבא שעבורם הדייסה הזאת הייתה נהדרת ונפלאה. ובכן, אותי העניין בעיקר הטריד ודחה. ממעמקיי זכרוני ידעתי שמתישהו בעבר, בילדותי, אמא שלי הכינה לי כזאת שאהבתי, אבל כל שמץ חיוביות נשכח וטבע בסלידה העמוקה מהדייסה הצבאית.

ואז, סיקרתי מפגש בסדנה של המטבח הטבעי של איילת בוקר, ושם אכלתי דייסת קוואקר. בהתחלה פשוט הייתי ממש שמחה לאכול משהו, כי הייתי מאוד רעבה. ואז לפתע הבנתי – זה אשכרה טעים. וחם. וכיפי. גיליתי מחדש שאפשר גם אחרת, אפילו כשמדובר בדברים שקוראים להם דייסה.

מאז, אני משתדלת לפנות כמה דקות בבוקר כדי להכין לעצמי את המנה המהירה הזאת, שמרגישה כמו ארוחה של ממש. ביקשתי מאיילת להפיץ את המתכון, לשמחתי היא הסכימה והרי הוא לפניכם. לא סתם טעים, אלא גם מאוד בריא.

רכיבים (מספיק למנה עצומה ביותר):

כוס חלב סויה עדיף מדוללת. אני אוהבת שתי שליש סויה, שליש מים. ניסיתי גם עם חלב של ממש, יוצא עשיר מדי לטעמי, אבל בהחלט אפשרי.

חצי כוס קוואקר

2 תמרים חתוכים לחתיכות קטנות  בעת כתיבת שורות אלו ממש, אחרי שבועות בהם אני מכינה את הדיסה הזאת, הבנתי שאיחרתי לדקות הראשונות של הסדנא ואולי בכלל השתמשו בה בתמרים חיים. אני משתמשת במיובשים, ולא אחליף אותם.

2 כפות תערובת טחונה של נבט חיטה, שומשום מלא וזרעי פשתן החיטה נותנת ויטמין E ונוגדי חמצון, השומשום סידן והפשתן אומגה 3. בריאות בריאות! מי היה מאמין. כל העסק גם מוסיף למרקם וכאלה. את הכל מצאתי בחנות הטבע ליד השוק במחיר נוח למדי, בניגוד לרשתות גדולות שמוכרות חבילות ארוזות יקרות להחריד שיחסית קשה למצוא. לאחסן את הזרעים וכו' במקרר. את כל העסק אמורים לטחון במהלך ההכנה במטחנת קפה, ומאחר ואין לי אחת אני פשוט דופקת להם את הצורה עם מערוך. זה מאוד מספק.

6 שקדים/ פקאנים שבורים

אופן ההכנה

מבשלים את הקוואקר עם חלב הסויה והתמרים תוך כדי בחישה, עד שמופיעה בועה. זה קורה מהר יותר ממה שחושבים.

מכבים את האש, טוחנים את השומשום, נבט החיטה וזרעי הפשתן, מוסיפים את התערובת לדייסה. אם רוצים לטחון כמות גדולה לשימוש לפעמים הבאות זה בהחלט אפשרי, אבל אז צריך לאחסן את התערובת במקפיא.

מוסיפים לדייסה את השקדים/פקאנים.

אפשר להמתיק בקצת דבשסירופ אגבהמולסה, הטעם הבסיסי מאוד עדין ומתקתק בקושי. אני מוסיפה קצת דבש, הכי נגיש ולגמרי עושה את העבודה.

לאכול.

ט"ו בשבט שמח לכולם! מאחלת לכולכם תות שדה עשיר, אדום, עסיסי ומתוק, ולא שלל זבל מיובש שמציף אותנו בימים טרופים אלו.

בופה בוהריים במלון הסקוטי

אחרי כחודש של מחלת נשיקה, שבתי! ולא סתם שבתי – אלא עשיתי זאת כשבאמתחתי הוירטואלית דיווח על בופה בוהריים (brunch buffet) במלון הסקוטי.

אמא שלי ובן זוגה התארחו מספר ימים במלון הסקוטי, מלון בוטיק יוקרתי שממוקם בטבריה (ומתהדר- בעיני לפחות, שכן עבורי זה פלוס מטורף – בחוסר כשרות), לפני מספר חודשים וכשחזרו לא הפסיקו לדבר על כמה מוצלח כיף וטעים היה, וכמה חייבים לחזור לשם שוב ואולי אף לקחת גם אותנו, "הילדים", שנהנה גם. הפור נפל על בהריי יום שבת. אמנם קצת חששנו מהנסיעה הארוכה דחוסים חמישתינו ברכב אחד, אבל האמת היא שמדי פעם נסיעות ארוכות זה נחמד. בשעתיים של נסיעה מרעננה לטבריה (לכל כיוון, כמובן) נרשמו גמלים, כבשים ופרות, והרבה מאוד ירוק מופלא ורענן ביום בהיר שאחרי גשמים.

