ככל שהזמן עובר, מצטברים אצלי שלל אבזרי מטבח, מצטרכים ותבלינים.  בינות לריבת חלב ומייפל, ג'ינג'ר וקמח, מצאתי את עצמי עם פומפייה, אותה רכשתי כדי לגרר ג'ינג'ר לשמירה יעילה יותר ובשביל לנסות להכין פלפלים ממולאים בגזר, אורז ועדשים.

הו, פומפייה. כמה שהשם שלה מגניב וכיפי, ככה היא בלאי. ייצור מלבני, אשר כל אחת מארבעה צדדיו נועד לאמלל אותנו. לפחות 2-3 מהם. פומפייה. אימת ימיי, מארב לערביי. עצבותי, עצביי. פומ-פי-יה.

הפומפייה – קווים לדמותה (האמנם?)

נא להכיר, פומפייה

במבט ראשון, הפומפייה לא נראית מאיימת כלל. יצור מתכתי וחביב, הפומפייה, מגרדת, או אפילו מגררת אם אתם ממש רוצים, חושפת את צידה האחד, זה בעל חורי החיתוך החד-צדדים והענקיים, אלו שאפילו אנשים כמוני יכולים להימנע מלשים את אצבעותינו בתוכם. אך אל תתנו לזה להטעות אתכם. אלו הן רק פניה החביבות יחסית של אותה מכשפת מטבחים רצחנית. מלבד זאת, מלבד גרירה אומללה משהו של בצל, באמת שלא הבנתי מה אפשר לעשות עם הצד הזה של חברתנו המפוקפקת, או למה אי אפשר לעשות את זה עם סכין.

העלילה, היא מסתבכת.

גם אני חשבתי שזה נראה לא מאיים. אז חשבתי.

לא נורא, נכון? נכון. או לפחות, כך זה נראה. שימו לב כיצד ממספר חרכים תמים הולכת ומתפתחת לה פומפייתינו וחושפת את שיניה. שוב, בעלי כיוון חיתוך אחד. שוב, לכאורה לא מהוות איום. אגב, בשלב הזה, אם תנסו לגרר נניח גזר, תראו שיש צורך באמצעים קיצוניים יותר. כאן מתחילה להיחשף הקונספירציה – פומפיה היא אמנם בעלת ארבעה צדדים, אך יעילותם לא זהה כלל וכלל, ואולי אפילו מכוונת לאותם צדדים אחרים, אפלים יותר, בהם אגע מיד.

מה שלא הורג וכו'. שרדנו קולפן, נשרוד גם את זה.

השיניים... אני מדמיינת או שהן בוהות בי?

הו! עכשיו מתחילים לראות את פרצופה האמיתי. שימו לב לכל השיניים האלו. שימו לב לעובדה שהן כה קטנות, חדות, נקודתיות ובולטות. כמובן לא עם כיוון חיתוך אחיד, אלא באופן משונן שכזה. במהלך הזמן המועט שיש לי את הפומפיה הנ"ל, כשבועיים שכזה, נחתכתי פעם בשתי אצבעות ופעם באצבע אחת. הידעתם? אצבעות זה דבר שמדמם די הרבה. בעיקר מומלץ בזמן שמכינים אוכל. אבל הי, למה שתכינו אוכל בזמן שאתם נאבקים עם פומפייה? ארממ.

 

או שלא.

זה תנין? דחליל רצחני? שפיצים במבוך? לא. זוהי פומפייה.

אם הגעתם עד לשימוש בצידה האחרון של הפומפיה, אתם במצב מסוכן. חשבו לעצמכם – איך בדיוק מנקים את הדבר הזה? מאחורה? לא מספיק. מקדימה? שלל סיבי סקוץ' יברכו אתכם לשלום בכל שימוש עתידי. לא. הכלבה הקטנה גם צריכה מברשת כדי לנקות אותה. מברשת. אחרת היא תאכל לכם – כן, תאכל, אין כבוד בין כלי מטבח – את כלי הניקוי.

 

לסיכום, ביני לבין הפומפייה שלי לא שוררת אהבה רבה. תחילה חשבתי שזה סימן לתחילתו של רומן נפלא, עכשיו אני קצת מפקפקת בדבר. תחבתי את הפומפייה עמוק לתוך הארון, וכולי תקווה שהיא תשאר שם ולא אצטרך להיעזר בה לעיתים קרובות. כל עוד היא בארון, אני חושבת לעצמי, אני בטוחה. ועדיין, לפעמים, בלילה, אני שומעת קולות מכיוון המטבח. קולות שמזכירים לי… גירור. גירור של חיה קטנה, עצבנית, שמחכה לרגע הנכון לתקוף. אם יום אחד משהו רע יקרה לי באופן מסתורי, בדקו אם הפומפייה שלי עוד שם, סגורה בארון.

5 comments on “הפומפייה ואני”

השאר תגובה