אני מחרידה. באמת. לפני חודשיים הייתי במרכז המבקרים של יקב רמת הגולן כחלק מסיור בלוגרים ורק עכשיו אני מפרסמת את הרשומה. מאז קרו עוד המון דברים סוחטי זמן – התחלתי לארגן חתונה, שיניתי את התבנית של הבלוג מיליון פעמים (ועוד יבואו מיליוני פעמים נוספות כנראה…) עברתי דירה, נרשמתי לתואר שני. אבל עדיין. לא בסדר. מה שכן, אני מקווה שאולי הפוסט רלוונטי לקראת החגים הממשמשים לבוא! לבטח היין יזרום כמים, או משהו כזה, וכולם מחפשים דברים נחמדים לעשות בחופש. רגע, חופש? מה? מה זה חופש? אני רוצה חופש.

מרמר. (מרמר = הצליל שעושים כשמתמרמרים. סימן רשום. אבל לא באמת.)

אז, בכל מקרה, סיור בלוגרים. רמת הגולן. קבלת פנים, מרכז מבקרים. יין גמלא מבעבע. אומנומנומ.

משם המשכנו להצצה על התהליך עצמו. המון חביות. המון יין. המון בקבוקים. יש משהו ממש ממש יפה במכונות גדולות ובסרט נע. משלב המילוי עד לשלב הזה שבו שמים על הבקבוק את הדבר ההוא שהוא מזכיר קצת יותר מתכת מנייר. ידנית! עושים את זה ידנית! אומג.

קצת פחות אסתטי, אבל תאמינו לי שזה היה מגניב מאוד.

ואז, טעימות.

קשה, קשה לשתות כל כך הרבה. אבל שרדתי. עבורי בלט מעל כולם ירדן מלבק 2011. אני מאוד, מאוד אהבתי אותו. מאוד מאוד מאוד. בקרב חובבי הפורט נרשמה התלהבות מ-T בריבוע, אך לצערי, אני לא חובבת גדולה של פורט.

משם המשכנו לארוחת פויקה ולסיור בחלק מהכרמים ביקב, ביניהם היקב האורגני, שמסתבר קיים. אני השתדלתי להישאר בצל מחשש לשינוי צבעי לגוון שלרוב הייתי קוראת לו לובסטר אבל לרגל הפוסט אפשר לקרוא לו גוון של יין אדום בהיר, אולי רוזה? הממ.

וכך תם היום – עייפות קלה, ערפול חושים, גוון עור תקין וכיף.

אם לא יצא לי לקפוץ לכאן שוב – חגים שמחים לכולם, ובהצלחה בכל הליכי תחילת השנה השונים.

השאר תגובה