הגענו למלון מלאי ציפיות. המקום נראה יפה, מגניב וישן – שכן הוא יפה, מגניב ומבוסס על יסודות ישנים של בית חולים שהוקם במאה ה-19. אפשר לקרוא קצת בוויקיפדיה אם רוצים. בכל מקרה, במסעדה עצמה נפרסו מספר השולחנות עמוסים כל טוב ואחרי מספר סיבובים והתלבטויות התחלנו להעמיס צלחות – אני מתה על בופה. הפעם המבחר היה עצום ואני די בטוחה שלא הצלחתי לטעום מהכל, אם כי ממש ניסיתי.

וגר נקניק עם גבינה - יש לציין שהמראה הזה כבש אותי עוד בטרם טעמתי משהו

הבופה היה מורכב ממספר חלקים – שולחן סלטים קרים, שולחן גבינות ומיני דגים כבושים למראה שמעליו היו תלויים שלל נקניקים, לצד כל זה עוד מיני ירקות ואנטיפסטי, מגוון ריבות ונתח חלבה גדול ובנוסף לאלו עמדת חביתות ומספר עמדות של מנות חמות. בצד היו גם שולחנות עם לחמים, קינוחים אישיים ומיני עוגות ומאפי שמרים, עמדת משקאות חמים ומתקן משקאות קרים – אשכוליות ומים, כוסות קטנטנות. תמיד מרגיזים אותי כוסות קטנות, אבל לא נורא, באמת שזה לא העיקר כאן.

התחלתי בסלטים הקרים – היו שם המון: כרובית בטחינה, לשון קרה, סלט פירות ים קר, סלט חסה ועוד ועוד. שתי מנות שאהבתי במיוחד היו שומר אפוי ומעין סלט של פרושוטו ואפרסמון. שתיהן היו פשוט נפלאות, והרגישו גם די לא שגרתיות.

לאחר מכן עברנו (הרבה אכילה משותפת הייתה שם, כדי שלא נתמלא ונצליח לטעום קצת מהכל) לנקניקים ולגבינות. המבחר היה גדול, והטעמים היו מגוונים. אין ספק שנעשה סינון קפדני בעת הזמנת המוצרים למקום. הכל היה מצוין – אמנם היו כמה נקניקים שהרגישו לי שמנים מכדי לאכול אותם, אבל הכל היה מאוד טעים ולרוב גם די מיוחד.

אחרי כל מיני ירקות, המשכנו לעמדות של המנות החמות. היו שם תבשיל פירות ים, דג שלא טרחתי לטעום אבל נמסר לי שהיה מצוין, בשר כלשהו על עצם שהיה טעים מאוד, ועוד ועוד. מנות שאהבתי במיוחד – אטריות עם גבינה, מנה עשירה חמימה וטעימה להחריד, שעמדה ולחשה אליי דברי פיתוי מתוך מחבת עצומה, ובהחלט ייתכן וזעקה מתוך רחמים לכולסטרול שלי מאוחר יותר כשאכלתי ממנה (אבל אני לא טרחתי להקשיב) . שוקי אווז ברוטב מתקתק היו גם הן מצוינות באופן מיוחד. הרגשתי צורך להזמין גם חביתה, והיא, כצפוי, הייתה מאוד טעימה – ונעשתה לנגד עיני ברינג, כך שגם הייתה יפה. אלו הדברים הקטנים, אתם יודעים.

שוק אווז ברוטב מתקתק, ולפניה מאפה קדאיף עם גבינה ועלי תרד, שלקחתי לא פחות מפעמיים - וזה אומר הרבה כשיש הרבה מאוד אוכל אבל מקום מוגבל בבטן. קצת חסה ונבטים, בשביל צבע, או משהו.

הדבר היחיד שלא היה נהדר היו הקינוחים. עוגות אישיות של גבינה, תפוחים ושוקולד היו סבירים, לא יותר ואולי אפילו קצת פחות. הרגשנו קצת החמצה. מאפי השמרים היו טובים, אבל לא הפילו אותנו. בכל מקרה, היינו ממש מפוצצים אז זה לא ביאס אותנו יותר מדי. הזמנתי בעמדת השתייה החמה שוקו שהיה מצוין. ואז נזכרתי – חלבה. הו, חלבה. והחלבה הייתה כה טובה, כה משובחת. הייתה זו החלבה עם המרקם הטוב ביותר בה נתקלתי בכל שנותיי כחובבת חלבה אדוקה. חלבה. החלטתי להקדיש לה הייקו קצר*:

חלבה – פירורית

מתוקה – אך במידה.

בלעדיה קר**

—-

*שזה מצחיק, כי לפחות מבחינת הברות, כל שירי ההייקו באותו האורך.

**הידעתם? בשירי הייקו (וויקיפדיה אומרת האיקו, אבל קשה לי עם זה) מסורתיים הוכנסו מילים שתיארו את עונות השנה בהן התרחש ההייקו. בשבת דווקא היה נעים, אבל עכשיו באמת קר. אז הנה.

חלבה! מצדדיה ניתן להשקיף על מעט ריבות וסלטים.

