היום לפני שנה פרסמתי את הרשומה הראשונה בבלוג. אז עוד לא ממש הפצתי אותה ואפילו לא ממש ידעתי לאן כל הבלוג הזה הולך. בעיקר רציתי משהו שייתן לי מוטיבציה לעשות שלושה דברים: לכתוב, לבשל ולצלם.

מהבלוג הגעתי לכתוב קצת ב"ירושלים סיטי", ומשם להתחיל, ממש לאחרונה, לצלם למטבח של גליה ולבקר בקצת סדנאות שם. בין לבין הגיעו תהיות על המשך חיי ומה אני רוצה לעשות בתור צלמת לעתיד ואפילו כמה ביקורים אצל צלמי מזון של ממש. האמת היא שלושת הדברים המקוריים שהצבתי לעצמי כמטרה חוו עליות וירידות שונות – לבשל אני עוד לא ממש יודעת, אבל אני כבר לא נבהלת מסכיני מטבח ונראה שאף הם מתחילים לחבב אותי קצת בחזרה, או לפחות לתקוף אותי קצת פחות. אני לא מצלמת הרבה כמו שהייתי רוצה (הרבה פחות למעשה), ובהחלט הייתי רוצה לדעת לערוך את עצמי טוב יותר. אבל אני כן מלקטת מתכונים פה ושם ובאופן אירוני משהו כבר לא ממש אוכלת הרבה מקופסאות שימורים. פתאום גם גיליתי שאני בודקת סטטיסטיקות סדרתית ומשגעת את א' על כל לייק חדש בפייסבוק של הבלוג כי הבנתי שעל אף נטיותיי הקודמות להתכרבל בקונכייה פולנית וחשוכה, אני ממש אוהבת שיש לי קוראים, בפרט כאלו שאני לא מכירה. לאחרונה אפילו פתחתי את קולמוס, בלוג ללא המעקה הנוח של כתיבה לפי נושא. עד כה "לילות שימורים" העניק לי הרבה כיף. הכרתי המון מקומות חדשים, ברשת ובמציאות, ושזפתי את עיניי בכמויות בלתי נתפשות של תמונות של אוכל. סלחו לי על ההשתפכות הקלה, אבל לפעמים, כך נראה, יש ערך לא צפוי לדברים.

לא ממש הספקתי להשקיע בפוסט הזה כמו שרציתי, עם כל המילואים ומעבר הדירה וכזה הכל קצת התעכב והתבלבל (בעיקר חבל לי על הוידאו *"Leave Eyal Shani Alone" שהיה אמור להעלות ליוטיוב ולהקנות לי מיליוני צופים, תהילת עולם, או לכל הפחות כמה עגבניות שמחות. זה והעוגה שממולאת בעוגה שממולאת בעוד עוגה. היכל התהילה של האינטרנט ייאלץ לחכות לי עוד קצת. אבל זה שאין בפוסט הזה תמונה זה פשוט פשע. לא הצלחתי להביא את עצמי לשים פה סתם חתול רנדומלי…)

בכל מקרה, רציתי לנצל את הבמה האינטרנטית שיצרתי לי ולהודות לכל האנשים שסבלו את השבוע בו חיפשתי שם לבלוג (כי om nom nom היה תפוס), אלו שסייעו לי לאורך השנה הזאת, לכלי המטבח האומללים שלי, לאמי שהביאני עד הלום וכמובן, לכם הקוראים. בלוגולדת שמח לי. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת. א' הזמין אותי לארוחת ערב, באופן הולם משהו.

______________________________

* אתמול, לראשונה, ראיתי מאסטר שף ואני חייבת לציין שברוב המקרים מה שאייל שני אומר נשמע ממש רלוונטי, גם אם פואטי. זו לא אשמתו (אני חושבת) שיש לו קול כזה צרוד ודרמטי, ואני די אוהבת פואטיקה באופן כללי, גם אם הוא קצת לוקח את זה לרמה אחרת. לפעמים, באמת הלחם משווע לרוטב של הקציצות. לפעמים, עגבניה באמת סובלת מזרות מסוימת. בכל מקרה, הרבה ממה שהוא אומר הגיוני ואילולא תקרית הצ'יפס ייתכן והייתי מחבבת אותו ללא סייג…

** זה לא ממש פוסט סטנדרטי ועל כן פינת הקישורים תחזור אלינו החל מהפוסט הבא.

2 comments on “בלוגולדת שנה”

  1. מזל טוב! האכזבה היחידה שלי מהבלוג עד כה היא שעדיין יש טעמים חדשים של בן אנד ג'ריס שתרם סיקרת 🙂
    ולגבי מאסטר שף, בפעם הראשונה זה באמת נשמע הגיוני. אבל אז כשממשיכים לצפות את מבינה שיש לו סט קבוע של דברים שהוא אומר, וזה יותר מרגיש שהוא מונע מהבנאדם וכמה הסיפור שלו פואטי, מאשר כמה האוכל עצמו פואטי.

השאר תגובה