זכרונות מציפים אותי מאי שם, לפני אי אלו שנים, מהתקופה בה הייתי צעירה ותמימה, שסופגניה הייתה כדור בצק מטוגן עמוקות, ממולא ריבה, שעליו פוזרה אבקת סוכר. המצאתן של הסופגניות הריקות הגיע מכורח מציאות – ישנם אנשים  שלא אוהבים ריבה. אט אט החלו תמורות שונות ומשונות בסופגנייה והנה היום היא מגיעה בשלל צורות, צבעים, תוספות וטעמים. לתוהה המשועמם כמוני נותר רק לשאול: מה כל זה אומר? עכשיו, כשהרחובות והמאפיות שוב שקטים, ומוחי כמעט ונגמל מכל הזמן והסוכר, אתהה בנידון.

סופגניית רולדין עם קרם פטיסייר, אחרי נסיעה מתל אביב לירושלים. לא במיטבה כמובן, אבל עדיין די מרשים לדעתי.

בראשית

בראשית הייתה סופגניה עם ריבה. פשוטה וחביבה. וויקיפדיה תספר לנו מספר דברים על מקורה, אבל בתמציתו של עניין סופגנייה זה משהו מלא שמן ולכן מתחבר יפה לכל עניין חנוכה – שכן חנוכה, כידוע, מדבר על שמן.

האמת, לא ממש ברור לי מתי נכנסה הריבה לעניין, ולכן אני מוכנה לקבל את עניין הסופגניות נטולות הריבה בלב שלם. בוא נניח, אם כך, שהסופגניות המקוריות היו אלו עם ובלי הריבה. אני יכולה להניח את זה בלי הוכחות, כי זה בלוג עם הומור וכי החלטתי. אז זהו. הרי האובייקט הבסיסי, הדימוי המבוקש.

מילוי אלטרנטיבי

מתי הגיעה ריבת החלב ולמה? האם קם אדם יום אחד, ואמר לעצמו – כל אותם אנשים שאוכלים סופגנייה בלי ריבה. הם בטח ישמחו אם יהיה משהו *אחר* שם- ריבת חלב זה כמו ריבה רק לא, נכון? כלומר, קוראים לזה ריבה- וכך נוצר לו מילוי ריבת חלב?  האם יש כאן ניצנים של הפשטה? צילו החיוור (המאוד חיוור. חיוור כמו גופה נרקבת ששטפו באקונומיקה וצבעו בלבן.) של האוונגרד? אין לדעת (אם כי כנראה שלא…). עם ריבת החלב הגיעו השוקולד ומאוחר יותר גם הוניל והקצפת. אני יכולה להבין את השוקולד – שוקולד הוא מעין ברירת מחדל של דברים מתוקים, שמוסיפים לכל דבר – גם לדברים שאינם מתוקים. הוניל הגיע, כנראה, כניגודו של השוקולד, והקצפת יחד איתם כחלק מאיזה שילוש קדוש של מתוקים.

ואחת עם ריבת חלב

המילוי אינו מספיק

אבקת הסוכר כבר לא עמדה בלחץ. אם יש שוקולד בפנים, מדוע של יהיה שוקולד גם מלמעלה? יותר שוקולד = יותר טוב. הגדילו לעשות השנה מאפה נאמן, שמכרו לי סופגניית שוקולד במחיר המופקע של שישה שקלים, ונוכחתי לגלות שהשוקולד הוא רק מעליה. מעליה!  הצורה הסטנדרטית והמילוי כבר אינם חשובים. מה שחשוב הוא ההתעסקות המטורפת עם הסופגנייה, השינויים הבלתי פוסקים, והדמיון, כפי הנראה, לדונאט. ושוב, כמות הדונאטים שכיסו את מדפי מאפה נאמן השנה הייתה מרשימה. כי דונאט זה אמריקאי, ואמריקאי זה טוב, ואמריקניזציה זה שולת.

אפקט הבריאות

סופגניות זה לא בריא. כל מי שאומר אחרת מרמה את עצמו, או מדבר על משהו שאינו סופגניות. אבל עם ניסיון השיקום התדמיתי של מקדונלדס והמיתוג הבריאותי ההולך ופושה עם השנים, גם סופגניות מנסות להיות בריאות. סוג השמן – אם לא סופגניות אפויות לחלוטין, רכיבים סמי איכותיים (אם כבר דיברנו על זה, מי שקרא למילוי הכהה ברשת אינגליש קייק "שוקולד" כפי הנראה לא טעם שוקולד מהו, וליבי יוצא אליו, גם אם מתמרמר על העובדה שנאלצתי לשלם סכום כה מופרע על כדור בצק ממולא בחומר לא מזוהה) וכמובן – גודל, שבא יחד עם תאור קלורי של הסופגנייה. האם אנחנו נהיים מודעים יותר לסביבתינו או מזוכיסטיים יותר, לא ברור.