לאחר מכן הסתובבנו קצת בינות לגנים הנפלאים שמחוץ למסעדה, ולסיום קיבלנו "קינוח" מיוחד כשבן זוגה של אמי ביקש שיראו לנו את מרתף היינות, השוכן במערת אבן שכזו. זה היה פשוט יפיפה. בעבר, כשהמבנה שימש כבית חולים, אוחסנו במערה תרופות. כיום, יש שם שולחן ארוך וכיסאות מרופדים לצידו, חביות ובקבוקים לרוב צמודים לקיר, והכל נראה כמו המקום אליו אגיע כשאמציא סוף סוף מכונת זמן ואבחר לטייל בתקופת ימי הביניים, באיזו מצודה מגניבה. לפי האתר נראה שעושים שם גם סעודות בקיץ – ב-500 ש"ח לאדם. מה שאומר שכשאמכור כליה, אם יישאר קצת עודף אחרי המצלמות והעדשות בהחלט יש איפה לחגוג (את, אממ, מכירת הכליה המוצלחת שלי. או משהו. אבל על מי אני עובדת, לא יישאר כלום אחרי ציוד הצילום…). במרתף יש המון יינות ישראלים – אחד מעקרונות המקום הוא להשתמש הרבה בחומרים מהתעשייה המקומית, שזה מאוד נחמד. יש עוד כמה אנקדוטות מעניינות כאלו – למשל, בצוות יש ייצוג של מגוון האוכלוסיות במדינתינו.

כל התענוג הזה עולה 125 ש"ח לאדם. לדעתי בהחלט מקבלים תמורה למחיר, על אף שהוא גבוה.

מסעדת טוראנס, המלון הסקוטי, טבריה

חטאתי, פשעתי.

רבותיי, בפוסט הקודם נפלה טעות מרה. העוגיות הנוטות להיקרא בשם "פיננסייר" בעברית, נקראו "פיננסיה" בפטיסרי נומילי, והדבר היה משעשע בעיני עקב הקרבה של המילה לעניינים פיננסיים ולכן הציק לי קמעה. אך אבוי! מחקר קצר העלה שאכן, שמה של העוגיה הקטנה והמטריפה, בהחלט ייתכן ומקורו קשור בעניינים פיננסיים. תאוריה אחת גורסת שמקור השם מקורו בתבנית המסורתית, שקצת מזכירה את צורתו של מטיל זהב, תאוריה נוספת אומרת כי ייתכן והעוגיות נהיו פופולריות ברובע הפריזאי הפיננסי, אשר הקיף את הבורסה למסחר (וכל זה רק מוויקיפדיה, כן?).

מעתה אכתוב בעברית: "פיננסייה". התמונה מוויקיפדיה, כל הזכויות שמורות ל-Fanny Schertzer.

כך שבעצם, על אף ההומור, אני טעיתי, והם צודקים. עימם ועמכם, קוראיי, הסליחה.

עד כאן להיום. תמיד משמח ללמוד משהו חדש.

נומילי

בין כל המחלות, הלימודים והחתונות (שתיים מאחורינו, נותרו עוד שתיים. מה נסגר?) יוצא שאני לא ממש מספיקה לראות אנשים. אז ניצלתי פוטנציאל טרמפ מא' ולקחתי את עצמי לראות את אחי האמצעי בכפר סבא. על הפטיסרי-קפה "נומילי" שמעתי רבות וטובות ממגוון בני משפחתי הבררנים (והצרפתים. [עריכה: שאחרי שקראו את הפוסט הזה טענו בחירוף נפש שאני מפרטת יתר על המידה ובדקדוק יתר, והמקום מושלם להפליא]), וכך הוחלט ששם נשב. המיקום מאוד נוח, ממש דקה מקניון ערים, סוקולוב פינת וייצמן, והעיצוב חמוד להפליא בגוונים כחולים וצהובים ועם מדפי עץ עמוסים כל טוב. שמחתי על כך שטרחתי ולקחתי איתי את חדוו"א, מצלמתי הנאמנה.

מאז ומתמיד חיבבתי קופסאות פח דקורטיביות

הזמנתי שוקו חם על פי המלצתו של אחי אם כי יש לציין שהוא המליץ, מלבד השוקו, על הכל. בנוסף הלכתי על בריוש אגסים וקרם שקדים (14 ש"ח) ומקרון פטל (כל המקרונים עולים חמישה שקלים). הוא הזמין מיל פיי (24 ש"ח, כתוב שם כ"מיל פוי". זה קצת הציק לי, אבל די בעייתי לכתוב מילים צרפתיות בעברית, בעיקר לקהל הרחב שלא מכיר את המונחים, אז ניסיתי להתעלם. ה"פיננסיה" במקום פיננסייר הוא זה ששבר אותי בנידון [ עריכה: שלא בצדק. ועל כך בפוסט העוקב. מעתה אימרו פיננסיה!]) ומקרון קרמל. יש מבצע של קפה ומאפה, אבל אני מודה ששכחתי לבחון בדיוק מה הוא כולל. בהחלט ייתכן שהבריוש שלי ניצל אותו. כמו כן קיבלתי כרטיסייה – קפה ומאפה עשירי חינם.

התיישבנו באחד השולחנות – יש כמה מהם בחוץ ומעט בפנים, לעיתים באופן קצת צפוף. זה לא הטריד אותנו במיוחד. השוקו כבר התחיל את כל העניין טוב. ייצוין שניתנה לנו הבחירה בין שוקולד מריר לחלב – בחרנו חלב. אני חושבת שהמגוון הוא אחד היתרונות הבולטים של המקום. השוקו עצמו היה מוצלח, לא מתוק מדי אבל עשיר, ולא הייתי מופתעת אם היו אומרים לי שהוא מעט מועשר בשמנת, כי על אף שבימינו מתבקש להניח שזה אינו המצב, ככה זה הרגיש.

