כמו שציינתי, החמשו"ש הנוכחי הוא האחרון בפסטיבל "חמשושליים" הירושלמי. במסגרת הפסטיבל יש תפריטי מסעדות בהנחה. טבעי – הישראלי? סטודנטיאלי? נטול משאבים כלכליים? גרגרן? – ראה בכך הזדמנות מיידית לנסות מקום חדש, שכן עבר זמן. לצערי התפריטים שהשתתפו במבצע, מעבר לעובדה שלא הציעו לרוב הנחה משמעותית במיוחד, היו די דלים ומדכאים. אך לאחר חיפוש מה, מצאנו את עצמנו במסעדת לינק, כאשר שמתי מבטחי בעובדה שגם אם לא יהיה חדשני ומרתק, יהיו פירות ים.

הגענו והתיישבנו לאחר המתנת מה למארחת שתגיד לנו איפה. "תפקיד המארחת הוא מיותר" שח לי אחד מהידידים איתם באתי, ואני מיהרתי לחלוק עליו.  מארחת יכול להיות דבר מאוד נחמד, יעיל ומסביר פנים, גם אם ספציפית פה הם עמוסים, חשבתי לעצמי.

בשלב זה החלה המתנה. המתנה שהיוותה מעין אות למוטיב חוזר בשארית הערב. בשולחן לידינו קבוצת גברים החלה לאכול בשר ממחבת ענקית, הריח היה מדהים. שולחן רחוק מעט קיבל כוסות בירה מושכות וגבוהות. הדקות חלפו. הרגשתי את הצמא, הרעב. חלף מה שנדמה היה נצח ולא קיבלנו ולו תפריט. שולחן מולינו אישה מזגה לעצמה משקה מקנקן מוכסף, ומוחי הקודח דימה שודאי שנקטר נמצא באותו קנקן מפואר. לאחר דקות ארוכות נזכרה המארחת בקיומינו. "בואו נתחיל מחדש," היא אומרת במעין חיוך עצבני, והולכת להביא לנו תפריטים. כמה דקות מאוחר יותר מסרנו את ההזמנה וחיכינו.

המשכנו לחכות. חיכינו זמן רב. השולחן לידינו קיבל קולה. קולה מעולם לא נראתה יפה כל כך.

כדרכה של ארוחה, לבסוף הוגשו המנות הראשונות. חציל גרוזיני (בעצם חציל עם טחינה, ולידו סלט עגבניות), קרפצ'יו דג (אם אני זוכרת נכון בורי, עם אבוקדו ורוקט, שלא היה כלול בתפריט המבצע אך סקרן אותי) ועוד חציל שלא הזמנו. "סליחה, זו לא המנה שלנו" אמרנו למלצרית, והמארחת הגיעה באופן מדהים במהירותו ודרשה לדעת ממי ביקשנו להחליף את המנה.  הסברנו לה שזו פשוט לא המנה שהזמנו. כמה דקות לאחר מכן היא חזרה ליידע אותי שזו אכן טעות שלהם. בשלב זה בעיקר רציתי את המנה שלי. כעבור עוד מעט המתנה התחלנו, סוף סוף, לאכול. המנות היו חביבות, סבירות, אך לא יותר מזה. טבעות הקלמרי המטוגנות שלי היו בסדר גמור וגם הקרפצ'יו, אם כי האבוקדו היה מעט קשה וניכר היה שהוא זקוק למלח כמו גם החציל, שבאופן כללי לא ריגש אותי – וזה חבל, כי חצילים נוטים לרגש אותי.

למנה עיקרית ידידיי הזמינו שניהם "אלון – נתחי עוף מוקפצים בחלב קוקוס, פטריות, קארי חריף וכוסברה. מוגש על מצע של אורז לבן". אני הזמנתי שרימפס חריף עם גרגירי כמון וחומוס שלם, שהיה אמור להיות פיקנטי, מה שטיפה הדאיג בחורה כמוני, נטולת סיבולת לחריפות.

התמונה אחרי תיקון די מסיבי של פוטושופ ברמת הצבעים והתאורה. חשוך שם, והתאורה מאוד חמה בצבעוניות שלה. כל זה גרם לי לחשוב שגם תאורה יכולה להיות אלמנט חשוב במסעדה, כי היא יכולה לגרום לאוכל להיראות רע למדי, וחוץ מזה נחמד לא לאמץ את העיניים כשמדברים עם חברים. אולי זו רק אני...

המנה שלי הייתה מאכזבת. אני מאוד אוהבת שרימפס, והם גם לא צריכים הרבה – פשוט לשרות טוב ברוטב טוב, אפילו אם אחד פשוט – כמו קלאסיקת היין הלבן-שום-לימון שיש בהרבה מסעדות. כאן, הרוטב היה, כמו בשאר המנות, מעט חלש. השרימפס -שמאחר ולא ממש ספגו רוטב ניתן היה לדעת שהם חומרי גלם טובים לכשלעצמם- סבלו מזה מאוד. החשש שלי מחריפות, שאולי דווקא הייתה מרעננת את המנה הזו, נמוג בערפל של אותה חולשת טעמים.

מנת הקארי סבלה בערך מאותו הדבר. חולשת טעמים. חלב הקוקוס היה מורגש בקושי, והקארי היה קארי, אבל לא יותר מזה. באופן מפתיע, העדפתי את התבשיל הצמחוני שלי יותר, למרות שעכשיו אני אנסה להכניס לו קצת בוטנים או אגוזים או משהו דומה – מה שהיה הדבר הנחמד במנה הזאת, ודווקא לא צוין בתפריט.

אחרי שהביאו לנו חשבון לא שלנו, ואז את הנכון, ואז חיכינו עוד בשביל לקבל עודף, הלכנו, שבעים אך עצבניים. ללינק אני לא אחזור. השירות היה מתסכל, האוכל לא מספיק טוב בשביל לפצות על התסכול שבשירות, והמחירים היחסית סטנדרטיים לא מספיק סטנדרטיים בשביל לפצות על כל הנ"ל. המוזיקה, היא דווקא הייתה בסדר.

4 comments on “לינק”

השאר תגובה