בשבוע האחרון מצאתי את עצמי, שוב, במילואים. באחד הלילות האחרונים מצאנו את עצמנו, אני וא', משוטטים בירושלים ומחפשים משהו לאכול. זה היה קשה משחשבתי. מגיעה נקודה במהלך ערב בה אני נהיית בו בזמן מאוד מאוד רעבה ומאוד מאוד בררנית. הלכנו לאיזור של השילוש הלא קדוש, כלומר לרחוב הלל, שם היה ברור שאני אמצא משהו לאכול. לא ממש היה ברור מה יאכל א'.

בעודי שמה פעמיי לג'חנון בר, א' פונה ונכנס לגומחה שאיכשהו לא שמתי לב אליה מעולם. לא ברור איך, האמת. אולי קסמו של הג'חנון בר פועל חזק כל כך על אלו מאיתנו שאוהבים אותו עד שאנחנו מאבדים את יכולת הראייה שלנו למקומות חדשים או אחרים. בכל אופן, הלכתי אחרי א' ומצאתי את עצמי בברוהאוס הגולן. הוא התחיל לעיין בתפריט, אני רק הצצתי. הג'חנון קורא לי.

"איך הסטייק שלכם?" שואל א', והמלצרית החביבה עונה לו שזה הסטייק הכשר הכי טוב שהיא אכלה. "אבל את עובדת כאן," אמרתי לה בחיוך "אנחנו לא יכולים לסמוך על זה." היא קצת נפגעת ועומדת על שלה. א' מזמין את הסטייק. אחרי הרמת גבה מצידה על עניין הג'חנון, אני מחליטה לזרום ומזמינה המבורגר.

אמא שלי לימדה (ועודנה מלמדת אותי) דברים רבים. את אחד מהם אני זוכרת במיוחד. היה זה כשהייתי ממש ילדה, רכה בשנים. "הדר," היא אמרה לי בסבר פנים חמור "כשאת מזמינה בארץ סטייק, תמיד תזמיני אותו מדיום ריר. אנשים כאן לא יודעים מה זה מדיום ואת עשויה לקבל סוליה אם זה מה שתבקשי." נצרתי את המסר הזה בליבי ואכן בורכתי במהלך חיי בסטייקים עסיסיים ונוטפים. אך עם הזמן חשתי שינוי מסוים. אותה פרנויית סטייקים שאימי לימדה אותי עדיין הייתה רלוונטית במקומות מסוימים, אבל נראה שהמושג "מדיום" התחיל להתקבל בלשונו. הורדתי קצת את ההגנות. הרשיתי לעצמי לחיות במושגים יחסית מפונקים בהם טבחים ידעו מדיום מהו.

אולי זו הסיבה שא' הזמין את הסטייק שלו מדיום. לעולם לא אדע מה חלף בראשו. זה לא חשוב מספיק בשביל שאשאל. אבל על אף שלא נחתה על שולחננו צלחת וסוליה עליה, בעת החיתוך היה ברור ששמץ צבע אדום אין שם. א' טעם, אמר שזה טעים, הצהיר שזה אינו מדיום, וקרא למלצרית. צפיתי באימה בעוד היא התקרבה אלינו, מקווה שא' יהיה עדין.

אדום. כי היה חשוך מכדי לצלם עם הסלולרי. הבלוג הזה מוציא ממני חוצפה מודחקת, אני אומרת לכם.

"הכל בסדר?" היא שואלת

א' מביט בה, היא מביטה בו. אפשר לחתוך את השקט בסכין הבשר על השולחן.

"זה הסטייק הכשר הכי טוב שאכלתי." הוא מהנהן ומחייך אליה. היא מחייכת חזרה.

ההמבורגר שלי היה טעים אף הוא, ועשוי דווקא במידה שביקשתי. הצ'יפס מגיע כחתיכות עגולות מטוגנות של תפוחי אדמה, וטעים ביותר. המחירים קצת יותר יקרים מאלו שבאתר – הסטייק, שמגיע עם תוספת, עלה כזכור לי 89 שקלים, וההמבורגר שלי 45. תוספת צ'יפס עלתה שמונה שקלים, אבל כאמור הוא טעים אז אני מרגישה די שלמה עם ההוצאה הזאת. סך הכל התרשמתי שמדובר במקום קטן, נחמד, כשר ולא יקר מדי לאכול בו, עם בשר מוצלח למדי. אם לא היו לידו ג'חנון בר ואיבו, כנראה שהייתי מוצאת את עצמי שם לא מעט בשנה הקרובה, ועדיין אני סבורה שעוד אשוב אליו.

בפינת הלינקיאדה, מתכוניישן הוא בלוג אהוב עליי מזה זמן רב, של דניה ודיאנה – צלמת וסטייליסטית מקצועיות, בהתאמה. היה לי העונג להיות בסטודיו של דיאנה, ואני עוקבת אחרי הבלוג באדיקות ונהנית מכל מילה וצילום.

מכיוון שאולי זה היה קישור לא מקורי במיוחד, הנה אחד קצת יותר שנוי במחלוקת וממש לא משתווה ויזואלית – לפחות לא ברמת החיוביות האסתטית. Cake Wreacks הוא בלוג שאוסף תמונות של עוגות שיצאו רע. ממש רע. זה כמעט קשה לצפייה – אבל כל יום ראשון הם מפרסמים דווקא Sunday Sweets – עוגות מוצלחות במיוחד שלפעמים די מפצות על הזוועה של מהלך השבוע. לפעמים.

השאר תגובה