בינתיים יכולתי לבחון את מגוון הדברים שאפשר לקנות ולקחת הביתה ממקומי האסטרטגי הצמוד למדפים. כמעט שמחתי שאני סטודנטית דלת אמצעים ושאני יכולה לשלוף את הטיעון הזה מול כל רצון ותקווה לקחת איתי איזו עוגה או קופסת עוגיות.

עד מהרה הגיעו גם המנות עצמן. הבריוש שלי היה מעט יבש, ולא הורגשה בו חמאה בכמות התעשייתית וחוסמת העורקים שאני מצפה לה ממאפה צרפתי הארד-קור (ראו ערך המתכון שפרסמתי כאן לבריוש). ועדיין, אני משערת שחלקכם אולי תעדיפו לאכול מנה שלא גורמת לכם להרגיש כאילו התחנה הבאה של היום, ראוי שתהיה רופא. היובש הוא זה שביאס אותי, בעיקר. בכל זאת, הבריוש היה טעים. האגסים וקרם השקדים הורגשו היטב והתאימו למנה, שגם הייתה נדיבה, לדעתי, בגודלה.

בריוש עם אגסים וקרם שקדים, מקרון פטל מבצבץ לו מאחוריו

המיל -פיי של אחי היה פשוט מצוין. הקרם היה טעים, הבצק עדין ופריך. וכמובן, הוא היה יפה להפליא. הנה, תראו:

Mille-feuilles, למי שתהה. מהמם אפילו עם הפלסטיק עליו.

לבסוף, חילקנו את המקרונים. התחלתי במקרון הפטל. בסיס של מקרון מתהדר בעובדה שהוא מאוד קשה להכנה ודורש דיוק מירבי. הצורה של המקרון הייתה טובה, ובסיס העוגיה קיבל את המראה המוקצף הזה שמקרון אמור לקבל, אבל המרקם היה מעט צמיגי, וזה אכזב אותי מאוד ביחס למחיר המקובל אך הללא ספק גבוה, וביחס לרמה הכללית של המקום. הקרם היה מוצלח, חמוץ ומתוק. לטעמי היה עודף נדיבות בקרם בשני המקרונים, אבל זה כמובן עניין של טעם.

מקרון הקרמל היה מצוין. הבסיס היה פשוט מושלם, אוורירי ופריך ואפוי בדיוק במידה. זה אמנם הדגיש לי מאוד את הפספוס של מקרון הפטל, אבל היה מהנה וטעים מאוד. מבחינת טעם, אני אישית נוטה להעדיף מקרונים עם קרם עדין או חמצמץ לכן כצפוי פחות העדפתי את קרם הקרמל המתוק. ואם זאת, מוצלח ביותר.

לאחר שסיימנו, חשבתי, למרבה זוועתו של אחי, ללכת ל"קפה סולל", בית מאפה צרפתי שמוקם מאחורי קניון ערים, ולהשוות בין הבריושים השונים. לדאבוני גיליתי כי המקום נסגר, לא ברור מדוע. בכל מקרה, שוכנעתי כי לנומילי יש הרבה פוטנציאל, ובעיקר הרבה מבחר. אמנם, מקום שמתהדר בשם פטיסרי פריזאי דורש, בעיני, דקדוק בכל הנוגע לביקורת כפי שאולי ראיתם. ועדיין, הרושם הראשוני שלי מהמקום הוא באופן כללי חיובי. בנוסף, דף הפייסבוק שלהם טוען שיש גם שירות עד הרכב, שזה די גאוני, אם יורשה לי לומר.

נומילי, סוקולוב 3, כפר סבא.

הכן את מטבחך לחורף

יש אנשים שכותבים מתוך סוג של מומחיות. ביטחון עצמי. ניסיון רב שנים. הבלוג שלי, למקרה וטרם שמתם לב, אינו כזה. פעמים רבות פוסט מגיע דווקא מאותו מקום אומלל שבו, למשל, אני רוצה להכין שוקו ואין לי חלב.

בדיוק בשביל למנוע מקרים כאלו יש רשימות. רשימות, שלו הייתי עוקבת אחריהם ביתר דיוק חיי היום נחמדים יותר. רשימות שאילו הייתי משננת ביתר צומת לב, היה לי יותר כיף. עם הזמן, אני משתפרת. ועדין, אחרי מספר ימי מחלה, כשהמכולת נמצאת הרחק, כל מה שאני יכולה לעשות זה להיזכר ולשנן, שוב, את הדברים הבסיסיים ביותר שכדאי שיהיו כאן בפעם הבאה, אלו שכדאי וממש ממש (ממש) קל להחזיק תמיד. בחורף, ספציפית, הדברים החמים מקבלים עדיפות, ועל כן:

 

א. דברים שתוקעים בתנור (לסטודנטים שכמותי: בטוסטר אובן)

על שלושה דברים מטבחי העצלן עומד. על החציל ועל הבטטה ועל התפוח שבסוף. אם יש לי את אלו, אני מסודרת.

