אלו מכם שמנויים לדף הפייסבוק של הבלוג אולי כבר שמו לב לקיומו של באזיל, שיח הבאזיליקום החדש שלי. באזיל הוא עציץ קטן וירוק, ששותה כמו גמל וניצב לו בשקט על אדן חלון המטבח בדירתי החדשה. כזה הוא באזיל. נחמד אבל ביישן. לא מדבר הרבה הילד.

בכל מקרה, יוצא שהרבה מהדברים שאני אוכלת מכילים בזיליקום לאחרונה, באדיבותו של זה הבאזיל. אני ממליצה לכל אדם באשר הוא אדם חובב באזיליקום להשיג לו עציץ. עולה כלום כסף, ממש קל לגדל אותו, ובזיליקום טרי זה ה-דבר. ומאחר וזה כזה נפלא וטעים ואין לי זמן להיות מאוד מקורית, יצא שלאחרונה אני אוכלת הרבה מאוד את אותו שילוב של מוצרלה-עגבניות-באזיליקום. בין אם זה בסלט, בכריך או עם פסטה. מה שאומר, שהפוסט הזה, כנראה הראשון מיני רבים שיתהו על קנקנם של העלים הריחניים והנהדרים האלו, לא יהיה מקורי או מתוחכם במיוחד – אבל הוא יהיה טעים וצבעוני. קצת הכנה לקראת שנת הלימודים הקרבה בצעדי ענק, בה סביר שלא יהיה כל כך זמן לתחכום בכל מקרה.

אז, עציץ באזיליקום שמרגיש אינסופי – יש. עגבניות  – עשוי להיות קצת יותר בעייתי. יש רק עגבניות מעאפנות בסופרשוק? אני קונה את הירוקות, מניחה אותן הפוכות ומחכה שיאדימו, מחוץ למקרר. ככה הן הכי טעימות ולא צריך להתפשר על מעוכות ופצועות. אבל זה אומר שאני צריכה סבב עגבניות קיים כל פעם – שכן לאחרונה אני מרגישה שדירתי, כשהיא ללא עגבנייה, מרגישה קצת יותר עצובה. לפעמים אני שוכחת או מחסלת עגבניות מהר מדי, ואז קצת עצוב לי.

את הסלט אני מנסה להכין באופן האופטימלי ביחס למרכיביו הצנועים. אני עדיין קצת חוששת מסכיני מטבח, ולא כל כך בקטע של להוסיף ירקות נוספים. התיעוב שלי מכל הנוגע לחיתוך בצלים נותר בעינו, ובמקרים מיוחדים אני אתגבר ואוסיף איזה בצל סגול, וזהו. לא ממש מיוחד. אז אני מנסה לשפר כמה שאפשר את אופן ההכנה. משהו שלמדתי לאחרונה לגבי ירקות בסלט – כדאי לתת להן לנוח קצת. אחרי החיתוך מפזרים קצת מלח, עושים משהו אחר לעשר דקות, שופכים את הנוזלים המימיים שניגרו מהעגבניה מתבלים ומחכים עוד מעט דקות. זה אמנם לוקח זמן, אבל זה לא זמן שעושים בו משהו, וזה מאוד שווה את זה. כך, סוף סוף שמן הזית מקבל את מקומו הראוי.

בכל הנוגע לכריכים, עגבניות הן די בעייתיות. אבל אני כאמור מכורה, אז אני עדיין מנסה לסדר לעצמי פה ושם כריך של השילוב הנ"ל. להשאיר את העגבניה שלמה עד הארוחה פותר את העניין. אני לוקחת קצת גבינה, עגבניה ועלי באזיליקום לעבודה וחותכת ומערבבת שם הכל למניעת מעיכה. יעיל ביותר, גם אם קצת טרחני. רק צריך לדאוג שיהיה מלח – בהיעדר שמן זית, מלח הוא עיקר הטעם.

ואז, הגענו לפסטה. אני מודה, את הפסטה קפרזה שלי אני בכלל אוהבת כשהעגבניות מגוררות ולא סתם חתוכות. אני מגררת בפומפייה (!), מפזרת קצת מלח ומסננת קצת את הנוזלים, ממש כמו עם הסלט. אני מערבבת את כל העסק עם עלי באזיליקום קצוצים דק, שמן זית ופלפל, ומפזרת על הפסטה החמה יחד עם מוצרלה חתוכה לקוביות קטנות. אפשר להקפיא את הגבינה כדי שהיא תהיה עמידה יותר בפני החום של הפסטה, אבל אני, באופן אופייני משהו, לא טורחת. מה שכן, הפרשי הטמפרטורות בין הפסטה החמה והרוטב הקר בהחלט מהווים את חלק מההנאה מהמנה הפשוטה הזאת. לגבי תוספות, יש שאוהבים להוסיף בצל, גרידת לימון, לתבל עם קצת סוכר ועוד. אני דווקא אוהבת לשים קצת חומץ בלסמי, וזהו. זה מוסיף קצת חמיצות מתקתקה שאני מחבבת. אבל האמת, גם לחומץ בלסמי אני די מכורה, והוא מוצא את דרכו גם לסלטים שונים לעיתים קרובות.

לפני הבלסמי והפלפל, עם קישוט עלים חסר תועלת. נורא התלהבתי מזה שאני סוף סוף מצלמת משהו על הצלחת הזאת, ולא הצלחתי להתאפק…
עם טיפה בלסמי והרבה ערבוב – פחות אסתטי, יותר טעים!
אתם לא מרגישים את זה כמוני, אבל באמת שזו תמונה כמעט טרגית.

אולי זה נשמע קצת מוזר, לדבר על מזון שעיקרו שלושה מרכיבים (ושמן זית, אסור לשכוח שמן זית), אבל זוהי רק ההתחלה. לי ולבאזיל יש עוד דרך רבה לפנינו, ואם גלידת באזיליקום זה טעים (וזה בהחלט יכול להיות טעים, מניסיון), השמיים הם הגבול.

6 comments on “פסטה קפרזה, או באזיל אהובי”

  1. גם לי היה פעם עציץ בזיליקום בשם באזיל! והיה לו חבר, עציץ קורנית בשם קורנליוס.
    מה שכן, היו עם זה שתי בעיות: (א) לא מצאתי צמח שראוי לשם רטקסס, וזה מאוד העציב אותי. (ב) מסתבר שבזיליקום בעציץ קטן לא מחזיק יותר משנה, אפילו אם מטפלים בו ממש יפה, כך שבאזיל מת בדמי ימיו והותיר אותי בודדה ומייבבת.

    • !!!
      וואו, את לא יודעת כמה התלהבתי מהתגובה שלך. גם היה לך עציץ עם אותו השם, וגם עם אותה קונוטציה לפיל החביב עליי! קורנית בשם קורנליוס זה לא פחות מגאוני…

השאר תגובה