כתבתי עבודה כמעט מעמיקה על אוכל יפני לאיזו מטלת לימודים. הנושא היה הויזואליות של אוכל, אבל המסקנה הייתה, בעצם, שאי אפשר לכתוב רק על ויזואליות כשמדובר באוכל יפני. הם יותר מדי כוללים, יותר מדי הרמונים מכדי שיהיה אפשר לחלק את זה לגורמים.

בדיעבד, אני חושבת שזה ככה לגבי כתיבה נושאית בכללי. קח נושא, הפוך אותו לשמש בקונסטלציה שלך. חקור את זה, כתוב על זה. השמש עדיין שמש, אבל ללא שאר הקונסטלציה, זה יהיה… שטוח? משעמם?

אני חושבת שאחת מהסיבות לאהבתי הרבה לאוכל היא שבנוסף לזה שהוא אדיר ושולת לגמרי וטעים, וכאלה, היא היותו מעין שמש טבעית כזאת. אנחנו אוכלים לאורך חיינו. מעין חוט אדום ונחמד במבוך, חוט טעים ונחמד. התחלתי לחשוב על חלק מהזכרונות-אוכל שלי. הנה מספר קטן, על אוכל, על אנשים, על מקומות.

1. אבא שלי לא ידע לבשל. כשאמא שלי לא הייתה בבית, הוא היה מכין לנו חביתה, או תפוחי אדמה בסיר לחץ. אני זוכרת במיוחד את תפוחי האדמה האלה, שלפעמים היו מרים מדי, אולי בגלל הזן, או צורת הבישול, או הקליפה, או משהו. עכשיו, שנים אחרי שהוא מת, אני נאחזת בזכרונות קטנים ומטופשים מחיי היום יום שלנו, וזה אחד מהחביבים עליי. אני כמעט יכולה לטעום את המרירות הזאת שוב, קצת להתאכזב, קצת לשנוא את עצמי על האכזבה.

2. סבתי מצד אימי הייתה צרפתייה מלאה ביותר שהבישול שלה היה ונשאר אגדי בעיניי. היא הייתה מכינה חביתיות עם קרמל – שורפת קצת סוכר יחד עם כל העסק, כנראה, הייתי קטנה מכדי לזכור – גם זה היה יוצא, לעיתים, מר מדי, כשהסוכר היה נשרף יתר על המידה. גם כשזה היה קורה, לא הייתי אומרת דבר. הייתי פשוט מרוצה מההנאה שנפלה בחלקי, מלהיות הצרכן של הבישול הנהדר שלה. היא הייתה מבשילה עגבניות עד שהאדימו לחלוטין, והייתה מכינה מהם את הסלט הפשוט ביותר, עם שמן זית שום ותבלינים. אני חושבת שגם אם אנסה לחקות אותו, זה לעולם לא יצליח לי.

3. שבועיים אחרי שהתחלתי לצאת איתו, לקח אותי בחור לבאבט לראשונה בחיי. על באבט עוד ארחיב, אך בקצרה מדובר בוופל הבלגי הטוב ביותר בירושלים, בארץ, בעולם, בפלנטה. ישבנו שם בפעם הראשונה בה לא שמרתי שעות בין בשר וחלב ונתתי לעצמי לאכול קינוח חלבי אחרי ארוחה בשרית. המוכר מאחוריי הדלפק שאל אותנו אם זה טעים. "אורגזמי" ענה הבחור, והמוכר נתן בנו מבט משונה, ואני חשבתי שהמוכר טעה. זה טוב להכיר בכך שאוכל הוא מדהים, זה בסדר לתת לו את הכבוד הראוי לו. ואולי, רק אולי, שם הפסקתי להתבייש בכמה אני אוהבת אוכל.

4. כשנסעתי למזרח, לטיול-אחרי-צבא, שוטטתי לי לא מעט לבד. הייתי אוכלת ארוחות בוקר מטורפות, לרוב בסגנון אנגלי, שותה משקאות פירותיים ולא מתייחסת למחיר כמעט בכלל. היו אלו אותן ארוחות בוקר בהם הרגשתי מספיק שלווה וזמן כדי לכתוב חוויות במחברת, ולתוך המחברת הזו הסתננו להן מרבית הארוחות, הטעם, המראה, המנות… כל ארוחה והיום שלה, מזג האוויר, המקום, האווירה. לפעמים בדידות, לפעמים שלווה, לרוב פליאה מהחיים והמקומות היפים שהייתי בהם. יום אחד, אני אחזור לטייל. אני מקווה שהיום לא רחוק.

5. ועם זאת, ברגעים קשים, כשהרגשתי לבד והיו כאבים וסיבוכים וכל העולם החיובי הרגיש כל כך רחוק, חשבתי בעיקר על האורז האדום של אמא. אורז, לפעמים, יכול להיות בית.

2 comments on “זכרונות”

  1. הפוסט הזה מבהיר עד כמה אוכל באמת משמעותי עבורך, במיוחד סעיף 4. אף פעם לא הרגשתי ככה לגבי אוכל, לא בטוחה שידעתי שאפשר.

השאר תגובה