חציל: ירק זה, אחד הירקות הסקסיים ביותר בעולם אם לא הסקסי שבהם, מצוין לשיטת הבישול המדוקדקת אשר זכתה מפי לשם "לתקוע בתנור ולעזוב בשקט". שטיפה, דיקור קל במזלג, וכארבעים דקות עד שעה בטוסטר אובן שלי ויש לי חציל חמים וטעים, שאני אוכלת עם טחינה (מעורבבת, לא מנוערת, עם המון לימון. טחינה גולמית נשארת לנצח אז היא לא ממש ברשימה, אבל היא צריכה להיות, יחד עם לימונים). יש האוהבים עם יוגורט – אני אישית לא. שדרוג: לזלוף רכז רימונים מעל. זה אדיר, נסו את זה.

הייתה אמורה להיות כאן תמונה שצילמתי של חציל בטחינה, אבל אני חוששת שקצת הגזמתי איתה ויצא מעין חציל מבותר קרוע לב ולא ממש מעורר תאבון. שדה קרב חצילי שכזה. אז אני אחסוך מכם. ניסיתי למצוא שיר משעשע על חצילים במקום, אבל מצאתי רק שיר לא משעשע. אז, חבל.

בטטה: כמו החציל, רק עטופה בנייר כסף. הולכת מצוין עם גבינה לבנה ודומיה. למיטיבי לכת: בניגוד לחציל, מבטטה אפשר להכין גם מרקים. כלומר, אפשר להכין מרק גם מחציל, אבל למען האמת האופציה הזאת קצת מטרידה אותי ואני מעדיפה להתעלם מקיומה בינתיים.

תפוח: לחצות לחצי, לזרות קינמון מעל ו… לתקוע בתנור ולעזוב בשקט. מעבר לעובדה שהריח של זה נהדר, זה, כמובן, חם. וכפי שאמרנו, חם מקבל עדיפות.

אני, אגב, מתה לנסות כבר דלעת ערמונים. היא אמור להיות מוצלחת בדיוק באופן הנ"לאבל טרם יצא לי לרכוש אחת. גם ערמונים בתנור זה נהדר, אבל אני ממש בספק שאני אשקיע את הכסף לזה בקרוב…

ב. משקאות חמים

משקאות חמים זה חשוב. כשאני חולה, כמו נניח, עכשיו, זה די הכרחי. כשאני לא חולה זה סתם כיף.

תה: השקיעו בתה שלכם. כמה סוגים של תה יכולים להיות ההבדל בין אומללות (שלושה ימים על תה רגיל, אני לא בטוחה שאני יכולה לשתות מזה יותר, אף פעם) לכיף (כי תה יכול להיות ממש כיף שלא שותים אותו שלושה ימים ברצף). אישית, אני מחובבי האופציות בתה, ונוהגת לאגור די הרבה סוגים ממנו, ולו בשביל הכיף. מלבד מגוון, נחמד שיש סוגים נטולי קפאין לשעות הערב אם אתם לא מחובבי הקפאין. אני גם נוהגת לרכוש לי צ'אי מסאלה ולהכין אותו על בסיס חלב. זה מגניב.

כמו כן, אין לזלזל בממתיקים. אם אתם מאנשי הסוכר החום, סוכר חום יכול להיות נחמד. דבש הוא ממש אוצר כשחולים (כמוני, כבר הזכרתי?). חבל שהוא נגמר כל כך מהר, כשחולים…

שוקו: הו, שוקו. אם היו באים אליי ואומרים לי שהמציאו את החורף רק בשביל שיהיה שוקו, לגמרי הייתי מאמינה בזה. שוקו זה כיף ומגניב. אפשר להכין אותו עם אבקה, עם קקאו, עם שוקולד של ממש. אפשר להוסיף לו גם שמנת, אייריש קרים קצפת ואו מרשמלו. אפשר לתבל בקצת קפה, קינמון ואו צ'ילי. שוקו, רבותיי. שוקו זה נהדר.

לא לשכוח את החלב. כי אז אתם עשויים להיות במצב בו יש לכם את כל המרכיבים של שוקו מוצלח, אבל לא חלב. אצלי זה מתסכל במיוחד, כי אני משתדלת לקנות חלב רק כשא' מגיע כי אני קצת רגישה ללקטוז. אבל אז אני אוכלת דברים עם חלב כדי לסיים אותו לפני שיפוג תוקפו, פולנייה שכמותי. ואז אני מתרגלת ומתחילה לקנות יותר חלב אבל לא מכניסה אותו לרשימה והולכת לפיה. ואז אני רוצה חלב. אבל אין לי.

אם היה לי חלב, הייתי מצלמת לכם שוקו חם מופלא. אבל אין לי. אז לקחתי אחד מבנק תמונות, שלכולנו יהיה על מה לחלום.

קפה מעולם לא היה הקטע שלי. והוא גם לא קטע של חורף לכאלה שזה כן הקטע שלהם. אז, נה.

