זמן רב לא כתבתי כאן. פספסתי את כתבת אוזניי ההמן עליה שקדתי, כל מיני פרטים שירוכזו בקרוב על דברים שווים וקטנים בירושלים ואף את פסטיבל האוכל בעיר העתיקה (לפחות הייתי מראה נוכחות כנגד המחאה המגוחכת התורנית. אבל נאמר לי שהיה גרוע, אז אני משערת שלא נורא.)

דברים רבים מנעו ממני לכתוב, אך בראש ובראשונה – מילואים, אותם ביליתי באותו בסיס נידח ומרוחק, ממש גומחה, הנקרא "הקריה" בעיר נידחת ומרוחקת אף היא בשם "תל אביב". אבוי. עטיתי על עצמי מדי ב' וחיוך כובש (לעולם אל תצאו מהבית בלי לקחת את החיוך הכובש שלכם עמכם. כמו כן, נדמה שמילת השייכות רבים של חיוך הינה "חיוככם". אויה.) והלכתי מוכנה לשבועיים של כיף.

ובכל זאת, מכל חוויה למדים משהו, והרי ידוע שאדם, אף אם הוא חייל בצורה זו או אחרת, צריך לאכול. ועל אף שהאוכל בקריה (שלא לדבר על הבסיס עצמו) לא ממש מייצג את מה שרבים אחרים מחיילינו נאלצים לסבול, עדיין יש שם לא מעט חיילים. חיילים שמתמודדים, יום יום, עם הימצאות קניון עזריאלי ועולם שכולו ג'אנק-פוד ממש מטרים ספורים מהם (הידעתם? מחיר ארוחה במקדונלדס עולה יותר מעשירית משכורת של חייל חובה). קונפליקט טרגי, אין ספק. חשוב מכך לעניינינו, שם הייתי, ולכן שם אכלתי.

ראשית כל, האוכל אינו גרוע כפי שהיה פעם. זכור לי באופן ברור קצף מחשיד על הסלטים, ואילו עכשיו פשוט נמנעתי מחדר האוכל לחלוטין, באמצעות אותו חדר קסום, כמעט מיסטי, הנקרא בפי קול "הפיתייה". הפיתייה, בעברה, הייתה מקום עם, ובכן, אוכל בפיתה. דבר נהדר אף לפני שנים לכל אותם אלו שרצו (כמו עכשיו) להימנע מהצפיפות (והריח) של חדר האוכל. אך מאז, הופרטו חדרי האוכל וניתן למצוא בה דברים מדהים כמו חומוס-לא-משהו עם  ביצה בקופסא ופיתה בצד, קופסא לקחת בה סלט-מירקות-רק-מעט-חשודים-למראה, בשר-לא-מאוד-מזוהה במשהו-שטוענים-שהוא-באגט-אבל-למעשה-זה-שקר ואפילו משהו-שנקרא-אוכל-סיני-אבל-למעשה-הוא-אורז-קצת-מתוק-בקופסת-קרטון-הולמת-אוכל-מהז'אנר-הנ"ל. באופן ממש מביך, כל המאכלים שציינתי פשוט הופכים נהדרים ככל שאתה חוזר למצבך הצבאי. בימים הראשונים עוד קצת כואבת הבטן מהשניצלים, עוד מקטרים על הרכיבים הלא מזוהים וחולמים על המטבח הקטן בדירה מלאת האפשרויות, אי שם בבירת ארצנו. אבל ככל שהימים עוברים אי אפשר שלא להתפעל מהניסיון המאוד משכנע לאוכל לא רע, מאמץ אשר אחרי שבוע לגמרי כובש אותך, ולפתע אתה מוצא עצמך משווע לטוסט נקניק-בצבע-הורוד-המטריד-ביותר-שראיתי-אי-פעם. טוב, הבחורה ששיוועה לזה הייתה שם כבר יותר משבועיים, אבל הבנתם את הנקודה.

בכל מקרה, הייתה זו חוויה מאלפת, כתמיד. אחת שוודאי אעבור מחדש במילואים הבאים. לא שאוכל לתייג את הרשומה הזאת  בתג "מסעדות" ואפילו לא ב"בחוץ-היאח!", אבל הי, זה חינם וכבר אין קצף בסלט, אז בסופו של דבר היה חיובי. בשבוע הקרוב אתאושש לחלוטין מהעולם האמיתי שחזר לתקפני ואחזור לכתוב על אוכל אמיתי, כמו גם על פסטה ברוטב סלק, שעדיין לא לחלוטין השתכנעתי שהיא אמיתית אבל ללא ספק הייתה ממש טעימה.

3 comments on “אוכל צבאי, זה הכי… הכי…”

  1. הארוחה הטובה ביותר במטבח הצה"לי היא ללא ספק ארוחת הצהריים של שבת: שניצל-גידים-חומוס קר וחמין צבאי. כל דבר אחר לא באמת מייצג.

    • אצלכם היה שניצל? אצלי היה עוף. ועוף, בניגוד לשניצל, מאוד קשה להדחקה ברמה הויזואלית. אז אני מנסה להדחיק לפחות כשזה לא כאן עכשיו מולי. מלבד זאת, אם אתה כבר מדבר על ארוחות שבת, מה לגבי ארוחות חג? חרוסת-אה-לה-בטון-מסוכר טעמת? חוייה!

      • הו, סיפורי האימה שאני יכול לספר לך על עוף! לעולם לא אשכח את מאבק האיתנים בו נאלצתי לאכול עוף צבאי בעזרת, שימי לב, שני מזגלות פלסטיק (!!).

        עכשיו גם חזרו לי זכרונות האימה של לוף מטוגן על מצע קרקרים צבאיי (כאלו שמגיעים בתוך פח שמן אטום, עשויים מברזל גרוס ומכילים 3000 קלוריות לחתיכה). אני לא יודע באיזה חומר משמר משתמשים בלוף, אבל ברגע שמטגנים אותו, הדבר הזה הופך להיות כזה: http://www.youtube.com/watch?v=mP5Ges4plp4

        דווקא ארוחות חג זכורות לי לטובה: אחרי בקבוק של יין פטישים, לא תזכרי בכלל מה אכלת!

השאר תגובה