קולקציות

כל הנ"ל הינו מהווה חלק מחידוש רחב והזוי יותר – קולקציות של סופגניות, כפי שלמשל רואים כאן בתמונות הפייסבוק של רשת רולדין. אני לא זוכרת בדיוק מתי זה התחיל. כנראה אי שם כשהסופגניות עוד היו בגודל נורמלי. מעבר לשיוך הברור לאופנה, יש כאן מהלך מרתק של, כביכול, סדרה של סופגניות. שלא לדבר על כך שקיומן של אותן סופגניות בשנה הבאה מוטל בספק – כמו סופגניות וודקה מלון ובננה לוטי של שנה שעברה. סופגניות במהדורה מוגבלת (אני כבר לא זוכרת מה קדם למה, החטיפים עם אותו השיווק או הסופגניות). הסופגניות מעוטרות במילים נהדרות כמו "גנאש" – ובכנות, מי יכול לעמוד בפני מילה כמו גנאש? – והתהדרות באלמנטים צרפתיים כמו קרם פטיסייר ושמפניה. הפוסטרים של רולדין הם חגיגה ללשון כמו שהם חגיגה לעיניים, במגוון צורות ועיטורים מושקעים. וכן, אני מודה, הסופגניות שלהם גם טעימות – אם כי ממש לא עליתי על העובדה שאני אוכלת סופגניית "וויסקי קרמל" עד שראיתי תמונות והבנתי מה זה היה אמור להיות.

עיון קצר בגוגל מראה שיש איזו נטייה לספוגניות עם אלכוהול. גם אלכוהול זו ברירת מחדל כלשהי, ומעניין לראות בגיגול קצר את התפתחות שילוב המשקאות ברולדין בשנים האחרונות – רום כהה, קלואה, וודקה ועכשיו גם שמפניה וויסקי. בכל מקרה, מה שהתחיל בסופגניית בננה לוטי (למי שלא היה בתאילנד, מדובר במעין חביתיית בננה נהדרת שכזו שמכינים ומוכרים בדוכני רחוב) בשנה שעברה, הגיע לשיאו בסופגניות הפופקורן והמרשמלו של השנה. אני ארשה לעצמי לקרוא לזה פופ-ארט. אולי קצת בדיליי, אבל נחמד לראות רכיבים כל כך קלילים בסופגניות. לא יצא לי לטעום, אבל הניסיון מעניין. הייתי רוצה לראות סופגניית במבה אדומה, קומפלט עם טעם הלוואי המשונה והכאילו-תותי שיש לה. מי יודע, אולי בעתיד נזכה לראות סופגניות מעוטרות בסוכריות גומי, ממולאות בג'לי בטעם וודקה אוכמניות, או משהו נוראי שכזה.

מרלין מוזהבת, של אנדי וורהול. בקרוב על גבי הסופגניות הקרובות למקום מגוריכם.

מה הלאה?

טוב, את ההתקדמות בגזרת הפופ-ארט כבר ציינתי. בחנויות פחות מוכרות ניתן לראות ערגה כלפיי פטיסרי צרפתי בסופגניות שמתחפשות לעוגות, ואפילו מעין פוסט מודרניזם (ברר) בצורת בני כלאיים כמו סופגניות מלוחות, או סופגניות עם גלידה. מה עוד? האם בעתיד נראה סופגניות ריבועיות? האם יגישו לנו סופגניות על כלים חד פעמיים מעוטרים ביד ועשויים מנייר תירס מתכלה, או שאולי יצלמו את תהליך אכילת הסופגניות ויציגו הכל כוידאו ארט? לא, אני חושדת שלא. אני חושבת שמה שנותר עכשיו הוא סופגניות עם קצת יותר זיקה לאמנות עכשווית. סופגניות פוליטיות. בעיני רוחי אני רואה סופגניות נקראות על שם אישי ציבור, סופגניות ימין, סופגניות שמאל. סופגניות וויקיליקס, אם הבאז יחזיק. אנו חיים בעולם מופלא, ואני חולמת שיוצרי ארץ נהדרת יצרו סופגנייה משלהם. אני בטוחה שזה יילך נהדר. אם הם היו עושים את זה לפני כמה שבועות, הם היו יכולים לעטר אותן בציפורים כועסות. זה היה יכול להיות מצחיק. או עצוב. טרם החלטתי.

 

אם שרדתם את כל הפוסט הזה, ואתם ירושלמים או מתעדים להיות בירושלים בקרוב, בסופ"שים האחרונים ובזה הבא מתקיים פסטיבל "חמשושלים", שמציע בין היתר מגוון ארוחות במסעדות ברחבי העיר במחירים מוזלים. אישית, מהתבוננות קצרה בתפריטים המשתתפים התאכזבתי מההגבלות, אבל עדיין, שווה לבחון. האתר הרשמי- כאן.

2 comments on “יצירת הסופגנייה בעידן השיעתוק הטכני”

  1. סופגניית קוקטייל קמפארי-אשכוליות-דובדבנים-מרשמלו בוערת.
    הסופגניה עשויה מבצק שסופח היטב נוזלים, ממולאת בריבת אשכוליות ומכילה שלושה דובדבנים שגרעיניהם הוחלפו בקפסולות עשויות ניילון אורז נמס וממולאות קמפארי.
    כאשר נוגסים בסופגניה, הקפסולות נמסות והקמפארי נשפך בתוך הסופגניה, נספח אל תוך הבצק ומתערבב בריבת האשכוליות ליצירת טעם שיכול לגרום גם לטובים ביותר לפרוץ בבכי.
    את הסופגניה מגישים כשעליה מרשמלו בוער, אשר מוסיף לביס הנכסף את הטעם הזכור כל כך ממדורות ל"ג בעומר של סוכר צמיגי ופיח.

  2. אני תוהה אם שווה להשוות לדונאטס האמריקאים. מאוד קרוב, מאוד מגוון; ועדיין איכשהו רחוק למדי.

השאר תגובה