ג. מרקים

הבטטה הנ"ל יכולה להיות מצוינת למרק. בכלל, מרק זה נהדר. הייתי רוצה לתת כמה מתכונים ולהתהדר בסירי מרק אבל תכלס, לשעת חירום יש לי כמה שקיות של מרק מוכן במזווה. עצוב? כנראה. אבל נחמד, כשאין זמן לבשל. בכל מקרה כרגע נמצא אצלי סיר אימתני ובלתי נגמר של מרק כתום (עדשים, בטטה וגזר) באדיבותו המתכונית של אחי האמצעי. סיר מרק מסדר אותי לשבוע שלם לפחות של קערה טעימה חמימה ומנחמת לעת ערב.

ד. גלידה

טוב, זה לא באמת חשוב. או חם. אבל גלידה בחורף זה ממש כיף, ואני ממליצה על כך בחום ובקור. האמת שגם קרמבו. מבינים, בחורף יש *גם* גלידה *וגם* קרמבו. איזו עוד הוכחה צריך לכך שחורף זה נהדר?

ה. סירופ נגד שיעול

זה לא באמת אוכל, אבל אולי אם זה היה ברשימה שלי קודם היה לי אחד כזה כאן. בכל מקרה, הפוסט הבא עשוי לעסוק בביקורת קולינרית לסירופ נגד שיעול. זה, או קלגרון צבאי, אם אצליח להניח עליו את ידי. הו, כדור כתמתם שכמותו, טעמו התפוזי משובב עד היום את נימי זכרוני. מעולם לא היה כדור כה טעים וכה חסר טעם באותו הזמן.

עד כאן להיום, מאחלת לכולנו שאין לנו למעשה משהו גרוע כמו דלקת ריאות והרגשה מצוינת ונהדרת וחורפים עתירי שוקו חם, הסקה ופוך.

סביצ'ה סלמון, אבוקדו ורימונים

אז, אני חולה מתה, בדיוק כשתקנו את המחשב ואני סוף סוף יכולה לכתוב פוסטים וכאלה. אבל יש דברים שאי אפשר לחכות איתם – זוהי עונת הרימונים, ויש דברים מגניבים שכדאי להכין איתם מהר מהר, לפני שייגמרו. אז הנה.

טוב, אז ככה, רכיבים:

פילה סלמון – נטול עור, חתוך לקוביות של בערך סנטימטר רבוע (בתמונה התעצלתי וחתכתי קצת גדול מדי…). אודה ואתוודה – הכנתי את זה עם סלמון קפוא. אז זה אפשרי ויוצא סבבה. אבל מן הסתם עדיף טרי…

רימון חמוץ – זה הרימון היפה יותר, האדום. לא הצהבהב המתוק והמכוער.

אבוקדו בשל – באמת בשל. תטעמו אותו לפני כן. אין כאן בישול או שום דבר אחר שיציל אתכם, חשוב שלא תתגנב עליכם איזו מרירות מעאפנה. גם אותו יש לחתוך לקוביות.

מיץ לימון סחוט

קצת סויה –  כזאת טעימה, נניח קיקומן. לא הזבל הזה שמוכרים בבקבוקי ענק בסופרים.

מלח פלפל

אופציונלי: נבטי חמניה לקישוט

קצת קשה לי לדייק בכמויות, אבל נניח 70-80 גרם סלמון לסועד זה מכובד מאוד, אפשר פחות. לגבי האבוקדו, אני אוהבת בערך כמות זהה של אבוקדו וסלמון, מבחינת הנפח. הרימון- לפי הטעם. מבחינתי, רימון גדול יספיק בכיף לכ-6 מנות, אולי אפילו יותר. תלוי כמובן כמה חמוץ אותו הרימון, כמה אתם אוהבים חמוץ, כמה אתם אוהבים רימונים… בקיצור, לא ברור הקטע הזה. אפשר לקנות רימון או שתיים, לפרק אחד, לראות כמה גרעינים יוצא ולפזר לפי אינסטינקט לא ברור כלשהו שאפשר להניח שאם הוא עובד עבורי כנראה שהוא יעבוד גם עבורכם. במקרה הכי גרוע – יש לכם אקסטרה רימונים לנשנש במקרר. רק זהירות על הבגדים, הדבר הזה לא יורד… (טוב, העירו לי על זה שהתפייטות על כמויות לא עובדת, אז שימו לב לתגובה שלי שמכילה כמויות קצת יותר מוגדרות…)

לגבי הסויה, נניח כפית של סויה על מיץ משני לימונים בינוניים עד קטנים. אפשר לוותר או להוסיף בהתאם לרמת חיבתכם לסויה, כמובן. אני אוהבת שזה מורגש רק בקושי.

אופן ההכנה:

משרים את קוביות הסלמון במיץ הלימון והסויה, מתבלים ומרכיבים הכל יחד. זה הכל. עכשיו, אני ממש אוהבת סלמון חי, אז ההשרייה מבחינתי יכולה להיות חמש דקות לפני ההגשה. מיץ הלימון כובש את הדג, אז ככל שתשרו ליותר זמן, ככה הוא יהיה יותר "מבושל". אבל כדאי לא להגזים. עשר דקות, רבע שעה, לא הייתי ממשיכה עם זה מעבר.

