ישנם ארועים שיש לחגוג באופן משובח עם אוכל טוב במיוחד. במקרה של אותו הערב, האירוע בעיקר היה עצם האוכל הטוב במיוחד. לפני זמן כזה או אחר החלטנו אני וחבר לאכול במקום משובח במיוחד. מתישהו התווספו לזה שלל תירוצים כמו ימי ההולדת שלנו, אבל היה ברור שסיבת ההתכנסות היא בעיקרה האוכל.

קשה לי לבחור אוכל במסעדות. תפריטים גדולים גורמים לי לחוסר החלטיות משווע, תפריטים קטנים קצת מבאסים אותי. מאחר והיה זה באחריותי לבחור את המקום בו נסעד את ליבינו, היה הדבר משול ללבחור מתפריט גדול פי עשרה מתפריט ממוצע. אי לכך, הדבר לקח מספר חודשים והגיע בתזמון לא רע בכלל – דהיינו, לפני שאשוב להיות סטודנטית באופן יותר אינטנסיבי ואפרד לשלום, פוטנציאלית, מאוכל טוב.

בסופו של דבר (ועקב החשש שהדבר יהפוך לאותם הדברים שמדברים עליהם אך לעולם לא מגיעים לשלב העשייה) נפל הפור על מסעדת צ'לו בירושלים. צ'לו על שום המילה האיטלקית שפירושה "שמיים" ולאו דווקא לכלי הנגינה הידוע. כבר למדתי משהו חדש.

הגענו לרחוב בן סירא, מרחק הליכה ממרכז העיר. את פנינו קיבלה קובייה קטנה של מסעדה, חלונות זכוכית גדולים ודלת נעולה שפתחו בפנינו. המוזיקה הייתה מעלייתית משהו, וזה היה משעשע ואפילו די הולם. התפריט (שמחיריו, כך גיליתי, קצת מעוגלים כלפיי מעלה מאלו הכתובים באתר) היה מאותם תפריטים בו לעיתים אין קשר בין שם המנה למרכיביה (אבל היא עדיין נשמעת מצוין) מה שברוח בחירת המזון הבעייתית שלי עשוי להפוך לדי הרפתקני ונחמד, ומקסימום אפשר לשאול. הבחור הזמין למנה ראשונה רביולי סרטנים, ואילו אני קוקי סן ז'אק שתמיד חפצתי לטעום.

לצערי, המקום לא כל כך מתאים לשליפת מצלמה (שזה חיסרון בשבילי אבל אני משערת שיתרון בשביל כל אדם אחר שהיה שם) ולכן התמונה לקוחה מאתר המסעדה. באופן משונה משהו, המנה נראית אפילו יותר מגניבה במציאות (כי במציאות זה יותר כיף לראות הרבה רוטב)

אלוהים, תראו כמה זה יפה. למיטב ידיעתי לרוב מגישים קוקי סן ז'ק ללא הצדפה, אבל זה מאוד הוסיף. הסגול היפה של הצדפה (שנראתה כאילו יצאה ממלתחתה של בת הים הקטנה) והירוק של התרד פשוט יפים יחד. עברנו את המנה הראשונה נומים ומרוצים עד מאוד.

למנה עיקרית הוא הזמין "טורנדו צ'לו" – כבר אמרתי מנות בלי שם אינפורמטיבי? טורנדו (פילה בקר) ברוטב שמנת וחרדל. אני הזמנתי פילה עגל בשמנת וערמונים, הוזהרתי (!) שהמנה מגיעה מדיום, מה שממש לא הפריע לי, מעולם לא הייתי מחסידי סטייק-במרקם-סוליה. העיקריות הגיעו בצלחת עם הרבה רוטב, הבשר מונח על חתיכת צנים דקיק שכזה. המנה שלו הייתה חרדלית, שלי מתקתקה, והבשר (בדיעבד שמנו לב שלא בקשו מהבחור את מידת העשייה המועדפת) היה עשוי בשלמות.

לקינוח הזמנו מוס שוקולד שהיה טעים גם אם לא מקורי (כמה מקורי אפשר להיות במוס שוקולד, תמהני). כמו כן, דנו עמוקות במיני מזון שיכולים להגיע בצורת ספריי (כמו קצפת) והגענו למסקנה שספריי מוס שוקולד יכול להיות מוצלח ביותר.

סיימנו את הארוחה, וצעדנו יחד אל עבר המה-שהיה-אולי-שקיעה-אם-לא-היה-כבר-לילה.

אני כבר בשלבי פרידה נפשית מתקדמים מאוכל טעים, מוכנה לאימה הסטודנטיאלית שרבים כבר החלו לחוות השבוע ואילו בצלאליסטים שכמותי (יחד עם טכניונים למשל, שזה קצת משעשע) יתחילו בראשון הקרוב. אולי, רק אולי, השנה תהיה קצת טובה יותר ברמה המטבחית.

אום נום נום?

2 comments on “ערב בצ'לו”

  1. מתוקה, הכתיבה שלך ממש משתבחת עם הזמן.
    כל מה שקראתי עד פה נפלא, ואת זוכה למקום של כבוד ב-RSS שלי.
    דברי איתי כשיהיה לך זמן. אני גם מכיר כמה מקומות לא רעים לאכול בהם, ואני אשמח לבזבז עלייך קצת כסף.
    🙂

השאר תגובה