כעיקרון, ההרכבה עצמה די פשוטה. או בגביע, או עם רינג (בתמונה אלתרתי רינג מקופסת זיתים, אני לא רוצה לדבר על זה…), פשוט מניחים ערבוב כלשהו של הסלמון האבוקדו והרימונים (במקרה של רינג קצת מועכים אותם יחד, מה שלי ממש כואב לעשות, כפי שאפשר לראות בתמונה. במקרה של חוש אסתטי מפותח אפשר גם להניח שכבות שכבות של כל מרכיב בנפרד), וזהו. הטעם המתובל של הסלמון מתבל יפה גם את האבוקדו, אבל אם אתם רוצים אפשר גם להמליח ולתבל את קוביות האבוקדו בנפרד לפני.

זהו, יש לכם סביצ'ה מקורי שגם נראה לא רע. בתאבון! ועכשיו אחרי שכתבתי על אוכל מעניין, אחזור לשתות עוד תה, או משהו משמים מעין זה…

חטאים

יום כיפור הולך וקרב, והגיע הזמן להתוודות. כן, כן. אך אני חטאתי. חטאתי לקולינריה, לשכל הישר לגופי והאומלל שצריך לשרוד את חטאיי – אז הנה שלושה מהם, כי על אף שכנראה אמשיך ואחטא, בכל זאת, יום כיפור וכאלה.

 

1. במבה אדומה

במבה אדומה. רק עכשיו שמתי לב שקוראים לה "במבה מתוקה".

אח, במבה אדומה. זה מתחיל בכדורונים שמלכלכים את הידיים בפירורים עם צבע מאכל שאת מקורו אנחנו לא רוצים לדעת. ממשיך במתיקות שאפשר לטעון שמזכירה בערך אולי לפעמים תות רדיואקטיבי, ומסיים באותו טעם לוואי ייחודי ובלתי ניתן להגדרה שמסכם את כל העניין. זכיתי, בעוונותיי, לטעום אפילו גלידה בטעם במבה אדומה – מה שגרם לה להיות כל כך דומה היה בדיוק אותו טעם לוואי יוצא דופן. בקיצור, אין מילים בפי. פי מלא בבמבה אדומה.

 

2. סירופ תעשייתי לפנקייק

אני אוהבת מייפל. אני גם אוהבת שוקולד. אני מתכוונת למייפל ושוקולד אמיתיים, האחד מקנדה והשני מאיפה שזה לא יהיה שהביאו ממנו את פולי הקקאו שמהם מכינים את השוקולד שיצא לי לאכול במהלך חיי. אבל, לפעמים, יש משהו מאוד מספק בלאכול פנקייק עם סירופ תעשייתי, כזה בו אפשר כמעט לדמיין טעם של… נפט עם סוכר? לא ממש ברור. שוב, גם פה מה שקונה אותי הוא טעם הלוואי. נוראי, אבל כה מושחת. נקודת השפל היא אותו בקבוק פלסטיק, שתמיד, אבל תמיד, יהיה בשלב זה או אחר דביק וכנראה שגם תקוע. אבל עדיין, מה משתווה לאותו זרזיף מבריק ומטריד כאחד של אותו נוזל צמיגי ומתקתק?

 

3. סוכריות גומי

דובוני גומי = גומונים!

אין, פשוט אין על סוכריות גומי. הצבעים העזים, המרקם הצמיגי, הטעמים שלעיתים הם ברורים באופן מטריד ולעיתים ממש אין מושג מאיפה הם הגיעו. הקטע הזה בו קונים אותם במשקל ואוכלים ואוכלים עד שיש בחילה מטורפת וחייבים להפסיק, ואז הבחילה עוברת וממשיכים שוב, ואז היא חוזרת, וחוזר חלילה. סוכריות גומי גורמות לי להרגיש כמו ילדה קטנה שוב, ואני לא מתכוונת במובן המצולק והמזועזע מזוועות העולם הנפרסות לנגד עיניים תמימות, אלא במובן הכיפי והשטותי. מלבד זאת, עצם העובדה שכתבתי את הערך הזה גרם לי לחפש לו תמונה, ובעקבות כך למדתי שהמילה לדובוני גומי בעברית היא גומונים! נהדר! נפלא! טעים! כנראה שמסרטן!

 

עד כאן לבינתיים. יש לי עוד כמה סטיות מזון, אבל צריך להשאיר משהו ליום כיפור הבא, לא? צום קל וגמר חתימה טובה לכל קוראיי אשר מרגישים שזה רלוונטי עבורם. בפוסט הבא – מנה צבעונית עונתית וטעימה במיוחד. כן כן, מתכון! טוב, בערך.

פסטה קפרזה, או באזיל אהובי

אלו מכם שמנויים לדף הפייסבוק של הבלוג אולי כבר שמו לב לקיומו של באזיל, שיח הבאזיליקום החדש שלי. באזיל הוא עציץ קטן וירוק, ששותה כמו גמל וניצב לו בשקט על אדן חלון המטבח בדירתי החדשה. כזה הוא באזיל. נחמד אבל ביישן. לא מדבר הרבה הילד.

בכל מקרה, יוצא שהרבה מהדברים שאני אוכלת מכילים בזיליקום לאחרונה, באדיבותו של זה הבאזיל. אני ממליצה לכל אדם באשר הוא אדם חובב באזיליקום להשיג לו עציץ. עולה כלום כסף, ממש קל לגדל אותו, ובזיליקום טרי זה ה-דבר. ומאחר וזה כזה נפלא וטעים ואין לי זמן להיות מאוד מקורית, יצא שלאחרונה אני אוכלת הרבה מאוד את אותו שילוב של מוצרלה-עגבניות-באזיליקום. בין אם זה בסלט, בכריך או עם פסטה. מה שאומר, שהפוסט הזה, כנראה הראשון מיני רבים שיתהו על קנקנם של העלים הריחניים והנהדרים האלו, לא יהיה מקורי או מתוחכם במיוחד – אבל הוא יהיה טעים וצבעוני. קצת הכנה לקראת שנת הלימודים הקרבה בצעדי ענק, בה סביר שלא יהיה כל כך זמן לתחכום בכל מקרה.

אז, עציץ באזיליקום שמרגיש אינסופי – יש. עגבניות  – עשוי להיות קצת יותר בעייתי. יש רק עגבניות מעאפנות בסופרשוק? אני קונה את הירוקות, מניחה אותן הפוכות ומחכה שיאדימו, מחוץ למקרר. ככה הן הכי טעימות ולא צריך להתפשר על מעוכות ופצועות. אבל זה אומר שאני צריכה סבב עגבניות קיים כל פעם – שכן לאחרונה אני מרגישה שדירתי, כשהיא ללא עגבנייה, מרגישה קצת יותר עצובה. לפעמים אני שוכחת או מחסלת עגבניות מהר מדי, ואז קצת עצוב לי.

את הסלט אני מנסה להכין באופן האופטימלי ביחס למרכיביו הצנועים. אני עדיין קצת חוששת מסכיני מטבח, ולא כל כך בקטע של להוסיף ירקות נוספים. התיעוב שלי מכל הנוגע לחיתוך בצלים נותר בעינו, ובמקרים מיוחדים אני אתגבר ואוסיף איזה בצל סגול, וזהו. לא ממש מיוחד. אז אני מנסה לשפר כמה שאפשר את אופן ההכנה. משהו שלמדתי לאחרונה לגבי ירקות בסלט – כדאי לתת להן לנוח קצת. אחרי החיתוך מפזרים קצת מלח, עושים משהו אחר לעשר דקות, שופכים את הנוזלים המימיים שניגרו מהעגבניה מתבלים ומחכים עוד מעט דקות. זה אמנם לוקח זמן, אבל זה לא זמן שעושים בו משהו, וזה מאוד שווה את זה. כך, סוף סוף שמן הזית מקבל את מקומו הראוי.

בכל הנוגע לכריכים, עגבניות הן די בעייתיות. אבל אני כאמור מכורה, אז אני עדיין מנסה לסדר לעצמי פה ושם כריך של השילוב הנ"ל. להשאיר את העגבניה שלמה עד הארוחה פותר את העניין. אני לוקחת קצת גבינה, עגבניה ועלי באזיליקום לעבודה וחותכת ומערבבת שם הכל למניעת מעיכה. יעיל ביותר, גם אם קצת טרחני. רק צריך לדאוג שיהיה מלח – בהיעדר שמן זית, מלח הוא עיקר הטעם.

ואז, הגענו לפסטה. אני מודה, את הפסטה קפרזה שלי אני בכלל אוהבת כשהעגבניות מגוררות ולא סתם חתוכות. אני מגררת בפומפייה (!), מפזרת קצת מלח ומסננת קצת את הנוזלים, ממש כמו עם הסלט. אני מערבבת את כל העסק עם עלי באזיליקום קצוצים דק, שמן זית ופלפל, ומפזרת על הפסטה החמה יחד עם מוצרלה חתוכה לקוביות קטנות. אפשר להקפיא את הגבינה כדי שהיא תהיה עמידה יותר בפני החום של הפסטה, אבל אני, באופן אופייני משהו, לא טורחת. מה שכן, הפרשי הטמפרטורות בין הפסטה החמה והרוטב הקר בהחלט מהווים את חלק מההנאה מהמנה הפשוטה הזאת. לגבי תוספות, יש שאוהבים להוסיף בצל, גרידת לימון, לתבל עם קצת סוכר ועוד. אני דווקא אוהבת לשים קצת חומץ בלסמי, וזהו. זה מוסיף קצת חמיצות מתקתקה שאני מחבבת. אבל האמת, גם לחומץ בלסמי אני די מכורה, והוא מוצא את דרכו גם לסלטים שונים לעיתים קרובות.

לפני הבלסמי והפלפל, עם קישוט עלים חסר תועלת. נורא התלהבתי מזה שאני סוף סוף מצלמת משהו על הצלחת הזאת, ולא הצלחתי להתאפק…
עם טיפה בלסמי והרבה ערבוב – פחות אסתטי, יותר טעים!
אתם לא מרגישים את זה כמוני, אבל באמת שזו תמונה כמעט טרגית.

אולי זה נשמע קצת מוזר, לדבר על מזון שעיקרו שלושה מרכיבים (ושמן זית, אסור לשכוח שמן זית), אבל זוהי רק ההתחלה. לי ולבאזיל יש עוד דרך רבה לפנינו, ואם גלידת באזיליקום זה טעים (וזה בהחלט יכול להיות טעים, מניסיון), השמיים הם הגבול.